כשהקודש יוצא משדה הקרב

"אין לי ארץ אחרת", כתב בזמנו אהוד מנור, וגם אין לנו יהדות אחרת.

בעשורים האחרונים היחס של יהודים רבים ליהדותם הפך מורכב ולעיתים אף כואב. הממסד הרבני, שהפך לכוח פוליטי, יצר ריחוק עמוק אצל רבים מאיתנו. שאלות של דת ומדינה, כשרות, גיור ושבת במרחב הציבורי הפכו לשדה קרב אידיאולוגי, כשמוסדות דתיים ממלכתיים לקחו בעלות בלעדית על מה ששייך לכולנו - המורשת היהודית.

הניכור הזה לא נולד מריק.

כשהרבנות מונעת מזוגות רבים בישראל להתחתן כרצונם, כשמערכת כשרות מסורבלת מקשה על בעלי עסקים, וכשהמאבק על צביון השבת הופך למלחמת תרבות - לא פלא שרבים חשו שהיהדות נלקחה מהם, הפכה לכלי במאבק פוליטי־דתי במקום להיות בית של מסורת ותרבות, והמילה "הדתה" הפכה להיות קריאת קרב נפוצה בקרבנו.

אך דווקא בימים הקשים שפקדו אותנו מאז 7 באוקטובר מתגלים פניה האחרים של היהדות - הפעם לא מלמעלה, מהממסד הדתי, אלא מלמטה, מהלב.

זה לא חדש שבשעות קושי ומצוקה רבים מוצאים מזור ונחמה בתפילה ובזעקה. אלא שהתופעה הזו, שאנחנו חווים אותה, חורגת מהנטייה המוכרת לפנות לאמונה בעת צרה.

בחודשים האחרונים אנו עדים למשהו עמוק יותר - היהדות הופכת לשפה משותפת של כאב ותקווה, של אובדן ונחמה, של תפילה והודיה.

כשדני קושמרו, מגיש החדשות בערוץ 12, בוחר להקריא תפילת הודיה עם שובן של התצפיתניות, הוא מבטא את מה שרבים חשים - שיש רגעים שבהם מילות התפילה מדייקות את רחשי הלב טוב יותר מכל ניסוח אחר; כשאגם ברגר התצפיתנית כותבת על לוח במסוק את המסר הראשון שהיא רוצה להעביר - "בדרך האמונה בחרתי ובדרך האמונה שבתי", היא מראה שאין גבול לעוצמה; כשאביו של עמרי מירן נושא את התפילה לשלום חיילי צה"ל בכיכר החטופים ביום חמישי האחרון, הוא הופך את הטקסט המסורתי למצע של תקווה משותפת; וכאשר שלי, אמו של עומר שם טוב, מברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" עם שובו - היא מבטאת בדיוק את מה שכולנו מרגישים.

לפני תקופת ההשכלה יהודים לא הוגדרו על פי רמת שמירת המצוות שלהם. הם היו פשוט יהודים, שהקפידו יותר או פחות. הזהות היהודית היתה טבעית, לא אידיאולוגית. אולי המלחמה הזו מזכירה לנו שהיהדות היא הרבה יותר מאשר מערכת חוקים או שייכות מגזרית - היא שפה תרבותית עשירה, גורם מלכד, שכולנו נשאיה הטבעיים.

במשך שנים נוצר מצב שבו היהדות נתפסה כ"רכושם" של הדתיים בלבד. מי שלא חובש כיפה, או מי שלא מכסה את ראשה, מרגישים לעיתים קרובות כזרים במורשתם שלהם. אבל בחודשים האחרונים משהו השתנה. לא בגלל החלטה מלמעלה או רפורמה ממסדית, אלא מתוך צורך אנושי עמוק:

בטקסי האזכרה המשלבים תפילות מסורתיות לצד שירים ישראליים, בחיילים חילונים ודתיים המתפללים יחד לפני יציאה למשימה, במשפחות של חטופים המוצאות נחמה בפסוקי תהילים, בפריים־טיים ובתוכניות ריאליטי בערוץ 12 המשדר גברים חילונים מניחים תפילין בבוקר, שבות שחוזרות ומעלות סטורי של תפילה בכותל - היהדות חוזרת להיות מה שהיתה תמיד אמורה להיות: לא חומה המפרידה בין חלקי העם, אלא משהו עמוק יותר המחבר בינינו.

אולי זו אחת התובנות החשובות שנוכל לקחת איתנו - שהיהדות האמיתית צומחת מלמטה, מהחיבור הטבעי של אנשים למורשתם, ולא מתוך כפייה או מאבק פוליטי. ואולי כשיחלפו הימים הקשים האלה נצליח לשמר משהו מהתובנה הזו - שהמסורת היהודית, על כל גווניה ורבדיה, ובעיקר על כל נשאיה - היא נכס לא רק דתי, אלא גם תרבותי מסורתי משותף שיכול לחבר בין כולנו.

ד"ר רעות פינגר דסברג היא חברה ב"יוזמת המאה"