העתיד שנגנז: מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח?

30 שנה חלפו מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין. כל ישראלי שחי אז זוכר לפרטי פרטים "איפה היית" כשרבין נרצח. את ימי הצער ואילמות האבל. את עצב נוער הנרות, ונוגות שירי "שלום חבר", את התחושה שנקרענו מבפנים. 30 שנה הן גם מרחק היסטורי ראוי שמאפשר לשאול שאלה שמנקרת מאז ללא הרף: מה היה יכול לקרות אלמלא הרצח? לא, לא בספרים אוטופיים או דיסטופיים ולא בתסריטים של מערכוני מדע בדיוני. אלא מה באמת נגדע, נעצר, או לכל הפחות הואט בעקבות הרצח, ואיזו היסטוריה חלופית - פוליטית, מדינית, חברתית - נלקחה מאיתנו.

"לאנשים יש זיכרון קצר, אבל ארכיונים לא משקרים. אם אתה בוחן את הסקרים בין 92' ל־96', אתה מגלה שלאורך רוב כהונת ממשלת רבין לימין ולחרדים היו 65 מנדטים". את הדברים האלה קובע ד"ר אורי ורטמן, עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי בישראל (ICGS). ספרו האחרון הוא "התרסקות - מפלגת העבודה 2024-1992", וכשאני שואל לפשר העניין שלו במפלגה ההיסטורית ההיא ורטמן מתגלה מסוג החוקרים החביבים עלי. אלו העוסקים ללא הרף בשאלות חייהם. "סבא שלי, משה ורטמן, היה מראשי חיפה האדומה. הוא היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ויו"ר הקואליציה בממשלת רבין הראשונה".

אבל זה לא נגמר במורשת משפחתית. "בעוונותיי הייתי סגן יו"ר המשמרת הצעירה של המפלגה", הוא צוחק כל הדרך ממקום מושבו בעיר בריסטול לחופי הים הצפוני. כיום ורטמן מלמד באוניברסיטת דרום וויילס, ולאורך השיחה יגדיר את עצמו כאיש מרכז. אבל ורטמן גם יודע שדבריו עשויים להיתפס אחרת לחלוטין: "עם דעות כמו שלי, קשה לקבל קביעות באקדמיה בישראל".

אז נתחיל מחדש: מה היה קורה פוליטית אם רבין לא היה נרצח?

"אחרי הכרזת אוסלו העבודה קפצה ל־49 מנדטים בסקרים לזמן קצר, אבל רוב הזמן הגוש של רבין לא זכה באמון הציבור. הסקר האחרון שנעשה לפני הרצח הראה תיקו 42% בין רבין לנתניהו, וגם במנדטים היה תיקו 37 בין העבודה לליכוד, בעוד לכלל גוש המרכז־שמאל היו 51 מנדטים. זה ממש לא רוב יציב. ממש לפני הרצח היתה למעשה מריבה על ההנהגה בתוך המפלגה. פרס איים להתמודד על ראשות המפלגה, אם לא יקבל מינוי לחצי מתפקידי השרים. התוכנית של רבין לבחירות 96' היתה להצעיר את המפלגה. הוא אפילו פגש את חיים רמון והציע לו לחזור למפלגה מתפקידו כיו"ר ההסתדרות כדי להיות שר האוצר. התשובה היא שאם רבין היה מפסיד ב־96', סביר להניח שהוא היה פורש".

ומה היה קורה עם תהליך אוסלו בשנת כהונתו האחרונה, או לאחר מכן? הוא היה נמשך כרגיל למרות הפיגועים?

"יש הרבה שיאמרו לך, 'אם רבין היה נשאר - היה כבר מזמן שלום עם הפלשתינים'. בעיניי זה לא היה אפשרי, אז או היום. הפערים בינינו לבין הפלשתינים בלתי ניתנים לגישור, זה משחק סכום אפס. לרבין לא היתה 'תוכנית סוף' סגורה לסכסוך. בנאום באוקטובר 95' הוא מדבר בדיוק כמו נתניהו, על כך שבקעת הירדן וכלל גושי ההתנחלויות יהיו חלק ממדינת ישראל. רבין אפילו לא היה מוכן לתת את מה שברק הציע אחר כך".

אם כך, עולה השאלה למה רבין הלך עם אוסלו בכלל?

"כי עמדו מולו שתי אפשרויות. המסלול הסורי מול המסלול הפלשתיני. רבין רצה פינוי איטי של הגולן ונורמליזציה בין המדינות. ברגע שהוא ראה שאסד רוצה פינוי מהיר של הגולן, ושלום אפילו לא קר, אלא קפוא - הוא הלך עם המסלול הפלשתיני, כי היה נראה לו שאפשר להתקדם איתם שם.

"אין דבר שמעורר בי גיחוך יותר מלהגיד שרבין היה 'חייל של השלום'", קובע ורטמן ומסביר איך לפחות מבחינת הפרויקט הגדול המזוהה עם רבין, כל הדרכים ההיסטוריות היו מוליכות לאותה נקודה. "את רבין עניין רק דבר אחד - איום המדינה הדו־לאומית. הוא אמר בפירוש שהוא לא רוצה ש־1.8 מיליון פלשתינים יהיו אזרחי מדינת ישראל, ולא רצה להגיע למצב שיגידו עלינו שאנחנו מדינת אפרטהייד, ואז נצטרך לתת לפלשתינים זכויות שוות. הוא השתמש במילים האלו ממש, אפילו לפני 92'. בראייה היסטורית זה די ברור שמבחינת רבין, הסכם אוסלו היה בעיקר מכשיר ביטחוני לבלימת איום המדינה הדו־לאומית. ומבחינה ביטחונית, הליכוד היום הוא מפא"י של פעם. אין למעשה הבדל גדול בין רבין לביבי היום".

לא על השלום לבדו

יש מי שמשוכנע שבכל הקשור למורשת רבין, יש השטחה של השיח - מכוונת יותר או פחות. "לימין ולנתניהו ממש נוח לעסוק רק באוסלו כמורשת רבין", אומרת ח"כ נעמה לזימי ממפלגת הדמוקרטים, שהוקמה על שרידי העבודה. "מעבר לעובדה שאוסלו היה חזון שנקטע באמצע, בואו לא נשכח שממשלות נתניהו לדורותיהן לא ביטלו את ההסכם. מובן שאני תומכת בתהליך מדיני שיבטיח ביטחון וייתן אופק לשלום, אבל העיסוק של הימין באוסלו משכיח את מורשת רבין בפריפריה, בבריאות, בחינוך, במהפכת המכללות האזוריות, בהקמת אזורי התעשייה, ובעיקר את העובדה שרבין הציע מנהיגות עם חזון, שלא חשבה על עוד בחירות. הפער הזה הוא מרכזי. זה לא סיפור של שמאל וימין, אלא מנהיגות שרואה את הממשות. רבין התפטר על חשבון דולרים של אשתו, וכאן אנחנו מדברים על קטארגייט וראש ממשלה שאפילו לא מוכן להתראיין לעיתונות בנושא".

ואת חושבת שהחזון החברתי הפנים־ישראלי של רבין, כפי שאת מציגה, היה נמשך כך אלמלא הרצח?

"אני לא נביאה", אומרת לזימי, "אבל מנהיגות מסלילה הלך רוח ציבורי. תהליכים שאנחנו רואים את תוצאותיהם היום נבטו כבר אז, סביב רצח רבין. הקמפיין וההסתה שלפני הרצח היו נקודת השבר שמעצבת אותנו עד היום. אנחנו חברה שחיה בצל הרצח. חברה שהאמון בתוכה נרקב מבפנים. משבר האמון הזה, בין אזרחים למערכת ובין אזרחים זה לזה, הוא הפצע הקשה ביותר. אני מאמינה שכיום היינו במצב אחר מבחינת השנאה".

לזימי גדלה כבתו של מזכיר מפלגת העבודה במגדל העמק, אבי לזימי. היא מכירה היטב את הנפשות הפועלות ואת התקופה. "בבחירות 92' מפלגת העבודה קיבלה בפריפריה הרבה מאוד קולות. ממשלת רבין האמינה בצמצום פערים, לא כסיסמה אלא כתפיסה. לשפוך כסף על הפריפריה לא היה עניין של טבלת רמזורים או יח"צ - זו היתה אמונה שאין דבר כזה שילד ברעננה יקבל יותר מילד ביקנעם. המדינה אחראית לכל אזרחיה, בלי קשר לבייס הפוליטי שלהם. היום אנחנו נמצאים במצב שזה אפילו לא סקטוריאלי, תוכנית הרמזורים והיהלומים גורמת לכך שאפילו ראש עיר מהליכוד לא יקבל, אם הוא לא מקורב! כשמנהיגות פוליטית מתנהלת ללא קווים אדומים, היא מבנה כאן מציאות מאוד קוטבית".

גם בתקופה שקדמה לרצח הקיטוב היה גדול מאוד.

"לרבין היתה מנהיגות נדירה", אומרת לזימי, "כזו שלא חושבת על עוד בחירות, אלא על איך תיראה המדינה כולה. זו היתה מנהיגות עגולה, עם חזון כולל: שלום, חינוך, בריאות, השקעה בפריפריה, שוויון הזדמנויות. רבין לא היה רק אוסלו. הוא הבין שאם לא נרפא את החברה הישראלית מבפנים, לא יהיה כאן בית. כולם מדברים על אחדות, אבל אחדות זו לא סיסמה - זו פעולה. בלי צדק חברתי ושוויון כלכלי אין אחדות אמיתית. זה מה שרבין ניסה לבנות: שלום פנימי, תחושת גורל משותף".

ובכל זאת, לפי הסקרים, רבין לא היה זוכה בבחירות 96'.

"אני רוצה להאמין שאילו רבין היה משלים את כהונתו, יכולנו לחיות במדינה אחרת. תאר לך שהוא היה ממשיך את מדיניות ההשקעה התקציבית, אולי הוא היה מקבל יותר אהדה. אנחנו כל כך שקועים בגלי ההסתה, ואומרים זה היה מגיע כך או כך, ואני אומרת 'לא!'. איזו מנהיגות אנחנו רוצים כאן - עסוקה בבקשות חנינה אישיות או עסוקה בבניית חזון למדינה? אני מאמינה שאם רבין לא היה נרצח, היינו במדינה שבה הסכסוך לא מכלה אותנו מבפנים, שבה ממשיכים להשקיע בתקציב הציבורי, בפריפריה, בחינוך. אולי לא היינו מגיעים לשלום מושלם, אבל היינו מגיעים לחברה בריאה וצודקת יותר".

מדינת יהודה היא עובדה

"יום אחד, בעוד 20 שנה, אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה, בתוך הלב עמוק אתם יודעים שבעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. יגידו, היתה בארץ תקופה קשה, העם היה מפולג, כל מיני דברים, והמערך יסכים ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד סיעת ר"ם בהסתדרות. אתם הרי יודעים עמוק בלב שבעוד 20 שנה יהיו כתבי אישום נגד סיעת ר"ם, זה מהטבע. ואז יסדרו לי חנינה. ואני אגיד שאני נורא מצטער ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית, ואני אצא לחופשי ואחרי חודש יעשו קצת בלגן בעיתונים, כולם ישכחו ממני, ואני אגור בירושלים, ובכל פעם שאני אצא לרחוב, כל השכונה שלי תצא לרחוב".

את המונולוג הזה נשא השחקן רמי הויברגר כשגילם את יגאל עמיר במערכון מיתולוגי של "החמישייה הקאמרית". את המילים כתב עוזי וייל, סופר וסאטיריקן. "המונולוג נולד שבועיים או שלושה לאחר רצח רבין ופורסם תחילה בשער האחורי של עיתון 'העיר'", מספר וייל. "לאחר מכן זה הפך את יגאל עמיר לדמות חוזרת ב'החמישייה הקאמרית', עמיר שחי בכלא, מוקף בחיי חברה ומודע למעמדו התרבותי החדש".

מאיפה זה הגיע?

"מתוך הרגשה שעושים אידיאליזציה לאיש והופכים אותו למפלצת מיתולוגית, במקום לקבל אחריות ציבורית לכך שאנחנו כחברה יצרנו את המפלצת הזו. תמיד מאשימים אותי שאני אוהב מדי את הדמויות שלי, שאני מתאר גם אנשים נוראים כחמודים. ואני באמת חושב שבליבם אנשים הם חמודים - גם יגאל עמיר. לא במובן של חף מאשמה, אלא במובן האנושי. לקחת בן אדם ולהפוך אותו לסמל מוחלט של רוע זה נוח, זה משחרר אותנו מאחריות. זה גם לא נכון. אנחנו יצרנו את המפלצת הזאת, אנחנו - כחברה. ואם אתה לא מביט לזה בעיניים, אתה מפספס את שורש העניין. לכן אני לרגע לא פוטר את יגאל עמיר מאשמה, אבל הוא היה הנציג הבולט של הזרם הכהניסטי בציונות הדתית אז. אני עדיין חושב שלקחת בן אדם ולעשות ממנו מפלצת זה שקרי וחוסם את האמת".

מאז אותו מערכון עברו כמעט 30 שנה. יגאל עמיר לא שוחרר, וקשה לראות פולחן אישיות סביבו; למעט, אולי, בשוליים הרחוקים והמנודים של החברה. אבל התחזית ההיא על עמיר כבבואה תרבותית והשינוי החברתי שהוא מביא עימו - כולל מחיאות הכפיים של תושבי השכונה שלו - מציגה נבואה קודרת על שינויים שהתחוללו.

"כבר אז ראיתי בעמיר את הנציג הראשון של מדינת יהודה", אומר וייל, "האקט שלו היה האקט הפוליטי הראשון של מדינת יהודה, וזה זרם שהלך וגדל. האם זה מסוכן? כן, גם היום. רק שהיום אתה כבר לא יכול להשליך את זה על אדם אחד".

ואם רבין לא היה נרצח, היתה מתהווה מציאות אחרת?

"אני נוטה להסכים עם אלה שאומרים שההיסטוריה לא היתה משתנה בצורה דרסטית. הרצח היה מעשה מזעזע מבחינה מוסרית וישראלית, אבל מבחינה היסטורית - הוא יכול להיות די שולי. האינתיפאדה השנייה היתה קורית גם כך. חמאס היה מנצח בבחירות גם כך. הסכסוך הוא על 48', לא על 67'. מי שירש את רבין לא היה משנה את הכיוון אצל הערבים והמוסלמים באופן עמוק".

ומבחינה פנים־חברתית בישראל?

"גם מבחינה דמוגרפית לא היה שינוי גדול. כוח 'מדינת יהודה' - שמורכב ממתנחלים, מחרדים ומביביסטים - כבר היה שם. זו אותה ברית של דחויים חברתית, שגילתה את כוחה הפוליטי. גם אם רבין היה נשאר בחיים, זה לא היה משתנה. הכוח הזה היה מגיע לקדמת הבמה. זה לא עניין של מדיניות, זה עניין של מספרים, של לידות ושל זהויות. לאורך זמן הדמוגרפיה היא הכוח החזק ביותר. אפשר לשנות מדיניות, לא את מבנה האוכלוסייה. מה שראינו מאז הרצח הוא פשוט התגשמות של הכוחות שהיו קיימים אז, לא תוצאה של הרצח עצמו".

ומה השתנה עם ההגעה הדמוגרפית של הכוח הזה לקדמת הבמה?

"אחד הדברים העצובים שלמדתי בחיים זה שברגע שלבן אדם יש קלף מנצח ביד, הוא ישתמש בו. וכל עוד הקלף הזה מנצח, הוא ישתמש בו גם אם זה רע מאוד. ברגע שהם טעמו את טעם הכוח - קשה לחזור אחורה". ועם זאת, וייל מוסיף: "מה שכן השתנה באמת זה מה שקרה ב־7 באוקטובר. שם התרחש שינוי עומק אמיתי. אחרי רצח רבין לא היה שינוי תודעתי, רק טראומה מוסרית. אבל באוקטובר ההוא לפני שנתיים משהו ביסודות שלנו באמת זע".

תנועה של אילוצים

בתום השיחות וההתבוננות על הממד הפוליטי, חזון התקווה והתרבות, ביקשתי לבחון את העבר שלא היה דרך עיני המומחה לעתידים אפשריים. עתידים, ברבים - אין זו טעות דפוס. המחקרים והספרים של פרופ' דוד פסיג, חוקר עתידים מאוניברסיטת בר־אילן, עוסקים בשאלות של עתידים אפשריים לאור הנתונים בהווה והלמידה מניסיון העבר. כשאני מבקש מפסיג לחשוב על עתיד אפשרי מהעבר שלא קרה, הוא צוחק. "חוקרי עתיד לא אוהבים שאלות מסוג what if, מה היה קורה אילו. אנחנו בוחנים אילוצים, מגמות ווקטורים היסטוריים. אני חלק מקבוצה של חוקרים שטוענים שהמשקל של מנהיג ספציפי בנקודת זמן היסטורית הוא הרבה יותר קטן ממה שכולנו מאמינים".

וזאת מדוע?

"כל מנהיג פועל בתוך מערכת אדירה של אילוצים - ביטחוניים, כלכליים, דמוגרפיים ותרבותיים. זו מערכת שסוגרת עליו את מרחב הבחירה. המנהיג יכול להצהיר ולומר מה שהוא רוצה לפני בחירות או תוך כדי תקופת ההנהגה שלו. בסוף, האילוצים הם שסוגרים עליו, עם אפשרויות בחירה מצומצמות. זו גם הסיבה שאנשים מאבדים אמון במנהיגים. לכן, מנקודת המבט שלי, זה לא משנה אם רבין היה נרצח או אם הרשות הפלשתינית היתה מתנהגת אחרת אם הוא לא היה נרצח. האם לא היה חמאס? ודאי שהיה. לכן אני מאמין שההיסטוריה מאז ועד היום היתה די דומה".

אם כך, מה המשמעות של מנהיגות לזמנה?

"לרוב, ההיסטוריה גדולה מהמנהיגים שלה. יש מעט מאוד מנהיגים שהצליחו לפרוץ את גבולות הקונטקסט. למשל בן־גוריון, כשהכריז על המדינה, פעל בניגוד לדעת רוב האנשים שסביבו ורוב העם. גם צ'רצ'יל, שסירב להיכנע לגרמניה או להגיע איתה להסדר, קיבל החלטה הפוכה לחלוטין מהנתונים שלפניו. אלה רגעים נדירים שבהם אדם מצליח, לרגע אחד, להתעלות על ההיסטוריה.

"כבר ב־2010 אמרתי שרוסיה בסופו של דבר תפלוש לאוקראינה", הוא ממחיש את הרעיון הזה בדוגמה אקטואלית. "אם זה לא היה פוטין, זה היה כל מנהיג אחר שהיה במקומו. הסיבה לכך אינה האישיות של פוטין. רוסיה לא יכולה לחיות כאשר הגבולות של המערב נושקים אל גבולות הליבה שלה. זו מדינה ענקית שהראש שלה בקצה המערבי, ואין לה מרחב חיץ. כשאוקראינה רוצה להצטרף לנאט"ו, זה אומר שהיא בסכנה שהמערב ייכנס אליה, ולזה רוסיה לא מוכנה. זו הגיאוגרפיה שהכתיבה את המדיניות. הקונטקסט לא מאפשר לה התנהלות אחרת. יש כמובן הבדלי סגנון, אבל לא שינוי מהותי בציר ההיסטורי. ברוב המקרים המסלול ההיסטורי גובר על הרצון הטוב של הפרט. יש כוחות גדולים מאיתנו - גיאוגרפיים, תרבותיים, דמוגרפיים - שמנווטים את העמים ואת המנהיגים כאילו היו זרמים תת־קרקעיים. אנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את חיינו, אבל רובנו פועלים בתוך וקטור שכבר הותווה מראש".

קשה מאוד להכיל את ההשלכות של דבריך. האם זה אומר שבעצם כל הסכסוכים והריבים הפנימיים שלנו על הדרך והכיוון הם חסרי משמעות?

החיוך של פסיג מתרחב. "הפילוסופים והמסורת היהודית עסקו באותה שאלה ממש. חז"ל אמרו, 'הכל צפוי והרשות נתונה'. זה בדיוק העניין - יש תנועה של אילוצים, כמו ב'מטריקס': יש ארכיטקט ואנחנו משחקים בתוך הכללים. אנו נמצאים בתקופה בהיסטוריה שבה התרבות המערבית האדירה את כוחות הפרט, אבל זה לא אומר שאנחנו באמת מסוגלים לשלוט בכל".

וזה חלק מהאילוץ הגדול שבתוכו רבין פעל.

"אכן, זו גם החוכמה של חקר העתיד: לזהות את האילוצים הגדולים ולהבין היכן עוד נותר מקום להשפעה אנושית. אנחנו רוצים 'שלום עכשיו' או 'משיח עכשיו', אבל שוכחים שלתהליכים יש קצב, וליקום יש הקשר. מי שמבין את הקונטקסט יכול לחולל שינוי בתוך הווקטור ההיסטורי, לא נגדו. זו מהותה של מנהיגות אמיתית - להבין את הכוחות הפועלים ולמצות אותם, לא לנסות לבטל אותם. פעם שמעון פרס אמר לי שמנהיג חושב שהוא יכול לשנות את העולם. מה שהוא לא מבין זה שהעולם הוא שמשנה את המנהיג".