נזכרו מה זה להיות יהודים

בסוף 2022 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין שאר הנתונים, את הפרופיל הדתי של יהודי ישראל על פי הגדרתם העצמית: 45% הגדירו את עצמם חילונים, כ־25% מסורתיים, כ־16% דתיים ודתיים מאוד ו־14% חרדים.

קל לזהות את הדתי ואת החרדי, שכן יש להם כיפה, הם מרבים לומר "בעזרת השם" ולא נוסעים בשבת. אבל מה אנחנו יודעים על החילונים על פי הגדרתם, ואיך נבדיל בינם לבין אלה שהגדירו את עצמם מסורתיים? ומהי עוצמתה האמיתית של החילוניות בחיים עצמם, ולא רק בזעזועים תקשורתיים מחוק החמץ - חוק שהתיר לבתי חולים לבקש בנימוס מהמבקרים שלא להכניס חמץ לשטחו בשבעת ימי הפסח. אוהו, איך רעדו אמות הסיפים של החילוניות. או שלא באמת.

בכתבה ב"הארץ" מתחילת החודש קונן הכתב על "דיקטטורת הכשרות" שבגללה נעלמו ממדורי האוכל בעיתונים ומתוכניות הבישול בטלוויזיה חיות לא כשרות ומתכונים לא כשרים. צער מסוים נרשם על פתיחת מסעדות כשרות של שפים מפורסמים כמו חיים כהן וישראל אהרוני. יש לקינה על מה להתבסס: ב־2007 דיווח אתר "מפה" כי רק כשליש מהמסעדות בישראל הן כשרות. ירושלים בלטה בחריגותה - אצלה היחס היה הפוך. ב־2021 דיווח המכון הישראלי לדמוקרטיה על מהפך: 66% מכלל עסקי ההסעדה בישראל מצוידים בתעודת כשרות.

אחרי שעניין גידול ומכירת חזירים הבקיע את כל המאבקים העקרוניים - דרך בג"ץ כמובן - וגם בהתחשב באוכלוסיית הנוצרים בישראל, צריכת בשר חזיר בישראל היא מהנמוכות בעולם וירדה מ־2.3 ק"ג לנפש בשנה ב־2014 ל־1.4 ק"ג לנפש בשנה. על פי נתוני משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רק כחצי מיליון ישראלים נוהגים לאכול חזיר. בהינתן חופש קולינרי, בחר הרוב המכריע של יהודי ישראל, מרצונו החופשי, להימנע מאכילת חזיר.

וזה לא הכל. אפשר לטעון שמגמת הכשרות במסעדות היא חלק משיקול כלכלי שלהן להרחיב את מעגל הלקוחות. אבל גם בחייהם האישיים בחרו רוב היהודים לשמור על כשרות, בשיעור גבוה בהרבה משיעור החילונים באוכלוסייה. השבוע פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה עוד אוסף נתונים בנושאי דת ומדינה בישראל. 69% מהנסקרים דיווחו שהם מקפידים על כשרות: חלקם על פי ההלכה, וחלקם על פי עקרונות כשרות בהתאמות אישיות.

גם בתחומים אחרים הפרקטיקה לא מבטאת את המאבקים העקרוניים. אמנם מ־2006 זכאים זוגות חד־מיניים שנישאים בחו"ל להירשם בישראל כנשואים, אך עד 2019 ניצלו את הזכות הזו רק 1,130 זוגות. גם לנישואים אזרחיים רגילים אין ביקוש נרחב, אף שלא מדובר בטרחה גדולה, ולמרות שהנישואים הללו מוכרים בארץ. רק 5.6% מהזוגות שבחרו באופציה הזו הם יהודים שהיו יכולים להינשא גם בארץ. יש חילונים שמעדיפים לנהל משק בית משותף ללא נישואים במקום להתחתן בנישואים אזרחיים בחו"ל, והשיעור עולה בהתמדה, אך מגיע בסופו של דבר רק ל־10% מהזוגות החילוניים. אבל ייתכן שהסיבה לכך אינה רק דתית, אלא פיחות במעמד הנישואים בחברה החילונית. מתחתנים פחות, מתגרשים יותר.

גם בגיור, מבין 57 אלף גיורים בשני העשורים האחרונים, רק מאות בודדות בחרו בגיור רפורמי או קונסרבטיבי, למרות שאלה תובעניים פחות מהגיור האורתודוקסי. ובמוות בית העלמין הוא יהודי, וכך גם הלוויה. רק 4.3% בחרו בקבורה אזרחית ב־2021.

המאבק החילוני נחל הצלחה אחר הצלחה, ואחרי שהחופש העקרוני הושג רוב הציבור דבק בכמה פרקטיקות יהודיות, גם אם לא כולן בדיוק לפי ההלכה. הוא לא מסתפק בלהרגיש יהודי, אלא רוצה גם להתנהג יהודי.

נכון, יש כאלה שקצת שכחו מה זה להיות יהודים. לפי נתונים של הקונגרס הישראלי, מ־2022 רק 16% ממצביעי השמאל צמים ביום כיפור, אבל כמה מצביעי שמאל כבר יש? ובכל זאת, עיקר המאבקים נגד הדתה ונגד דמותה היהודית של מדינת ישראל מגיעים מהאגף הזה, אף שהציבור היהודי בכללו, גם אם נוסע בשבת הוא לא שומר נגיעה, ואולי גם יפגין מדי פעם נגד כפייה דתית - בכל זאת מתנהג כאילו הוא יהודי שחי במדינה יהודית שבה מתכנסים לסדר פסח, מתחתנים ברבנות, וכשנוסעים להורים לסעודת שבת לא מערבבים בשר וחלב. ואם כבר הזכרנו את פסח - על פי סקר "מעריב" מהשנה שעברה אצל 72% הבית כשל"פ, מבחירה.

סוג היהדות הזה, שהוא חופשי וטבעי ונינוח, עלול לאיים על שני המיעוטים שבקצוות: החרדים והחילונים־טורבו, שמתעקשים על חילוניות שאין בה שום סממן יהודי ושיזעקו "שערורייה!" אם תתקיים בתל אביב תפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף בתל אביב. כך עשה חבר מועצת העיר ראובן לדיאנסקי בשבוע שעבר. הוא גם דרש ש"יקנסו את המארגנים וימצו איתם את הדין, בצורה הכי חמורה שיש". אבל איך כתב נתן אלתרמן על תל אביב בהקשר אחר: "היסטוריה אין בה אף כזרת. אין רצינות בה, אין משקל", והוסיף, בחיבה של תושב תל אביב: "יש בה איזה חן שהוא, שלאחרת אין שהוא".

כמובן, אלתרמן הלך לעולמו ב־1970 ולא תיאר לעצמו שהחן התל־אביבי יבשיל לכדי מיאוס כלפי כל סממן יהודי. אבל ישראל היא לא תל אביב. מאבקיה העקרוניים של העיר אינם מאבקיו של כלל הציבור, ואורח החיים בה הוא לא אורח החיים הישראלי.

ישראל היא מדינה יהודית, כי זו בחירתם של אזרחיה. נכון, חוק החמץ עורר מחאות ילדותיות כמו מסיבת פיצות בשולי בית חולים תל השומר, נשות הכותל ממשיכות להטריד במסירות מדי ראש חודש את המתפללים בכותל המערבי, השפחות באדום מקשטות את הפגנות מתנגדי הרפורמה המשפטית, ואיש אינו מעז לומר שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בלי לחתום ב"ודמוקרטית", כאזהרה מפני סכנות היהדות.

אבל מדינת ישראל הוקמה בין היתר כדי שיהודים יוכלו לחיות את היום־יום שלהם כיהודים. טוב להיווכח שרובם הגדול בוחר באופן חופשי ודמוקרטי לנצל את הפריווילגיה הזאת.