7 באוקטובר חשף את הניתוק שלנו מהמקורות - הגיע הזמן לחזור הביתה

אירועי 7 באוקטובר קרעו את מעטה השגרה וחשפו את השאלות העמוקות ביותר של זהות, שייכות וגורל. דווקא מתוך הזעזוע, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב למקרא, לא כסמל או כטקסט דתי בלבד, אלא כמצפן חיוני וכקרקע להתבוננות ולתשובה. היום, יותר מתמיד, ברור לי: אם ברצוננו לבנות כאן תרבות יהודית חיה ונושמת, עלינו להשיב את ספר הספרים למרכז חיינו.

לפני זמן מה שוחחתי עם אחת הסטודנטיות לתואר שני במכון שכטר למדעי היהדות, שבתה נרצחה ב-7 באוקטובר. הטון שליווה את דבריה שידר דחיפות ומצוקה, והתוכן אמר מבוכה. להבנתה, בתה נרצחה בקיבוץ בעוטף עזה משום שהיא יהודייה אולם אין היא מבינה כשלעצמה מה משמעות השיוך היהודי עבורה ועבור בני משפחתה.

שאלתה "מה זה בעצם להיות יהודי" חזרה בוואריאציות שונות, ריחפה בחלל השיחה, ונגעה בשאלות יסוד קיומיות על משמעות חיי האדם, מעגלי ההשתייכות שלו, גורלו, וייעודו.

סוגיות אלה אינן מטרידות בדרך כלל את האדם בשגרת החיים הרודפת. לעתים קרובות אף השלינו את עצמנו שאבד עליהן הכלח. אך ברגעים מסוימים בחייו של אדם ובחייה של אומה לא ניתן עוד להתעלם מהן. הן מתדפקות על פתחינו, ודורשות את תשומת לבנו.

רגע כזה אירע ב-7 באוקטובר. המפגש עם האימה, עם הרוע, ועם המוות קרע את השכבה הדקה של היומיום וחשף אותנו, כיחידים וכחברה, לרבדיה העמוקים של הזהות. גילויי הגבורה וההקרבה העידו על גבהות רוח. אך מהי הזהות שלנו ומה מקורה של הרוח? באילו ערכים אנו מחזיקים? מה מקשר אותנו אחד לשני? מה מחבר אותנו לכאן?

אנו מחפשים נקודות אחיזה ותרים אחר דרך ומצפן, אך לא ברור אנה נפנה משום שהערוצים שלנו חסומים כמעט לגמרי. איבדנו כמעט לחלוטין את המגע החי עם יצירות המופת והמסורות הקדומות שכוננו את תרבותנו וקבעו את המושגים שלנו על מקומנו ותפקידנו בעולם.

לפתע גילינו שהעבר מתנועע בתוך ההווה, ושכולנו חלק ממארג גדול של קשרים משפחתיים, מסורות עתיקות, ורעיונות משותפים, אך איננו מכירים את הגורמים הרגשיים, הדתיים, האינטלקטואליים, וההיסטוריים שעיצבו אותם. איננו שולטים עוד בשפה ובידע הנדרש כדי להבינם. כדי להבין את עצמנו.

אובדן זה כואב במיוחד נוכח היצירה הרוחנית האדירה שהביא לעולם העם היהודי, אשר קידש את המאמץ האינטלקטואלי, בנה מבנים רוחניים מונומנטליים באמצעות מלים, וניסה בכל כוחו להתעלות אל מעבר לקיום החומרי ולתת לו פשר.

ראש וראשון לכולם הוא המקרא, ספר הספרים, שחי בעוצמה ברוחם של הדורות הקודמים, ועיצב את התרבות היהודית מלידתה. כמעט כל יצירה בתר-מקראית מתייחסת אליו, כולל השורות האלמותיות הבאות: ״הֵם נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם״ (חיים גורי); ״לֶךְ לְךָ דֶּרֶך לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם״ (נתן אלתרמן); ״כִּי אָבִיךְ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, יַקְרִיבוּךָ אָחִיךָ קָרְבָּן״ (לאה גולדברג); ״הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן״ (רחל); ״לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כְּצִפּוֹר״ (דליה רביקוביץ).

לא ניתן להבין את משמעות המלים והדימויים הללו ללא היכרות עם ההפניות המקראיות, והן לא יחדרו לליבם של הקוראים בהיעדר היכרות עם שורשיהם. למרבה הצער, עלינו להודות ביושר שהן לא יובנו לעומקם על ידי הישראלי הממוצע, שלמקרא כמעט ואין נוכחות בתודעתו.

לא זו בלבד שחוסר ההיכרות עם המקרא מונע הבנה של תופעות תרבותיות וטקסטים קדומים, אלא הוא גם מפריד בינינו ובין מקורות השראה שבכוחם להחיות את רוחנו היום. היינו יכולים, למשל, ללמוד מסיפור הבריאה על מעמדו השביר אך הנעלה של האדם שנברא בצלם אלוהים, להכיר דרך סיפור גן עדן באחריות הכבדה המונחת על כתפיו משנדרש להבחין בין טוב לרע, ולדון במחירים הנפשיים, המשפחתיים, התיאולוגיים והלאומיים של הבחירה והדחייה.

עוצמתה של נאמנות משפחתית, שורשיה של רעוּת, השפעתה המסוכנת של הגאווה, והזיקה ההדוקה שבין אהבה וקנאה ושנאה, השזורים במקרא לאורכו ולרוחבו, יכולים להאיר את מצבנו נוכח המציאות הנוכחית. הקינות המקראיות על החורבן יכולות היו להדהד בלבנו, ונבואות הנחמה עשויות היו להפיח תקווה בנפשנו.

אך אוצרות הרוח היהודיים חתומים בפני רבים מאיתנו, ולחלק מהציבור הישראלי הם אף זרים ומנוכרים. החרדה מהדתה גרמה לבורות שמצמצמת את שדה הראייה שלנו, ומונעת תסיסה אינטלקטואלית החיונית לשימור זהותנו ולפיתוח תרבותנו. אמנם, שערי הספרים לא ננעלו וכל הרוצה לקראם הרשות בידו.

אולם, השפה של המקורות היהודיים העתיקים נקנית בעמל מינקות, וככל שפה קשה להנחילה בגיל מאוחר. מי שלא נחשף בילדותו ללשון המקרא ולאופני הפרשנות שלו, יתקשה עד מאד להבינו, וחלק מרבדיו יוותרו בלתי מובנים עבורו.

כשם שהיעדר קשר רגשי מספק לתינוק פוגע בבריאותו הנפשית של האדם הבוגר, כך היעדר מגע רוחני מספק בילדות פוגע בקומתו הרוחנית. בניגוד לדעה הרווחת פוטנציאל הידע, המצוי במרחק הקלדה, אינו מעניק לנו דבר. רק הידע עצמו, הנספג בשקידה במשך שנים, פועל את פעולתו, ומאפשר דיאלוג וקשר אותנטי בינינו לבינו.

השבת המקרא למעמדו המכונן כמשאב רב השראה וערך בחברה הישראלית צריכה לעמוד בראש מעיינינו – דתיים, מסורתיים, חילוניים, וכל מי שמרגיש חלק מעם ישראל. השעה דוחקת והצורך גדול מאי פעם. אין ספק שיש להגדיל את שעות לימוד התנ״ך בבתי הספר, וחובה עלינו להחזיר את הלימוד ההומני למרכז הבמה. משרד החינוך מבקש לעשות זאת בצדק. יתכן גם שמבחני המיצב יסמנו למערכת רצינות.

אך זה לא יעבוד אם לא נרצה בכך בכל לבנו, וזה לא יצליח אם הלימוד רק יספר ויפרש את העבר מבלי להשיב אותו לתחייה כמפתח לעתיד. אם אנחנו לא נשתכנע בצורך הדחוף והחיוני לפתוח ערוץ פתוח בינינו ובין עולם הרוח היהודי – המים לעולם לא יזרמו בו. אם לא נעמיד מורים טובים מעוררי השראה שילמדו מתוך תשוקה ואהבה – התלמידים לא ימצאו עניין בתכני הלימוד, ויצא שכרנו בהפסדנו. ואם אנחנו לא נלמד בעצמנו – לא נוכל להנחיל תורה לילדינו.

הסטודנטית שהזכרתי בפתח דבריי בחרה ללמוד תואר שני במדעי היהדות בגיל חמישים לאחר האובדן הנורא שחוותה, כי אנו זקוקים יותר מתמיד ללימוד משיב נפש, הקשור לחיים בצורה מוחשית וממשית. לא כמתבוננים מן החוץ אלא כבני בית, המתדיינים עם דורות הפרשנים הקודמים, ומסוגלים גם להעניק למקראות ביאורים חדשים.

חפשו בית מדרש הקרוב אליכם ולליבכם. מקום המאפשר התבוננות והעמקה, חשיבה וצמיחה. בחרו את נתיב הלימוד המתאים לכם ואת הפתח ההולם את רוחכם. תבעו את היהדות לעצמכם ולבני ביתכם. לא בשמים היא כי קרוב אלינו הדבר לעשותו, ואם לא עכשיו אימתי.

ד"ר שרה שורץ, דיקנית מכון שכטר למדעי היהדות ואם שכולה ללוחם דוד שורץ ז"ל, שנפל במהלך הלחימה, יוזמת בימים אלה את הכנס "יש תקווה לאחריתך", שיתקיים ב-17–18 ביוני בשיתוף אוניברסיטת רייכמן. הכנס מוקדש לחוסן, תקווה ואחדות ומבקש להתמודד עם שבר השכול והכאב תוך חיבור לעומק התרבותי והרוחני של העם היהודי.