המוני חילונים מתחילים פתאום ללמוד תורה. ההסבר מפתיע גם אותם

במבט ראשון, נועם, 33, נראה כמו היפסטר תל־אביבי ממוצע. למעשה, מבטים שני ושלישי יאשררו את הקביעה הזו מעבר לכל ספק. הוא עצמו מודה שאם המונח הכבר מיושן למדי הזה עוד משמש כדי לתאר צעירים מערי כרך שבזים לזרם המרכזי (בכל תחום - מאופנה, דרך טעם תרבותי ועד תפיסת עולם) ורואים בעצמם תרבות־נגד ברמות משתנות, אז הוא לגמרי חוטא בכל הסעיפים האמורים לעיל. הוא למד מדעי הרוח ב"גילמן" ועבד כמלצר, כברמן וכאסיסטנט מקעקע. היום הוא מעצב גרפי עצמאי שמנסה, כדברו, לחיות את העיר הגדולה -או את מה שנשאר ממנה ב־2026.

תל אביב, יספר לכם כל מי שחי בעיר הזו מספיק שנים כדי לזכור אותה אחרת, כבר מזמן לא העיר שהיתה. גם ישראל השתנתה לא מעט, ובמיוחד בשנתיים וחצי האחרונות, מסיבות ברורות למדי. ואם עד לפני כמה שנים חלק מההגדרה של החילוני המצוי (או הסטריאוטיפי אולי) היתה רצון להיטמע בתרבות עולמית ולראות בעצמו חבר בקהילה בינלאומית של אנשים בעלי דעות, השקפות עולם וטעם בבירה זהים לשלו - ללא קשר לדת או ללאום, גם ההגדרה הזו כבר לא ממש תופסת בישראל הנוכחית.

כי אותו נועם, שבא מבית ממעמד בינוני פלוס, חילוני גמור ללא עצם דתית אחת בגופו, גם הולך ללמוד תורה פעם בשבוע בבית מדרש. "כשיוצא לפעמים אפילו פעמיים", הוא אומר, והוא בטח לא היחיד מסוגו שצורך עכשיו "קצת תורה, זהות יהודית לנשמה, קצת פילוסופיה", הוא מספר. "הלכתי לראות במה מדובר בעידוד של חברה שהתחילה ללמוד באותה תקופה, סתם מתוך סקרנות, ונשארתי כי זה באמת מעניין. להגיד שאני דתי עכשיו? רחוק מזה. אבל אני באמת מרגיש פחות תלוש. ולא רק כי אני חלק ממסגרת פתאום".

נועם: "אני לא בא רק כדי לספוג את הדת שלי ולהצדיק את המגן דוד שאני מסתובב איתו על שרשרת הצוואר שלי. אני גם מתווכח, מאתגר את המורים שלי. אבל בכל מקרה כל האזור הזה כבר לא מפחיד אותי או זר לי כמו בעבר. פעם כל זה הרגיש מאוד רחוק ממני"

חילונים לומדי תורה אינם דבר חדש כל כך. בשלב מסוים בעשור האחרון זה נהיה אפילו עניין אופנתי, לגשש באפלת הזהות היהודית בעיקר כדי לספר על כך בגאווה, בין סיגריה לבירה מול קהל מאזינים משתאה במפגש חברתי של חמישי בערב. אבל בשנתיים וחצי האחרונות, כלומר ברגע שבו החל ציר הזמן המאוד ספציפי שהמדינה נמצאת בו בנרטיב הישראלי, יותר ויותר בתי לימוד תורה מספרים על קהל חדש שמגיע לחקור את המקורות שלו, לדון ולצלול אליהם. אבל לא רק.

"אני לא בא רק כדי לספוג את הדת שלי ולהצדיק את המגן דוד שאני מסתובב איתו על שרשרת הצוואר שלי", אומר נועם, "אני גם מתווכח, מאתגר את המורים שלי. אבל בכל מקרה כל האזור הזה כבר לא מפחיד אותי או זר לי כמו בעבר. פעם כל זה הרגיש מאוד רחוק ממני".

חברותא

באופן שכנראה לא צריך להפתיע, בשנתיים האחרונות, כלומר בזמן שעבר מאז טבח 7 באוקטובר ואדוותיו - הפנימיות והבינלאומיות, המדרשות ובתי הלימוד של תורת ישראל חווים עלייה משמעותית במספר הנרשמים. התחום חווה בימים אלה הצפה אדירה של כאלה המבקשים להתחבר למורשת היהודית, או לכל הפחות להבין אותה ללא צורך במתווכים. זה קורה בספריות, כמו בית אריאלה בתל אביב, בחללים אלטרנטיביים כמו ברים, או בבתי מדרש קהילתיים מוסדרים ברחבי העיר.

מוסדות ייעודיים כמו "אלול", "בינה", "עלמא - בית לתרבות עברית", ולצידם שמות כמו האחים דוקטור, מסעדנים מוכרים ומובילים בסצנת הקולינריה הישראלית, מארגנים מפגשי לימוד בחברותא. המשותף לכולם הוא פלורליזם, סובלנות והכלה של לומדי התורה החדשים, שאין להם עניין בחזרה בתשובה, כמו אולי לקבל תשובה אחת או שתיים לשאלות שמטרידות אותם באמת.

בר: "שלפתי ספר, זו היתה גמרא, ונדהמתי להבין שזה כתוב באותיות עבריות אבל אני לא מבינה כלום. אמרתי 'רגע, אני אמורה להבין את זה', ומשם יצאתי לרואד טריפ ארוך בעולם היהודי"

בר נתיב, 36, מגדירה את עצמה כ"יהודייה מקצועית". תואר שהיא בהחלט יכולה לטעון לו, בהתחשב בעובדה שאת מחצית מחייה הקדישה לחקר זהותה היהודית, עד שהפכה את הסקרנות למקצוע והקימה את פרויקט "שטייגען - חילונים לומדים גמרא". שם האופרציה שאותה היא מובילה די מדבר בעד עצמו, ואם יש מישהו שצריך עוד פישוט של הנושא, את מפעל חייה היא מגדירה, במילותיה, כ"מפגשים ותוכניות לימוד של גמרא הארדקור. בלי 'איפה זה פוגש אותי?' ובלי קירוב לבבות".

את רוב השיעורים היא והצוות שאספה סביבה מעבירים בתל אביב, חלקם נעשם אונליין, והקהל שלה מורכב לרוב מבנות ובנים בגילי 35-25, רבים מהם באים מעולמות ההייטק. "סופר משכילים", היא מאפיינת אותם, בדומה לבית שבו גדלה, הרחק מאוד מעולמות הדת. "גדלתי בבית חילוני לגמרי, ממש מגזר ההייטק. חייתי ברילוקיישן של ההורים שלי, בסיליקון ואלי". לא בדיוק החומר שהייתם מצפים ממנו לצלול אל מאורת הארנבת שהיא ארון הספרים היהודי.

איך התחיל הרומן שלך עם הגמרא?

"בגיל 18 התחלתי להתעניין בספרות דתית, אבל באופן כללי, של כל הדתות. קראתי גם את הקוראן ואת ספר הדאו, ואמרתי לעצמי 'היי, מעניין מה קורה אצלנו'. היו לנו בבית ספרים ישנים של סבא שלי, שלא היה דתי אבל אחרי השואה הקפיד ללמוד. אמרתי לעצמי 'מן הראוי שאעיף מבט לראות מה יש שם'. שלפתי ספר, זו היתה גמרא, ונדהמתי להבין שזה כתוב באותיות עבריות אבל אני לא מבינה כלום. אמרתי 'רגע, אני אמורה להבין את זה', ומשם יצאתי לרואד טריפ ארוך בעולם היהודי. ביקשתי מכל מי שיודע משהו ללמד אותי, וככה התגלגלתי".

כשאת מספרת שלא הבנת כלום, את בעצם אומרת ששיעורי תנ"ך בבית הספר לא נתנו לך אפילו את הבסיס להבנה של הכתבים הללו?

"למדתי בבתי ספר מעולים, בתיכון הייתי בתלמה ילין, מעולם לא שמעתי את המילה 'גמרא'. אין את זה אצלנו במערכת החינוך. אנחנו מכירים סיפורים מהגמרא, אולי חוני המעגל ודברים כאלה, אבל בטח שאנחנו לא מכירים את רוב הגמרא, שהיא מלאת דיונים מאוד סבוכים והמון ארמית".

העניין שלך בתחום נבע מסקרנות ומצורך בידע כללי, או שבבסיסו היה רצון להבין את הזהות האישית שלך?

"הבנתי שזה קשור אלי, שזה ממש שלי, שזו המורשת שלי, ואמרתי 'וואו, אני אמורה להבין בזה'. גם הגניבה אותי המחשבה שיום יבוא ואוכל להבין בזה בעצמי, בלי מתווכים. שלא אצטרך איזה מערבי שיסביר לי מה כתוב בסנסקריט (שפה הודית קדושה, ע"פ), אלא שאני אוכל להבין בעצמי. זה בסך הכל לא מאוד רחוק בשביל דוברי עברית, וגם עבור ישראלים.

"יש בגמרא משהו מאוד דומה במנטליות שלה לישראליות: הצורך להתווכח על הכל ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. קשה להזדהות עם משהו שלא מבינים, ורציתי פשוט להבין מה זה הדבר הזה. וככל שלמדתי יותר כך הבנתי שיש המון צורות של קיום יהודי ואנחנו לא רואים אותן כל כך, כי מגדלים אותנו לחשוב שיש חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. אבל היהדות כל כך הרבה יותר עשירה ממה שקורה במדינת ישראל של 2026".

לפני שבע שנים, בעקבות שיחה עם חבר מאותו רקע כמוה פחות או יותר, הבינה בר שהקניית הידע היהודי היא סוג של שליחות עבורה. "היתה לי שיחה עם חבר חילוני, עובד בהייטק, שעבר מאז ללונדון. הוא אמר 'תקשיבי, היה מעניין אותי להכיר את הדברים האלה, אבל אני צריך להיות בטוח שאף אחד לא מנסה להחזיר אותי בתשובה. אני רוצה להיות מסוגל להיות ביקורתי ועצמאי בתוך זה'. זה פחד שהמון חילונים חווים".

כלומר, בלא מעט מקרים הפחד ממיסיונריות מרחיק לומדים פוטנציאליים.

"בדיוק. ובצדק, למה שתרצה לבוא למקום שרוצה להפוך אותך למישהו אחר? לחבר הזה שלי היה טוב בחיים, החיים שלו מעולים, הוא לא צריך ללכת למישהו שיסתכל עליו ויגיד 'כל מה שאתה לא שווה - בוא אלמד אותך איך לחיות'. הוא רצה נטו להשלים את ההשכלה שלו. אז הוא תיאר לי את זה ואמרתי 'אוקיי, גמרא. זה בדיוק זה'. זה שייך לחילונים בדיוק כמו שזה שייך לרב הראשי".

ניר: "יש לנו סיפור עתיק במקום הזה, עם יצירה ענקית והיסטוריה. אני רוצה לספר לילד שלי מה הסיפור ולמה הוא גדל במקום הזה. וזה חייב להיות סיפור חיובי, זה לא יכול להיות סיפור שלילי כמו 'זו הזהות שלי כי יורים עלי ואני רץ לממ"ד'. זה לא מספיק"

כמו מוסדות פופולריים אחרים בתחומה, גם נתיב מדווחת על עלייה משמעותית במספר הנרשמים לשטייגען בשנתיים וחצי האחרונות. "אנחנו חווים עלייה בביקוש, חד־משמעית", היא אומרת. "אבל זה התחיל ממש קצת לפני 7 באוקטובר, כשהתחילו המחאות. הגיעה אלי בחורה שתיארה את זה כל כך טוב. היא אמרה: 'תקשיבי, משהו קורה במדינה שלי ואני לא מרגישה שייכת למה שקורה פה. חצי מהחברים שלי כבר עברו לברלין. היום אני פה, מחר אולי גם אני אהיה בברלין. אז בא לי לראות אם אולי בסיפור היהודי יש לי מקום'. מבחינת מספרים הייתי אומרת שמספר התלמידים כמעט הכפיל את עצמו".

הצמיחה הגדולה

לניר ברוידא, 48, סיפור דומה, לפחות במהותו. "גדלתי בקריית אונו להורים עובדי התעשייה האווירית, למדתי בבית ספר בחינוך הממלכתי, ואיכשהו תמיד הרגשתי שיש לי איזה חוסר", הוא מספר. "מאוד אהבתי תנ"ך ואת עולמות הרוח, אבל הרגשתי שיצאתי לעולם אחרי 12 שנות לימוד וחסרים לי גופי ידע. מלמדים אותך בבית הספר תנ"ך ברמה מסוימת, אבל דברים כמו התלמוד, התפילה, מחשבת ישראל, השיח ההלכתי, את כל העולמות האלה לא מלמדים בכלל.

"אחרי הצבא, כשכבר הייתי בן 24, הגעתי לבית מדרש שבו למדנו תלמוד, שזה דבר שבבית ספר ממלכתי לא לומדים, ופתאום ראיתי את העושר של העולמות האלה. עושר רוחני, עושר ערכי מאוד חזק, ומשם התחלתי מסע של למידה".

ברוידא מכהן כמנכ"ל ארגון "בינ"ה - התנועה ליהדות חברתית", ארגון שהוקם בנקודת משבר אחרת בחייה של המדינה - ב־1995 לאחר רצח רבין, ומטרת העל שלו היא, במילותיו: "לקדם תפיסות של יהדות הומניסטית ולייצר שפה משותפת בין מגזרים שונים בחברה הישראלית". וגם הוא מדווח על עלייה בלתי נתפסת בביקוש לדעת בשנתיים וחצי שעברו מאז תחילת המלחמה.

"מ־7 באוקטובר הנתונים שלנו מראים עלייה של עשרות ומאות אחוזים, בכל פרמטר", הוא אומר, ומציג דוח שמספר את הסיפור כפי שרק מספרים יכולים: ב־2023 רשם אתר האינטרנט הרשמי של בינ"ה כניסות במהלך השנה מצד 67 אלף משתמשים שונים. שנתיים מאוחר יותר, ב־2025, מספר היוזרים השונים שנכנסו לאתר עמד על 174 אלף - כלומר עלייה של 160 אחוז.

ב־2023 חשבונות המדיה החברתית של הארגון (כלומר הפייסבוק, האינסטגרם והטיקטוק של בינ"ה) רשמו נתונים שמסתכמים ב־5 מיליון מנויים, בעוד ב־2025 הנתון הרשמי שהתנועה מציגה הוא 9 מיליון ו־500 אלף מנויים - עלייה של 90 אחוזים. מספר המשתתפים באירועי בינ"ה עלה בשנתיים האחרונות מ־65 אלף איש ל־100 אלף, ומספר האנשים המדווחים כי הם קוראים בקביעות את פרשת השבוע עלה בזמן הזה מ־265 אלף ל־500 אלף.

"אחרי 7 באוקטובר, כמו הרבה מכונים אחרים, קמנו ושאלנו 'מה התפקיד שלנו עכשיו באירוע הזה?' כלומר, מעבר לדאגה למשפחות וליציאה למילואים ודברים כאלה. ממש במסגרת מה שאנחנו עוסקים בו, שאלנו מה התפקיד שלנו פה. ביום שישי הראשון אחרי 7 באוקטובר הייתי באחד ממלונות המפונים וערכנו שם קבלת שבת. לא היינו בטוחים כמה אנשים יבואו, אם יבואו בכלל, אבל אמרנו - נעשה ומי שיבוא יבוא.

"לא רק שבאו המון, חלק גדול מהם בכו תוך כדי השירה. אחרי שסיימנו שאלתי אותם למה הם בכו, והם ענו לי 'קודם כל, אחרי שבוע של התרוצצות זו הפעם הראשונה שיכולנו לשבת, לשיר ולבכות. עד עכשיו היינו מאוד עסוקים בטיפול של מה שנקרא - החיים עצמם. ומעבר לכך, הדבר הזה (קבלת השבת) חיבר אותנו למשהו יותר עתיק'. ואז הופיע לי דימוי של 'כנר על הגג'.

"הם בעצם אמרו 'אנחנו כולנו כמו כנר על הגג, עומדים על גג רעוע שיכול בכל רגע להתפרק. כל מיני רוחות באות ומנסות לסחוף אותנו, אז איך אנחנו שומרים על האיזון שלנו? כמו אותו כנר, שממשיך לנגן את הניגון העתיק וזה מה ששומר על שיווי המשקל שלו. אם יפסיק - הוא ייפול. אני חושב שזה דימוי מדהים. במצב של משבר ושל חשש מאוד גדול אנשים מחפשים סיפור מכונן במסורת.

"כשהעולם הפיזי רעוע, העולם הרוחני מייצר יציבות. בכמעט שלוש השנים האחרונות, כישראלים, כל אחד מאיתנו הרגיש בסכנת חיים, לא משנה איפה הוא גר. במצב כזה יש צורך בסיפור שישמור אותנו יציבים. והסיפור הזה הוא היהדות".

בין התנ"ך לפלמ"ח

"ניהלתי תוכנית לימוד של ארבעה חודשים שפתחנו אותה בינואר 2024, כלומר קצת יותר מחודשיים אחרי 7 באוקטובר, וזו היתה התוכנית הכי גדולה שפתחנו, בפער ניכר", מספרת עדן ויזלמן, סמנכ"לית הפעילות של "מבוע - בית מדרש ישראלי", רשת בתי מדרש מבוססי קהילה, שמציעה מגוון תוכניות ושיעורים לצעירים - בעיקר בוגרי צבא, שירות לאומי או סטודנטים.

בר: "אני לא באה להנגיש, אלא בא לי שאנשים ירגישו בבית במה ששייך להם. שהם לא ירגישו שהכל פתוח בפניך חוץ מהנושא הזה, שהוא ממש בלב של מי שאנחנו. זו תחושה מאוד מוזרה, לא להיות מסוגל לגשת לכזה גוש גדול מההיסטוריה שלך"

"תמיד התוכניות שלנו גדולות, אבל אחרי כל מה שקרה היה ממש מדהים לראות איזה רצון ללמוד התעורר", היא מוסיפה. "היו גם חבר'ה שפשוט נעו בין שירות מילואים לבין התוכנית, זה היה מאוד חזק. אני חושבת שכשקורה משהו כל כך קשה כמו שקרה לנו, הקשר לזהות והשייכות היהודית־ישראלית מתחזקים. פתאום זה נהיה יותר דחוף, הצורך בתחושה שאני משתייכת למשהו שגם דורש ממני, גם כואב לי, יש בו המון דברים. אנשים רוצים להיות שייכים באמת למשהו, להבין אותו, את השפה שלו, את המקורות והעומקים שלו.

"אני גם חושבת שאין מה לעשות - ברגע שאתה נזרק אל חוויית שייכות בעל כורחך דרך אירוע מאוד קשה, אתה גם שואל - האם יש פה עוד אלמנט שאפשר להוציא ממנו משהו על דרך החיוב. כלומר, אתה בחוויה הקשה הזו, אבל אתה גם מעמיק שורשית - דרך לימוד גמרא וביאליק ואחד העם. זה נותן חוויה קיומית מלאה יותר, שיושבת על ציר זמן רחב יותר. יש משהו בחוויית שייכות להרבה דורות, מבחינת מילים וטקסטים וקהילה, שמאזנת את החוויה הקשה שעברנו".

ויזלמן, 34, גדלה בבית העמק, קיבוץ חילוני בגליל המערבי של התנועה הקיבוצית. גם היא נכנסה לעולם הדעת כצעירה אחרי צבא, מתוך רצון להבין משהו על עצמה. "הגעתי ללמוד במבוע ב־2016 ומאז נשארתי. הצטרפתי כתלמידה, ומעט זמן אחרי כן התחלתי ללמד. היה בית מדרש באוניברסיטה העברית וחיברו בו בין דתיים, חילונים וכל מי שרוצה. הלכתי ללמוד שם גמרא במשך כמה שנים".

איך הסביבה שלך הגיבה לתחום העניין החדש שלך? יש מי שאוטומטית חשבו שאת מתחזקת?

"יש סטיגמה לדבר הזה, במידה מסוימת, אבל אני חושבת שלפחות אחד הדברים החשובים הוא שאתה תמיד צריך לשאול מי המורים, ובמבוע המורים מאוד מגוונים, גם דתית וגם פוליטית. כלומר, זה לא שמקצועות הקודש מוחזקים רק בידי מורים דתיים, וגם לא בידי חילונים. יש ממש הכל מהכל. בעלי הסמכות בחדר מאוד מגוונים מבחינה יהודית. אז ברגע שאתה לומד אצל נשים, גברים, מסורתיים, דתיים וחילונים זה מפוגג חרדה".

עדן: "תמיד התוכניות שלנו גדולות, אבל אחרי כל מה שקרה היה מדהים לראות איזה רצון ללמוד התעורר. היו אצלנו חבר'ה שנעו בין שירות מילואים לבין התוכנית, זה היה מאוד חזק. כשקורה משהו מאוד קשה, כמו שקרה לנו, הקשר לזהות והשייכות היהודית־ישראלית מתחזקים"

לך עצמך לא היה חשש להישאב לעולם שלא בהכרח באת ממנו?

"לא. גם כי הייתי במכינה קדם־צבאית מעורבת, וגם כי בסופו של דבר אם את סומכת על עצמך ועל שיקול הדעת שלך, אין סיבה לחשוש. אני חושבת שבניגוד לארגונים אחרים, שבהם באמת יש רק מורים חילונים ורק חילונים באים ללמוד בהם, במבוע זה לא הסיפור. גם חילונים וגם דתיים באים לכאן, וכולם רוצים איזשהו חיבור מחודש, אחר, מעמיק יותר, לזהות היהודית וגם הישראלית שלהם.

"זה יכול להיות חבר'ה שלמדו בציונות הדתית, למדו בישיבות, במדרשות. ולא לומדים כאן רק יהדות, אלא כל מיני. זה גם המסר. זה כמו איזונים כאלה, שאתה מצד אחד מעמיק את הזהות הפרטיקולרית יהודית־ישראלית שלך, ומצד שני גם לומד טקסטים שמעניקים באיזשהו מובן גם זהות אוניברסלית, או תפיסה רחבה של 'מה זה רוח'".

"העניין הזה של אנשים שחושבים שאת אוטומטית 'מתחזקת' או חוזרת בתשובה בהחלט נפתר", אומרת נתיב. "אני חושבת אפילו שזה כבר נהיה מעבר לטרנדי, משהו שהוא על גבול הקלישאה. אבל העבודה בהתחלה היתה בהחלט כזו של בניית אמון מול אנשים. שיבינו שמה שאנחנו מציעים פה, מה שקורה בשטייגען, זה לא קירוב לבבות או ציונות בתחפושת. אני יודעת שזה לא מה שאנשים שלומדים איתנו מחפשים.

"אני לא באה להנגיש, אלא בא לי שאנשים ירגישו בבית במה ששייך להם. שהם לא ירגישו שהכל פתוח בפניך חוץ מהנושא הזה, שהוא ממש בלב של מי שאנחנו. זו תחושה מאוד מוזרה, לא להיות מסוגל לגשת לכזה גוש גדול מההיסטוריה שלך, שבאמת בקושי מלמדים אותו במערכת החינוך, בין התנ"ך לפלמ"ח".

"אני חושב שהסביבה החברתית שלי, שלפני זה לא כל כך הבינה מה אני עושה ומה הכוונה ב'מלמד יהדות', פתאום הבינה את זה, דרך הילדים שלה", אומר ברוידא. "הם ראו את עצמם עושים, נניח, בר מצווה לילד שלהם, ויש אירוע ויש די.ג'יי, אבל מה התוכן? יש לנו סיפור עתיק במקום הזה, עם יצירה ענקית והיסטוריה. אני רוצה לספר לילד שלי מה הסיפור ולמה הוא גדל במקום הזה. מעבר לריצות למקלט, מה הסיפור שלנו במקום הזה? וזה חייב להיות סיפור חיובי, זה לא יכול להיות סיפור שלילי כמו 'זו הזהות שלי כי יורים עלי ואני רץ לממ"ד'. זה לא מספיק".