תשעה באב קורא לנו להחליף את המונופול ההלכתי ביהדות ישראלית

ט' באב נופל שוב בקריאת פרשת דברים. הספר נפתח עם המילים המפורסמות: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה" (דברים א:א). משה רבינו, המנהיג החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, לא נכנס לארץ. הוא מסר את נאומו האחרון מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

מונחת לפנינו שאלה חברתית מעניינת. למה החליטה התורה להותיר את המנהיג של עם ישראל מחוץ לארץ המובטחת? למה העם נכנס פנימה ומשה נותר בעבר הירדן המזרחי? ומה הדבר מעיד על היהדות שלנו? האם היא קשורה בעבותות לישראליות. או שמא הענקת התורה בהר סיני, במדבר ובעבר הירדן מרמזת שהיא דווקא משמעותית גם (ואולי במיוחד?) מחוץ לישראל.

עבור ישראלים רבים היהדות נחשבת לעניין הקשור בתפוצות, בקהילות של חוץ לארץ. אם אני תושב ישראל, איני צריך להתאמץ לקיים חיים יהודיים, הרי בלאו הכי הם מתרחשים כאן בעצמם. מאידך בחו"ל, בעולם החיצוני, אעשה את המאמץ לקיים את החיים היהודיים. שם אף אחד אחר לא יעשה עבורי את החיים כיהודי. עם זאת, יש אחרים שרואים את הפנימיות של היהדות גם בארץ פנימה. היהדות היא הדרך שבה הם מתחברים למסורת שלהם, למשפחות שלהם ולהם עצמם, במובן העמוק ביותר.

גם הישראליות יכולה להיות עניין פנימי וחיצוני עבור הישראלים. יש את אלה שעבורם הישראליות מייצגת אותם כלפי העולם החיצוני. הם מרגישים ישראלים בעיקר כשהם בחו"ל. ויש אחרים שעבורם הישראליות היא תכלית חייהם. הריבונות הישראלית היא הגשמת התקווה בת שנות האלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

אנחנו ב-ט' באב, יום אבל המסמל את חורבן הבית והיציאה לגלות. הוא מייצג תקופה הפוכה מפתיחת ספר דברים, שבה עם ישראל עומד מחוץ לשטח ארץ ישראל, ממתין להיכנס לארץ המובטחת עם חוקים ייעודיים לארץ הזו. ערב החורבן עם ישראל נאלץ לגלות מהארץ, ומוכרח להמציא את היהדות מחדש, ללא קורבנות וללא בית מקדש. הוא יוצא מבפנים החוצה, לעומת עם ישראל בספר דברים שעמדו לעבור מהחוץ פנימה. אלא שגם כאן, עם הנצח הצליח להתגבר.

במסכת גיטין אנו מוצאים את סיפורם של קמצא ובר קמצא. סיפור שבחובו האמירה ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית השני ולגלות בת 2000 שנה. והכל בגלל שבר קמצא חווה השפלה ואף אחד מחכמי ישראל לא נחלץ לעזרתו. ”תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו“ (גיטין נז עמוד א')

אך הגמרא מציעה הסבר נוסף, ולא פחות חשוב, לחורבן הבית השני. בסוף הסיפור, לאחר סילוקו בבושת-פנים מהסעודה, בר-קמצא הלך לקיסר הרומי והלשין שהיהודים מורדים בשלטונו. כדי להוכיח את המרד, בר-קמצא לקח עגל של הקיסר כקורבן ואמר לו שהיהודים לא יקריבו אותו. בדרך חזרה, בר קמצא פגע בעגל כדי לייצר מום שפוסל אותו כקורבן. החכמים הציעו להקריב אותו בכל אופן משום "שלום מלכות". רבי זכריה בן אבקולס התנגד נחרצות שמא יחשבו שאפשר להקריב בעלי מומים על המזבח.

לפי הטקסט, חוסר היכולת של רבי זכריה בן אבקולס להפנים ששלום המלכות משרת את עם ישראל יותר מטהרנות הלכתית נעץ את גורלו של עם ישראל. "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו." (גיטין נה עמוד ב').

כבר לפני 2000 שנה הבינו חז"ל את הסכנה בטהרנות הלכתית, בקנאות פולחנית, בקיצוניות מילולית. הם הדגישו את החשיבות שיש במציאת האיזון בין העולמות השונים. כמו רב חובל זרוק בים ששלח את צוותו בבקבוק, חז"ל זיקקו את המסר בסיפור ושמרו אותו עבור הדורות הבאים.

היום, בדור הרביעי לריבונית השלישית בארץ ישראל, הגיע העת לפתוח את הבקבוק. לאור האירועים של השנים האחרונות, ובמיוחד השבועות האחרונים, חשוב להקשיב לחכמת חז"ל. שלום מלכות קודם לטהרנות הלכתית. זה קריטי לניצחון במלחמה הנוכחית מול אויבינו מבחוץ. וזה קריטי להוריד את גובה הלהבות במחלוקות מבפנים. וזה יכול להתרחש רק באמצעות שילוב היהדות והישראליות.

הגיעה העת לעבור מהשפה המפלגת של הדורות האחרונים של דתיים, חילונים וחרדים, ולאמץ שפה של יהדות ישראלית עבור הדורות הבאים. החיבור בעם לא יגיע דרך הפקרת היהדות לעוד דור בידיים הבלעדיות של המונופול ההלכתי. החיבור יגיע כשהרוב הממלכתי יטול שוב אחריות על הסיפור היהודי. יהדות של בית הלל שתחבר בינינו.

לאחרונה עשתה מדינת ישראל צעד חשוב מאוד בכיוון זה, עם השקת המנהלת ליהדות ישראלית.  יוזמה חשובה מאין כמותה להשיב את היהדות להיות משהו שהעם מזדהה איתה וחש עימה בנוח. יהדות ישראלית העומדת בגאווה תחת מגן דוד, משוחרר מהכפייה של המונופול ההלכתי. יהדות ישראלית החייה סביב השולחן המשפחתי, בבית הספר, בצה"ל, במתנ"ס ולא רק בבית הכנסת. יהדות ישראלית המדברת עם הלב והקישקע בנוסף לשכל. מנהלת זו התחילה עם הממשלה הקודמת וממשיכה לפעול בממשלה הנוכחית.

כל דור מחפש את האיזון שלו. זכינו לחיות בדור שמחפש את החיבור בין היהדות והישראליות. כולי תקווה שנקיים כאן יהדות ישראלית ברוח הנביאים ובית הלל. אנחנו הקומה הנוספת, המשך השושלת היהודית, הזוכה לשבת על כתפי ענקי הדורות הקודמים עם מבט בטוח קדימה.

טרי ניומן יו"ר המועצה הציבורית של ארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית), חבר בקונגרס היהודי העולמי, יזם עסקי, וסופר בעיצומה של כתיבת הספר 'המאה היהודית'.