העוטף.
גם ממרחק של שנתיים, קשה לשכוח את הריח. הריח הסמיך של שרוף שאפף את העוטף בבוקר שאחרי, ונותר בו עוד ימים ושבועות ארוכים, עד שהגשם שטף הכל.
הריח לא היה הדבר הראשון שהיכה בי בביקור ההוא בעוטף. קדמו לו הגופות. הכבישים עוד היו חסומים, מלאים בכוחות. מסביב נשמעו קולות ירי. בצידי כביש 232, מצומת שער הנגב ודרומה, היו זרועים בערבוביה רכבים ואופנועים פלשתיניים ששימשו את המחבלים, ורכבים ישראליים של מי שניסו לברוח ונרצחו. גופות הישראלים כבר פונו, אבל גופות המחבלים עוד היו שרועות על הכביש, חלקן עדיין במדים. עשרות גופות, ולצד חלקן כלי נשק.
ומשם, הכל תמונות. תמונה ראשונה, מול קיבוץ מפלסים. התגודדו שם כוחות כי מישהו שמע משהו מכיוון השדות שפונים לעזה. ואז פתאום כמה יריות - וזעקה. קצין מילואים שחטף כדור ממחבל שנותר בשטח ישראל. פינוי מהיר באמבולנס, ואז חבירה למסוק שפינה אותו לסורוקה.
תמונה שנייה, בשער של קיבוץ ניר עוז. עמד בו רכב קטן בצבע כחול, ומתחת לחלקו הקדמי שלולית סמיכה של דם. החלונות היו פתוחים, ומבעדם נשקפו שני דרכונים שנותרו על מושב הנהג, ולצידם דובי קטן. הגלגלים היו מפונצ'רים, ולוחית הרישוי הקדמית נתלשה. ומעבר לרכב, חיילי מילואים חמושים מיחידת מגלן, ששומרים על מה שרק יממה קודם לכן היה קיבוץ תוסס והפך לאנדרטה.
תמונה שלישית, ביער רעים. הכל עוד היה שם: המכוניות, האוהלים, המחצלות שנפרסו על הקרקע, עמדת הדי.ג'יי, רחבת הריקודים, הבר עם מקררי השתייה שעמוסים לעייפה, והשקט. שקט מצמית. הקונטרסט המוחלט למסיבה שהיתה כאן ונגדעה בשנייה.
תמונה רביעית, בשדרות. תחנת המשטרה עוד העלתה עשן מהקרבות העזים שהתנהלו סביבה ובתוכה. כמה סקרנים מבין תושבי העיר שלא התפנו הגיעו כדי לראות, לא מאמינים. החנויות כולן היו סגורות, גם הכבישים. חיילי סדיר ומילואים פטרלו בהם בערבוביה, מחפשים מחבלים ומנסים לתת תחושת ביטחון מאוחרת - גם לעצמם.
תמונה חמישית, בכניסה למחנה שורה. יום קודם לכן התקשר חבר, וביקש שאסייע לו לאתר את בתה של זוגתו. "היא דיברה איתנו, ושמענו יריות", אמר. "תעזור לנו". ניסיתי, אבל זה היה חסר סיכוי. למחרת נסענו לזהות את הגופה. כשהגענו, היינו בטוחים שזה ייגמר במהירות. ראינו את המשאיות מגיעות, ועוד לא ממש הבנו. ואז ניגש אלינו קצין בכיר, ואמר: "כל המשאיות האלה מלאות שקיות עם גופות. מאות. אי אפשר לפתוח את כל השקיות ולחפש אותה. תצטרכו לחכות עד שנזהה ונודיע".
וזה גם היה הרגע שבו הכל התחבר. הריחות, והתמונות, והמספרים, ואחריהם גם השמות והפרצופים, והידיעה ששום דבר לא נגמר באותה השבת - הכל רק התחיל.
עזה.
הכניסה הראשונה לעזה היתה קצרה, עם כוח של בית הספר לחי"ר שפעל באחד הכפרים שממערב לגדר. היו בה הרבה בלבול ולחץ מהלא נודע: האם באמת הבתים ממולכדים, ומתחת לכל אחד מהם יש פיר של מנהרה שמסתתרים בו מחבלים? ומה הסיכוי שיפגעו בנו צלפים, אר.פי.ג'י, טיל נ"ט, מטען? ובתוך כל האיומים האלה, קלנועית שנגנבה ב־7 באוקטובר (כנראה מבארי) ונותרה מוטלת בצד אחד המבנים הפלשתיניים שעליהם השתלט צה"ל.
בכניסה השנייה הגעתי לשאטי, ואל גולני, ואל מג"ד 13 תומר גרינברג. נפגשנו כמה שבועות קודם לכן בשטח ישראל, ודיברנו על מחיר הדמים שהגדוד שלו שילם בשבת ההיא - 41 הרוגים ו־91 פצועים - ועל הרצון והצורך לנצח. כשנפגשנו בעזה, הראיתי לו את הסרטון של הבת שלו, שרואה את תמונתו בעיתון ואומרת במתיקות "אבוש". הוא דמע. לרגע אחד נשרו ממנו הקשיחות והפאסון, והוא היה אבא של ארבל. ואז הוא התעשת, וביקש להעביר מסר הביתה שאנחנו מנצחים.
דובר צה"ל
תומר נהרג בחנוכה, בקרב קשוח בסג'עיה, לצידם של תשעה קצינים ולוחמים נוספים. כשהגיעו הידיעות הראשונות על הקרב, היה ברור שהוא שם. ואחר כך שהוא נהרג. האיש הכי חי, פתאום מת. אני זוכר את הרגע המזוקק הזה, בשעת ערב מוקדמת, ואת המחשבה הראשונה שהתגנבה לראש: ארבל יתומה. אין יותר אבוש.
עזה הביאה איתה הרבה רגעים כאלה. בכל פעם אותו הדבר: המידע הראשוני, ואז הפרטים שמתבהרים. לעיתים הרבה נפגעים, לעיתים מעט, ותמיד אותה התמונה שרצה מול העיניים: איפשהו ברחבי הארץ יושבת עכשיו משפחה, אוכלת ארוחת ערב או צופה בטלוויזיה, ולא יודעת שבדרך אליה מזדחלת שיירה של מודיעי נפגעים שעומדים לשנות לה את החיים.
לבנון.
באמצע השבוע הראשון של המלחמה עליתי לצפון, לפגישה עם קצין בכיר. קבענו להיפגש בחורשה קטנה, בסמוך למרכז העיר. הכל מסביב היה שומם. ברחובות נסעו רק טנקים. "יש לנו מזל, ויש לנו הזדמנות", אמר הבכיר. "מזל שזה לא קרה לנו כאן. הזדמנות לחסל את האיום כאן".
כמה ימים אחר כך עליתי למטולה. בצומת גיבור עמדו חיילים, שהזהירו שמסוכן להמשיך בנסיעה. שעלולים לשגר אלינו טילי נ"ט. שניסע מהר ובזהירות. כן, הם יודעים שזה סותר, אבל זה מה שאמרו להם להגיד. במטולה חיכה לי ראש המועצה דוד אזולאי. זה היה שישי בצהריים, והוא הכין שניצלים לכיתת הכוננות. גם הוא דיבר על המזל, ועל ההזדמנות.
והיו עוד הרבה ביקורים. עם מאיר ביטון, רגע אחרי שהיקב שלו במושב אביבים ספג פגיעה ישירה של טילי נ"ט שנורו מהכפר הסמוך מארון א־ראס, ונהרס כליל. מאיר הבטיח לחזור. "אותנו לא מנצחים. ואם נלך אף אחד לא יבוא", אמר אז - וקיים. עכשיו הוא מקים מחדש את היקב. היין טוב כתמיד ("טוב מתמיד", הוא יגיד), אבל הדאגות נותרו כשהיו.
במבט מצפון, משטח לבנון, אפשר להבין למה. כשעומדים בכפר כילה, השליטה על מטולה מפחידה. כשעומדים באל־עדייסה, כל עמק החולה נמצא במרחק טיל. וכך לאורך כל הגבול, שחיזבאללה זרע אותו באיומים שצה"ל התאמץ להסיר. רק כשמבקרים בהם - במנהרות שנחפרו מטר מהגדר, במוצבים המבוטנים שנבנו, במאגרי הנשק - מבינים את עניין המזל.
הדור שלי גדל על לבנון ובלבנון. לבנון של רצועת הביטחון, והמחיר הכבד שגבתה. כל כך הרבה לקחים שנלמדו אז בוזבזו מאז, רק כדי שיילמדו עכשיו מחדש בעזה. לפני שנה, בסיור של שישי אחר הצהריים בעזה עם קצין בכיר, שאלתי אותו בזמן הנסיעה אם הוא רואה את מה שאני רואה. "אין פה כלום", אמר. "יש פה מוצבים", עניתי. "כלומר אין, אבל יהיו. בהתחלה קטנים, ואז יותר גדולים, ואז תעמיסו עליהם מיגון, ואז הם יהפכו למלכודת מוות. כמו שהיה ברצועת הביטחון בלבנון".
ובכל זאת, לבנון היא המקור. עזה לא דומה לה, כפי שחמאס לא דומה לחיזבאללה. הגודל אחר, האיום אחר, וגם היופי אחר. לבנון עוצרת נשימה. באחד מהביקורים בה, רגע אחרי שנסראללה חוסל ורגע לפני הפסקת האש, ירדנו מהרכבים לתוך בוץ עמוק. מי שליווה אותנו חייך. הוא הבין מייד מה אנחנו חושבים.
חטופים.
לפני כמה שבועות ביקרתי בניר עוז. המון פעמים הלכתי בשבילים של הקיבוץ בשנתיים האחרונות, ובכל פעם זה מכה בי מחדש. הנה הבית של דוד ושרון קוניו, והבית של משפחת ביבס, וחלקת הקקטוסים של עודד ליפשיץ, שבפעם הראשונה שביקרתי בה גם יוכבד שלו עוד היתה שבויה. והבית של יאיר הורן, שממנו נחטף גם אחיו איתן, שעדיין מוחזק בעזה.
והמילה הזאת - "בית" - מילה שיש בה הכל, ובקיבוצים היא בעצם קופסה קטנה שחיברו לה ממ"ד שאמור היה להציל חיים, והפך במקרים רבים למלכודת מוות. לכאן הם נכנסו כדי להסתתר מפני הרקטות והטילים. כאן הם נרצחו, או נחטפו, או גם וגם.
לא משנה כמה פעמים תעמוד בשכונת הצעירים בכפר עזה - זה תמיד יכה בך מחדש: הקלות המתסכלת שבה הגבול נחדר, הקרבה לבתים, התוצאה הנוראה שהיכתה בכל דירונת. זה מול זה, ולצד זה: אמילי דמארי, דורון שטיינברכר, גלי וזיו ברמן, ומעליהם הבית של קית' ואביבה סיגל. שכנים לקיבוץ, ושכנים לשבי בעזה.
וכמוהם החטופים מהנובה. כמה מקריות היתה בחטיפה, וכמה אכזריות. אנשים צעירים, שנותרו אחרונים בשבי כי הם אנשים צעירים. חלקם נרצחו בינתיים, או נהרגו, ומי שנותר חי הפך לחי־מת בתנאים שבהם הוא מוחזק. היו שרים שסירבו לראות את תמונות החטיפה של התצפיתניות כדי שיוכלו לישון בלילה, והלב צועק: "הפוך, גוטה. צפו בזה כל היום, כדי שלא תישנו בלילה ותחזירו אותם הביתה". ולא רק תצפו: תבקרו את רוחמה בוחבוט בביתה הצנוע במבשרת ציון, ואת גלית כלפון בדימונה, ואת סילביה קוניו בדירה הזמנית שלה בכרמי גת, ואת לישי לביא־מירן בכרמים.
השבוע פגשתי את אופיר, בתו של יוסי שרעבי שנחטף ונרצח בשבי. ואיתה רבקה בוחבוט, רעייתו של אלקנה שנחטף מהנובה. "אף אחד לא יכול להבין אותנו", הן אומרות. ומספיק מבט אחד בעיניים של אופיר כדי להבין שחטופים חיים תחילה, אבל שגם היא צריכה סגירת מעגל. כי אם אבא שלה לא יחזור, היא תישאר תקועה לעד ב־7 באוקטובר, כשהוא נחטף לנגד עיניה מהבית שלהם בבארי.
מלחמה.
כל כך הרבה תמונות. ההלם בעיניים של הקצינים אחרי 7 באוקטובר: הלם מההפתעה, והלם מהתוצאה. והאכזבה בעוטף אחרי 7 באוקטובר: האכזבה מהמדינה, והאכזבה מהצבא. וההרס מאז 7 באוקטובר: ההרס בעוטף, ואז ההרס בצפון, ואז ההרס מהטילים של איראן.
ומפת האזעקות שמתניידת: בהתחלה מעזה, ואחר כך מלבנון, ואז מאיראן ומתימן. והמפונים, שחלקם עדיין מפונים. והעסקים, שחלקם לא הצליחו להשתקם. והמילואימניקים. והחוצפה של החרדים שמאמינים שהמלחמה האמיתית היא נגד הגיוס. והחוצפה של הממשלה שנותנת לזה גב.
והתחקירים. והסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית. וההתפטרות של חלק מהאחראים. ואלה שלא. והאחריות של חלק מהאחראים. ואלה שלא. ובתי העלמין הצבאיים. ומחלקות השיקום. ונפגעי הנפש. והמצור הבינלאומי שמתהדק. והדאגה מהעתיד. והישראלים הטובים שהתגייסו לסייע, ועדיין מתגייסים. ומנגד הקיטוב שגובר.
שנתיים לתוך המלחמה הארוכה בתולדותיה, השבוע קיבלה ישראל הזדמנות נוספת לאתחול מחדש. זה קרה בצמידות לראש השנה, ולימים הנוראים, ולבקשת הסליחות שיש כל כך הרבה כאן שמחויבים בהן. הדאגות מפני 7 באוקטובר נוסף מובנות, אבל הן מופרזות: ישראל למדה את הלקח, וחזקה עליה שתדע להיערך ולפעול לפני שתופתע שוב. הגיע העת שתעבור לפרק הבא, של ריפוי ושיקום, בטרם תשקע במלחמת נצח.
