"קיררו גופות במשאיות שוקו": הרופא שהיה בגיהינום נזכר

פארק האגם האקולוגי בפתח תקווה. ברווזים נעים בעצלתיים על המים, מתחתיהם דגי זהב לבקנים שוחים ונעלמים בתחתית האגם המלאכותי. ערב אביבי מזהיב את הבניינים מסביב ואת ההשתקפות שלהם במים.

קבוצת ילדות חרדיות יושבות על ספסל ופותחות מחברות. שיעורי בית. זוג קשישים, יוצאי ברית המועצות, הדורים בלבושם, צועדים לאט בשבילי הערב. הידיים שלובות, האצילות מחייבת. זמן ישראלי כתום ויפה, כמו שאפשר רק כאן, כמו שצריך להיות.

ד"ר ולדי דבוייריס מגיע בדיוק בזמן - כלומר מקדים קצת. "ככה זה אצלנו בעדה", הוא צוחק בחיוך רחב, אך מעט ביישני בזוויות. אנחנו מחפשים מקום לשבת לצד האגם. אחרי כמה דקות של המיית השקיעה, הברווזים, הילדות עם המחברות, אנחנו מבינים - המקום לא מתאים. יש שיחות שצריך לרכך במשהו חזק יותר מכוס קפה סיפורית. "בוא נמצא בר יין", מציע ולדי. זה התבקש. ידענו שנצטרך לצלול עמוק לתוך לב המאפליה, ואז למצוא את הדרך לשוב אל העכשיו.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז קרו האירועים עצמם, אך רק בימים אלו יוצא הספר "השורה התחתונה" שכתב ולדי, בעריכתו של ד"ר מתן חרמוני, וכולל - כמו הראיון איתו - תיאורים לא פשוטים. "בחיים לא חשבתי שהספר הראשון שלי יהיה על זה, ובסוף זה מה שיצא", הוא אומר בחיוך עדין, כמעט מתנצל. בפני עצמו, בפני הקוראים, בפני גדולי הספרות הרוסית שהוא כה אוהב.

הספר נכתב ברובו בתקופה שבה זיהה את נרצחי 7 באוקטובר ואת נופלי חרבות ברזל במחנה שורה. בסוף כל יום ולדי כתב את "השורה התחתונה" כממואר ספרותי - כתיבה שיודעת לרחף בין הדוקומנטרי לאינטימי, בין הדיווח הקליני לבין הרגע האנושי שמתחתיו. אסופת זיכרונות צורבים, מרגשים, מרים ולעיתים מרימים מתחתית התחתיות. זיכרונות של מי שבחר ללכת אל המקום שאחרים העדיפו לא לראות, ובצדק. יש דברים שנפש אנושית לא צריכה או בנויה לחוות, ששום יין לא יכול להם.

"יש שם ריח, ריח שנכנס לאף גם מבעד למסכה. נצרב בנקבוביות, ודרכן - בזיכרון. אי אפשר לתאר אותו בעברית, השפה פשוט דלה מדי". הוא מחייך חיוך עצוב: "באנגלית יש מילה מדויקת. ברוסית יש גם כזו. בעברית - אין. אולי כי אנחנו לא מתרגלים לזה"

אבל זו הספרות שעושה את ההבדל בין העובדות היבשות לבין התחושה של התבוננות ושותפות בחוויה. גם אם מכירים את העובדות, או את התיעוד הדוקומנטרי, דרך הספר ניתן להרגיש ולחוות את הסיפור במלואו. "די מהר הבנתי שהגענו לתחתית החבית - ואז מישהו דפק מלמטה", ולדי אומר, מביט מהורהר אל הכוסות הגדולות, לוגם מן היין, שוקע לתוך העבר העמוק.

"נולדתי באוקראינה הסובייטית ועליתי לישראל כילד. גדלתי במשפחה שבה רפואה היתה המורשת המשפחתית - סבא היה רופא, סבתא אף־אוזן־גרון, אבא רופא מומחה להדמיה, ואני האחרון בשושלת", מחייך ולדי. "אני מקווה לא לבייש את הפירמה". כשקוראים את זה בספר זה נשמע אחרת לגמרי, ולא רק בגלל השפה: "בהיותו בן, נכד ונין למשפחת רופאים סובייטית, עוד בהיותו עולל היושב על סיר, וובה (זה היה שמו בארץ־שם) נחשף לספרי לימוד עם צילומים בשחור־לבן של פני חולה סיפיליס עם חור במקום אף".

בגיל 18, היישר מבחינת הבגרות, הגיע ולדי לראיון קבלה בבית הספר לרפואת שיניים בהדסה ירושלים. כשנשאל על ניסיון במלאכות יד - פיסול, נגרות, משהו - הוא ענה ברצינות תמימה: "אני אוהב לגו". הוא התקבל לעתודה. למד לתת שם לכל שן וניב, במהלך האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו ברחוב יפו. שיעור הבוקר נפתח בתצלום רנטגן של חזה מנוקב מסמרים וגולות מתכת. "זה מהבוקר", אמר המרצה בעליצות. "מה אתם רואים?"

רגיש ומחויב, ולדי מודה שהוא נושא בחובו ציווי סובייטי שחרוט עמוק מתחת לעור: "אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה", עם חיוך שמסתיר יותר ממה שהוא חושף. "זה החינוך," הוא מודה ומגביה את הכוס קלות, "זה יוצר אנשים שלא מרחמים על עצמם, ורק היום אני מבין עד כמה זו בעיה".

"איפה אני?"

שבת, 7 באוקטובר 2023. הסירנות ייללו לאורך היום. ולדי רופא השיניים קורס על הספה מול הטלוויזיה וזוועות היום שמגיעות דרך המסך. פרשנים שלא ידעו מה לומר אבל המשיכו לדבר התחלפו. הטלפון לא הפסיק לצלצל. הוא לא ענה. בחצות היה שקט. הוא עלה על מיטתו. ב־5:00 בבוקר התעורר מודאג משינה טרופה. רק אז ראה שיחה שלא נענתה. 1:30 בלילה. רופאת שיניים שהכיר. "בעדה שלנו מתקשרים באמצע הלילה רק במקרה אחד - כשמישהו מת", הוא מסביר לי, ומשעין את המרפק על השולחן.

הוא חייג בחזרה ב־6:00 בבוקר. "היי. טוב שחזרת אלי", אמרה רוני. "יש לי שאלה חשובה. אתה לא חייב לענות מייד, ואתה גם לא חייב להסכים". פאוזה. "איפה שאני נמצאת עכשיו, אנחנו צריכים פה אנשים טובים. אתה חושב שאתה מסוגל להגיע למילואים ולעזור לנו לזהות חללים?".

ולדי מסתכל החוצה מהחלון. "היא אמרה שהיא שם מאתמול ב־10:00 בבוקר. שמשאיות שלמות עם גופות ממשיכות להגיע. בקולה היתה נימה של ייאוש תהומי".

הוא לא היה מוכן. ללא מדים, וללא ניסיון בזיהוי חללים. "כל הניסיון המעשי שלי באנתרופולוגיה דנטלית הסתכם בשיעור אחד של 45 דקות לפני כמעט 20 שנה, אבל אמרתי לעצמי - כמה קשה זה כבר יכול להיות?". ולדי שמע את עצמו עונה לרוני: "אני מגיע. לאן לבוא?".

אשתו, מירב מירון, גם ד"ר, אבל למוזיקה, עמדה במטבח. ולדי אמר לה שהוא יוצא למילואים, לזיהוי חללים. "כנראה יש הרבה מאוד". עיניה נפערו לרווחה. הוא ביקש שתכין לו שני סנדוויצ'ים, לקח חולצה להחלפה, מטען לנייד, מברשת שיניים. אחרי הרהור קצר הוא הכניס גם לפטופ, למקרה שייתקע שם יותר מיום.

כמה זמן נשארת?

"חודשיים וחצי", הוא עונה בקול מעונה, ממשיך לסובב את הכוס בעדינות. בספר הוא כותב: "בפאתי רמלה עומד מבנה בטון אפור. בחצרו - רחבת פריקה מקורה עם תריס חשמלי הניגף בפקודה, להגן מפני עיניים זרות. אלונקות צבאיות מסודרות בה בשורות, ממתינות למשלוח הבא משדות הקטל. באחת הפינות נערמים ארונות עץ צבאיים שנבנים בו־במקום מלוחות מוכנים מראש. הלמות פטיש, רעש המלגזה שמביאה עוד לוחות ממחסני הרבנות. הרחבה מלאה והומה אנשים.

"יש שמתפללים, יש שאוכלים, יש שמביטים במבט חלול בעוסקים במלאכה סביבם, או בציורי הילדים התלויים על הקיר. דלת קטנה מובילה מן הרחבה אל אולם הקבלה, שבו כל חלל מקבל מספר ומסומן במדבקה. יש שמגיעים מסומנים, ולעיתים יש לגופה אחת כמה מספרים: אחד על פרק כף היד, אחד על הרגל המגיעה בנפרד משאר הגוף. הוטל עלינו לחבר ביניהם.

"'איפה אני?', שואל את עצמו הנוסע הבין־גלקטי שנחת בכוכב המוות לראשונה. הוא רואה לנגד עיניו אנשים הנחזים כרופאים או כסניטרים - חלוקים, כפפות, מסכות, עיניים עייפות - שדוחפים עוד ועוד אלונקות בין חדרי הבדיקה. הפרוזדור כבר צר מלהכיל את המתים. אלונקות־אלונקות משני צדדיו, ורק מעבר צר, ברוחב של אלונקה גם הוא, נותר באמצע. על האלונקות נערמים שקים גדולים וקטנים: שקים לבנים של זק"א, שחורים של הרבנות הצבאית".

"היה יום אחד שכולם בשורה זוכרים כיום הקשה ביותר. הביאו לנו את כל חדר המתים של ביה"ח שיפא בעזה. קבר אחים שלם", ולדי אומר. "מחבלים, אזרחים פלסטינים - הכל ביחד. והיינו צריכים לעבור על כל אחד ואחד מהם".
למה?
"בגלל הסיכוי הקטן שאולי יש שם מישהו שלנו. ובגלל הסיכוי הזה - אנחנו חייבים לעבור על כולם. אין ברירה"

להזמין פנימה, לא להצליף

ולדי הבין מייד שזה משהו אחר לחלוטין. "ביומיים הראשונים קיבלנו 300 צבאיים ובערך 900 אזרחים", הוא מדבר בשפת כוכב המוות. "זה סדר הגודל. אף אחד לא היה מוכן לשום דבר כזה. המקום היה אמור להכיל בחירום, עם כל המקרים, גג 300 חללים. היו צריכים להביא משאיות של שוקו יטבתה עם קירור כדי לשמור את הגופות בקור עד שנגיע אליהם - פשוט לא היה מקום".

העבודה עצמה היתה מכנית, שיטתית, קשה דווקא בגלל החזרתיות שבה. כל חלל קיבל מספר. אחר כך בדקו שיניים, טביעות אצבע, דגימות דנ"א, צילומי רנטגן, תיאורי פציעות. "כל מספר שאנו בוחנים הוא זמני", אומר ולדי, אבל המשימה היא תמיד אותה אחת: "בסופו של דבר אנחנו נהפוך אותו לשם, לוודאות".

אני שואל אותו מה היה החלק הכי קשה בדרך, משרידי אדם אל השם, ולדי מסתכל בכוס. "היה לי הרבה יותר קשה לעבוד עם גופות שלמות מאשר עם חלקים. כשמגיע חלק - אתה מצליח להתנתק. זה כבר לא בן אדם בעיניך, זו משימה. אבל כשמגיע בן אדם שלם ושוכב מולך - ותבין, חלקם עוד הגיעו כשהיו חמים - אתה חושב שלפני כמה שעות הוא היה חי. ואתה שואל את עצמך למה, למה לעזאזל".

בוקר מוקדם, לילה מאוחר, הימים הופכים לשגרת ניאון אינסופית. אור לבן וקר מבדיל בין החוץ לבפנים. גופות נפרקות בחצר, ארונות עץ ממשיכים להיבנות, שקיות עם חלקים מגיעות, שן שנמצאה לבדה.

"לאורך כל התקופה השתדלתי לשמור על דיסטנס ביני לבין המציאות. בשבוע הראשון המחנה היה מוקף במשפחות, והיה מחסום, והיו אנשים שניסו להיכנס בכוח ובצרחות. אבל הבנו שזה לא טוב שבכלל נבוא במגע, כי זה יפריע לנו אחר כך, ושאנחנו חייבים לשמור על מקצועיות כמה שאפשר. למזלי הרב לא היתה קליטה בתוך המבנה, אז שמתי את הטלפון כבוי בתיק. לא ראיתי חדשות, הודעות בווטסאפ - שום דבר. וטוב שכך. בסוף היום אתה יושב מול מהדורת החדשות, והיא נפתחת עם הרבה מאוד שמות שזוהו, אזרחים וחיילים, ולמרות שאני גם מאחורי הדבר הזה, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, כמה".

כדי לא להיבלע בפער, בסוף כל יום ולדי כותב את היום שעבר. היומן נמצא בספר, אך "השורה התחתונה" מתחיל הרבה לפני 7 באוקטובר - בילדותו של וובה, ילד שעלה מאוקראינה הסובייטית וגדל להיות זאב ספקטור: רופא שיניים, קצין מילואים, אדם שנקלע לדבר שאין לו שם. זאב ספקטור הוא ולדי דבוייריס, אבל גם לא בדיוק.

זו דמות ספרותית שוולדי בנה כדי לתת לעצמו את הריחוק שהיה צריך. "הייתי חייב עוד דיסטנס ביני לבין הסיפור", הוא מסביר. "הרגשתי שכך הספר יהפוך ליותר קל לקריאה - שיהיה משהו שמפריד ביני לבין המציאות, גם לי וגם לקוראים". אפילו שם המחנה - שורה - לא מוזכר בספר בשמו, ויש לכך סיבה: "לאנשים עדיין מאוד־מאוד כואב לקרוא את הדברים האלה", אומר ולדי. "רציתי שהספר יהיה נגיש, שיזמין פנימה - לא שיצליף".

בסוף השבוע הראשון, ולדי מקליט את עצמו מדבר לתוך הטלפון. "הייתי בכוכב המוות וחזרתי כדי לספר", הוא פותח את ההקלטה. "יש שם ריח, ריח שנכנס לאף גם מבעד למסכה. נצרב בנקבוביות, ודרכן - בזיכרון. אי אפשר לתאר אותו בעברית, השפה פשוט דלה מדי". הוא מחייך חיוך עצוב: "באנגלית יש מילה מדויקת. ברוסית יש גם כזו. בעברית - אין. אולי כי אנחנו לא מתרגלים לזה". ולדי וחבריו במחנה ניסו להתגבר על הריח באמצעות משחות קמפור סיניות מתחת לאף. "אפשר להוציא את הילד מבריה"מ", הוא כותב בספר, "אבל אי אפשר להוציא ממנו את ההרגלים הסובייטיים".

אבל גם בכוכב המוות יש ימים גרועים יותר ופחות. "היה יום אחד שכולם בשורה זוכרים כיום הקשה ביותר. הביאו לנו את כל חדר המתים של ביה"ח שיפא בעזה. קבר אחים שלם", ולדי אומר. "מחבלים, אזרחים פלסטינים - הכל ביחד. והיינו צריכים לעבור על כל אחד ואחד מהם".

למה?

"בגלל הסיכוי הקטן שאולי יש שם מישהו שלנו. ובגלל הסיכוי הזה - אנחנו חייבים לעבור על כולם. אין ברירה". הוא לוקח לגימה ומוסיף בשקט: "אמרתי לך, הגענו לתחתית החבית - ואז מישהו דפק מלמטה".

עכשיו אני מבין מה הוא אמר לי בתחילת הערב.

איך שורדים את זה נפשית?

הוא מחייך - אותו חיוך עדין שראיתי ליד האגם. "הומור שחור. לא ציניות, אל תבין אותי לא נכון. זו הדרך היחידה לעבוד שם ולהישאר שפוי. כשאתה עושה בדיחה על מה שאין לו הכנה ואין לו תקדים, אתה לא מבזה את המתים - אתה בונה גשר קטן בין הנפש שלך לבין מה שהידיים שלך עושות".

אוהב אנשים במנות קטנות

הנה סצנה מכוכב המוות: ארבעה קצינים, רופאי שיניים, יושבים על גג, מעשנים סיגריות קובניות ואוכלים המבורגרים קרים שהגיעו במשלוח. מתחתיהם - חדר מתים מלא. "הצבא צועד על קיבתו", הוא כותב שם. "ועדיף להריח כמו זונה מאשר כמו גופה".

חודשיים וחצי לאחר מכן ולדי חזר הביתה. חיבק את איתמר ואיתי, הילדים, יצא עם מירב למסעדות, חזר לעבודה. טיפל במטופלים. ענה לטלפונים. נסע לכנס מקצועי בחו"ל. עשה מבחוץ את כל מה שאדם אמור לעשות כשהוא חוזר מהמילואים.

"לא טוב," הוא אומר כשאני שואל איך היה באותה עת. "לא טוב בכלל".

כמה שבועות עברו ככה, אך משהו התחיל להשתנות. "פתאום הבנתי שאני לא בסדר", הוא אומר. "הפתיל שלי נהיה נורא קצר. כל דבר קטן הדליק אותי. הרגשתי שביחס למה שהיה שם - כל מה שאני מתעסק בו בעבודה זה שטויות".

הוא נסע לתערוכה דנטלית בדובאי. לבד. אמר לאשתו שהוא צריך את זה, קצת אוויר. התהלך בין הדוכנים, אלפי אנשים סביבו, מוזיקה, צבעים, המולה - וגילה שהוא לא מצליח להתמקד בשום דבר. "הייתי כמו רדאר", הוא אומר, "כל הזמן סורק מה יבוא לי ומאיפה".

לפני כן הוא אהב כנסים. אהב תערוכות. אהב את ההמולה, את האנשים. "היום אני אוהב את האנשים שאני נפגש איתם במנות קטנות מאוד", הוא מחייך חיוך עצוב. "מאוד־מאוד קטנות".

הוא חזר מדובאי, התקשר לחבר פסיכיאטר וביקש ממנו שם של מטפל. "אמרתי לו: תן לי מישהו טוב. אני אדבר איתו כמה פגישות, אסדר את הראש". הוא עוצר, מחייך קלות. "מ'כמה פגישות' - אני מטופל כבר שנתיים ברצף".

הגשת בקשה למשרד הביטחון?

"כן, ואני מתפלא שזה לא אוטומטי". הוא מניח את הכוס. "הצבא מצפה שתבוא ותגיד אם אתה לא בסדר. הם לא יבואו מיוזמתם. כי אם יבואו - הם עשויים לגלות שלרוב האנשים שהיו בשורה יש פוסט־טראומה. וזה לא נוח לאף אחד".

אני מסתכל עליו, שואל את עצמי אם הוא מתחרט שהלך או מתחרט שנשאר.

ולדי קורא את מחשבותיי: "הייתי חוזר", הוא לא מהסס. "אני לא יודע אם יש לי עמידות של זהב, אבל צברנו שם ניסיון שלא קיים בשום מקום אחר בעולם, ויהיה עצוב מאוד אם הניסיון הזה ילך לאיבוד". ואז, אחרי שתיקה קצרה, הוא מוסיף: "אבא שלי, שהיה רופא כל חייו, אמר לי: אני לא יודע איך אתה מסוגל להיות שם. לא היה לי מה לענות לו. אמרתי: אני עושה את מה שצריך".

זה הציווי הסובייטי, או המורשת המשפחתית. בסוף אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה. אבל יש לזה גם מחיר אמיתי. אני שואל אותו את השאלה המתבקשת:

אז למה בעצם עשית את זה?

ולדי לא ממהר לענות. מסתכל על הכוס, על השולחן, על הכלום שבין השניים. "שואלים אותי את זה הרבה", הוא אומר לבסוף. "יש אנשים שמסתכלים על מה שעשינו שם ורואים בזה הילה של קדושה, גבורה, משהו גדול. אני מסתכל על זה ואומר - בסוף זה דבר יומיומי. אנשים מתים בכל מיני דרכים, וצריך לזהות אותם".

הוא עוצר. "לאותו אדם מת אני לא יכול לעזור, זה נגמר. אבל אני יכול לעזור למשפחה שלו, לתת להם קבר עם שם. לא חייל אלמוני - שם. כי כשיש שם, יש ודאות. וכשיש ודאות אפשר להתחיל להתאבל. וכשמתאבלים - לאט־לאט מתחילים להירפא". זו השורה התחתונה.

"אני זוכר היטב את הבן שלכם", אמר ולדי להורים השכולים בבית הקברות. "מבין כל החללים שבדקתי וזיהיתי - הוא היחיד שנכנס לי לראש, עד כדי כך שאני זוכר את פניו, את גופו, את שמו. כשראיתי את הילד שלכם על השולחן, באותו הרגע הוא היה גם הילד שלי"

יש חיים גם בלב הלילה

שנה וחצי אחרי שסיים את המילואים, ולדי נסע לבית קברות. בכיסו אבן קטנה, חלוק שיש יווני אפור ומבריק עם פסים לבנים, שהוא אסף בחוף בקפריסין כמה ימים לפני 7 באוקטובר. מכל החללים שעברו תחת ידיו - עשרות, מאות - היה אחד שנחרט.

ולדי מצא את ההורים ליד הקבר. "אני מבין שהוא היה גיבור", אמר לאבא, "אבל אני כאן לא בגלל גבורתו. אני כאן כי הוא נחרט לי בזיכרון". פני האב השתנו. "תשמעי משהו", פנה האב אל האם, "את צריכה להכיר את הבחור פה. הוא רופא שיניים שזיהה את הבן שלנו בשורה".

האם התקרבה. ולדי הוציא את האבן מהכיס. "אני זוכר היטב את הבן שלך", הוא אמר לה. "מבין כל החללים שבדקתי וזיהיתי - הוא היחיד שנכנס לי לראש עד כדי כך שאני זוכר את פניו, את גופו, את שמו". הוא הניח את האבן על הקבר. האבא שאל למה דווקא בנם. "כשראיתי את הילד שלכם על השולחן, באותו רגע הוא היה גם הילד שלי".

אנחנו יוצאים מהבר לתוך הלילה של פתח תקווה. הוא מתניע את הרכב, מחייך, לוחץ יד. אני מסתכל עליו נוסע, ושואל את עצמי איך זה לשאת את כל זה - ולהמשיך. ילדים. עבודה. תערוכות דנטליות. וויסקי סינגל מאלט.

בדרך בחזרה, ליד האגם, ברווז אחד עדיין געגע לתוך החושך, מזכיר שיש חיים גם בלב הלילה.