הזעיקו אותם להיות כתפיים. הכתפיים של שורה. הם נפרדו בחופזה מהגמרא והסטנדר והתייצבו למשימה כשהם רק בני 22. כ-300 תלמידי ישיבות הסדר גויסו בתחילת המלחמה למשימת "הכתפות" - פריקת משאיות הקירור וסחיבת אלונקות החללים. חלקם הגיעו לשורה כאשר במתקן היה כאוס מוחלט. רבים מהם עשו הרבה יותר מהכתפות, כל זאת כמעט ללא הכשרה מוקדמת וללא מעטפת נפשית מסודרת. כשהם חיפשו מזור לצלקות, מצאו עצמם במלכוד ביורוקרטי בין צה"ל, שטען שהם אזרחים, למשרד הביטחון, שטען שהם חיילים. עד עכשיו לא נמצא מבוגר אחראי עם כתפיים רחבות מספיק, שייקח אחריות על מי שהקריבו כתף ונפש.
"אנחנו עם חליפות לבנות כאלה לכל הגוף, עושים חורים מאחורה כדי שנוכל לנשום קצת, משתמשים באותן הכפפות כל המשמרת כי יש מחסור. פורקים משאית, יושבים ומחכים למשאית הבאה ובין לבין, אוכלים ביסלי", מתאר איתי (שם בדוי), 24, את תחושת האבסורד. "למדתי אז בישיבת הסדר בדרום הארץ בשיעור ד'. הקפיצו אותי בהודעה שביקשה ממני להתייצב בתל השומר במדור בייניש. ושירתי 103 ימים בשורה, החל מה-8 באוקטובר".
"בהתחלה אמרו לי שהתפקיד שלי לוגיסטי. לדאוג לסדר ולניקיון, אבל עם כל הטרפת שהיתה בשורה זה לא קרה", מתאר עידו (שם בדוי), 24, שגויס מישיבת הסדר בצפון. "בסדיר שירתי ברבנות הצבאית, אז דיברו איתנו על המאנ"ח, (מרכז איסוף נתוני חלל) אבל חוץ מזה לא היתה לי שום הכנה. ואז הגיעו משאיות של יטבתה מהדרום עם כל השקיות. אנחנו היינו צריכים לפרוק אותן ולהכניס למאנ"ח. בהתחלה זה היה יד בחוץ, רגל בחוץ. אני לא רוצה לפרט. נכנסו לתוך המאנ"ח עצמו, העברנו חללים מהסי-טי לקירור ובחזרה. ככה שרדתי חודש. חשוב לי לומר שמי שרצה לעזוב, אפשרו לו. אני לא רציתי ללכת, כי ידעתי שאם אשב בבית אוכל את עצמי על זה שחברים שלי נלחמים בעזה ואני יושב בבית רגל על רגל".
מאיר אטיאס שבתו נרצחה ב- 7.10 מאיים בוועדה לביטחון לאומי: "אנחנו עוד נשלח את הצד השני לשורה לזהות את הילדים שלו" // ערוץ הכנסת
להחזיק את ההיסטוריה
"התפקיד הרשמי היה כתפים", מתאר נדב, 25, שנקרא לשורה מישיבת הסדר בדרום ב-8 באוקטובר ונשאר שם חמישה חודשים. "אבל כבר בלילה הראשון התנתקתי מכולם וחיפשתי איפה צריך הכי הרבה עזרה. הבנתי שבתוך כל הבלגן הזה צריך ליזום. ידעתי שברגעים הללו ממש, הרבה אנשים קופצים על רימונים בעוטף עזה ומוסרים את הנפש, אז הרגשתי שגם אני יכול למסור את הנפש, במובן הנפשי. יש לי קצת חוסן, אז ידעתי שאני יכול להרשות לעצמי להיחשף יותר. הלילה הראשון היה הכי קשה. באחת ההפסקות באותו לילה התחלתי לעשן, למרות שקודם לא נגעתי בסיגריה. עכשיו אני גם מעשן.
"בלילה הזה הייתי על המשאית עם החללים האזרחים מהמסיבה ומקיבוצים. מניחים אותם על האלונקה, פותחים, מצלמים, לוקחים טביעת אצבע, סוגרים בחזרה את השקית ומכניסים למכולות קירור. ראיתי פנים, ראיתי הכל. עבדתי רצוף 12 שעות, עד הזריחה, ואז אחרי לילה לבן מצאתי איזה משרד נטוש ונכנסתי להניח את הראש על השולחן. העירו אותי לתדריך ולסיור. חילקו אותנו לצוותים ולמשמרות. אמרו לנו שמי שלא מסוגל לעמוד במשימה יכול ללכת. אני הרגשתי שאני חייב להמשיך. שאנחנו מחזיקים את כל ההיסטוריה, את כל עם ישראל, שכל העיניים נשואות אלינו לאסוף את השברים, וידעתי שיש משפחות שמחכות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. שמתי את כל העניינים האישיים בצד, והמשכתי לעבוד עייף. רשמית המשמרות היו של 8 שעות, אבל משכתי אותן ל-12 שעות. הייתי עם אדרנלין גבוה. קפצתי ראשון לתוך המשאית. נהייתי מומחה בדבר. הפכתי למאסטר בלפתוח שקיות ולארוז אותן מחדש. התחלתי להדריך אחרים. אחרי כמה ימים ניסו להוציא אותנו הביינישים מהצד של החללים האזרחים, לצד של החללים הצבאיים, כי שם היה פחות בלגן. אני התחמקתי ונשארתי עם האזרחים שבוע וחצי".
הבנתי שלפי הנהלים, כל משמרת בשורה מתחילה ומסתיימת בעיבוד של הקב"ן.
עידו: "היו משמרות שאכן היו אחריהן שיחה עם קב"ן ואז השתתפתי ודיברתי, אבל היו פעמים שירדנו ממשמרת ואמרו לנו 'לכו לישון'. היינו סוג של אוויר. לא היינו חלק מהיחידות האורגניות. משמרת לילה לא קיבלה מענה כמו שצריך מבחינת קב"נים".
איתי: "לפני ואחרי כל משמרת ניסו להפגיש אותנו עם קב"ן, אבל בשלב מסוים זה כבר היה יותר מדי, כי ברוך השם, פחות אנשים נפלו, אז אין על מה לדבר. אתה יושב שמונה שעות ומחכה לנורא מכל וזה שוחק, ואתה לא רוצה לדבר עם אף אחד, כי מה תגיד לקב"ן? חיכיתי והיה לא כיף. כן היו קב"נים שהסתובבו שם כל הזמן, ומי שרצה יכול היה לפנות אליהם. כשהגיעו אחרי כמה ימים ביינישים חדשים לשורה, עשו כנס ואמרו להם: 'אתם תהיה כתפים ולא רואים שום דבר'. אנחנו הוותיקים צעקנו מהקהל שזה שקר. השקים לא נקרעים ונפתחים? לא רואים את כל הדם שנוטף?"
נדב: "העיבודים לא היו אפקטיביים. אני עכשיו לומד עבודה סוציאלית, אז אני טיפה מבין בעולם של טיפול. כבר אז ידעתי לזהות שזה היה 'על הפנים'. ריכזו אותנו בחוץ בדיוק במרכז ההתרחשות, כשמסביבנו טיילת של אנשים. המטפל פותח מעגל: 'בואו תשתפו'. הרגשתי שהמיקום בעייתי אבל שתקתי, ואז נציג של הרבנות הצבאית אומר: 'אני פותח מצלמה ומחבר למיקרופון, כדי שיידעו שעשינו עיבוד'. הקב"ן שותק ולא אומר לו כלום. הייתי בהלם. אמרתי שאני לא רוצה שיקליטו. זה היה משפיל. איבדתי אמון בעיבודים הללו. השבועות הראשונים היו הכי קשים, אבל היתה בהם תחושת שליחות. אחר כך היה קשה, כי ישבנו שעות בהמתנה לנורא מכל. כשהייתי בבית בין המשמרות, הסתגרתי. לא דיברתי עם ההורים. כל החברים היו מגויסים, אז הייתי בודד. אז חיכיתי למשמרות בשורה, לפגוש את החברים, לראות קצת חיים", הוא צוחק בציניות וממשיך: "הדבר שהכי אהבתי בשורה זה לבנות ארונות. בכל משמרת צריך שיהיו חמישה ארונות זמינים. אהבתי את הבנייה, אבל היא לוותה במחשבה נוראית על החלל שעוד מסתובב חי, ואתה כבר בונה לו ארון. זה הזכיר לי את קריית ענבים במלחמת השחרור, שהחבר'ה של השיירות לירושלים היו יוצאים ושומעים את קולות החפירה של הקברים שמכינים לאלה מתוכם שעתידים להיהרג".
מה קורה אחרי השחרור? מישהו מלווה אתכם? בודק מה שלומכם?
עידו: "לא שחררו אותי כזה יפה. אחרי חודש אמרו לי 'אנחנו לא צריכים אותך יותר', ומאז היה נתק. אפילו תודה רבה לא אמרו לי. פשוט אמרו 'לך'. חזרתי לישיבה ולקח לי שנה להתאפס, להבין שאני באמת צריך פסיכולוג. זה היכה בי. פניתי לצה"ל ואמרתי להם שאני זקוק לטיפול. אמרו לי שאני לא זכאי, כי אני בשל"ת (שירות ללא תשלום בתקופת הלימוד בישיבה, במהלכה האחריות הרפואית על משרתי ההסדר עוברת לקופות החולים, י"א), אז בשבילם אני אזרח. פניתי למשרד הביטחון, אמרו לי 'אתה חייל, תפנה לצה"ל'. בעצם נותרתי ללא מענה. פניתי לראש הישיבה והוא ניסה לעזור, ובאמת יש דמות בישיבה שמלווה אותנו. אחרי שנה וחצי הזמינו אותי לשני ימי עיבוד, אבל מבחינתי זה היה בזבוז זמן".
אובדן הכרה
בהמשך פנה עידו לנט"ל, שם קיבל כ-24 טיפולים שהפחיתו את סיוטי הלילה והפלאשבקים שעוררו בו ריחות רעים, אבל הוא עדיין סובל מתסמינים שונים. כעת, אחרי שסיים את שירות ההסדר והוא כבר אזרח גם לשיטת המחמירים במשרד הביטחון, הוא מנסה לקבל הכרה ראשונית. גם זה לא כל כך פשוט.
"זה בלגן. בהכרה ראשונית צריך להציג למשרד הביטחון מכתב אישי, מכתב מפסיכולוג ומכתב ממפקד-קצין. הבעיה היא שאין לי מושג מי היה המפקד שלי. אני זוכר אותו במעומעם. היה בשורה כזה בלגן ובשלב מסוים המ"מ ירד לדרום ואז נותרתי ללא מפקד, והתנהלתי רק מול המ"כ. פניתי למדור בייניש כדי לברר מי היה המפקד. עד היום אני רודף אחריהם שיתנו לי תשובה. אני קצת כועס על המדינה, וכועס על מדור בייניש נציג המדינה, ששלחו אותי ואז הפקירו אותי", הוא אומר בסגנון ביינישי טיפוסי, בקול עדין ובטון מתון, כזה שלא יודע לצעוק. ציונות דתית קלאסית, מסורה, תמימה שלא ברור איך אחרי הכול דורכים עליה. למדור בייניש, אגב, אין מוקד טלפוני וההתנהלות מולו היא בהתכתבות בלבד. על פי טענה של חייל נוסף ששירת בשורה, ולא רצה להתראיין, במדור בייניש הלכו לאיבוד חלק מהטפסים שהתבקשו למלא ההסדרניקים של שורה על "אירוע חריג", טופס הכרחי למי שירצה לפנות בעתיד למשרד הביטחון.
"אני לא סובל ביורוקרטיה, אז לא אפנה למשרד הביטחון", אומר נדב. "המשבר שעברתי היה יותר רוחני מאשר נפשי. אחרי שפוגשים גלים של מוות, יש כעס על אלוהים. פניתי לנט"ל. הביאו לי שתי מטפלות שונות שלא התאימו ולא הבינו את המשבר הדתי שלי. אז הפסקתי. חזרתי לישיבה לחודשיים שהיו שחורים מאוד. לא רציתי בכלל לעלות לבית המדרש ללמוד או להתפלל. לא היו לי בעיות שינה, אבל הכול היה כזה חסר טעם. דיברתי עם ראש הישיבה. ביקשתי לקצר את השירות. הוא הסכים, אבל ביקש ממני לטפל בעצמי, ונתן לי שמות של מטפלים. לא פניתי לאף אחד מהם.
"אני ממש אוהב טבע, אז יום אחרי השחרור המוקדם התחלתי קורס הדרכת טיולים עם מסע ישראלי. עבדתי שנתיים בהדרכת טיולים. הטבע ריפא אותי, והמפגש עם נוער עשה לי טוב. בסוף אני מסתובב עם תחושה שקפצתי על רימון מבחינה נפשית ונשארתי לבד להתמודד עם ההשלכות. שלא קיבלנו הכרה והוקרה. אני לא נושא צלקות נפשיות, אבל אני לא אותו אדם מבחינה דתית. אני מודה, שאם כן היו פונים אלי ומציעים לי טיפול, בלי כל הבירוקרטיה, הייתי הולך לטיפול".
ילדים של החיים
"אף אחד לא בדק מה שלומנו. יש לי מזל שלהורים שלי יש כסף, אז הם מימנו לי פסיכולוג שעלה 6000 שקל", אומר איתי. "בהמשך הצלחתי לקבל תור לפסיכולוג דרך קופת החולים וזה כבר יותר זול. סבלתי מהתקפי חרדה. לילות שלמים לא ישנתי. אשתי סבלה בשקט אבל תמכה בי, ובזכותה הלכתי לטיפול. הצלחתי לחזור לתפקד וכיום אני לומד באוניברסיטה, אבל יש עדיין השפעות כמו קשיי שינה. בסוף מה שהכי כואב לי זה שהצבא מתכחש אלינו. אלוף משנה אבנר כהן, מפקד שורה, כתב בספר שהוציא, 'משורה לתקומה', וגם אמר בריאיון, שהוא לא נתן לחיילים צעירים לגעת בחללים. שאחרי יום הוא הוציא אותנו משם. זה שקר גס. אני הייתי שם 103 ימים. הוא כנראה לא ירד מהמשרד ולא ראה את זה. בשבילו אנחנו שקופים. זה מאוד כואב. אם אנחנו ילדים שצריך לשמור עליהם, אז כשלת בזה שלא שמרת על הילדים. ואם מתייחסים אלינו בתור בגירים, אז תתייחס אלינו כמו לחיילים סדירים, ותן לנו את המעטפת".
השונות בין 300 ההסדרניקים שנקראו לשורה גדולה. לא מדובר בקבוצה הומוגנית. הם הגיעו לשורה מישיבות שונות במועדים שונים, כך שחלקם לא חוו את הכאוס של הימים הראשונים. הם שוחררו משורה בזמנים שונים, חלקם אחרי שלושה ימים, וחלקם אחרי חצי שנה. ובעיקר - כל אחד מהם נחשף באופן אחר לחללים. מעטים עסקו רק בניקיון, מרביתם בנשיאת גופות וחלקם בטיפול בחללים עצמם. הם התפזרו משורה למקומות שונים, כך שהיה קשה לאסוף אותם לעיבוד משמעותי.
"אף אחד לא לקח עליהם אחריות", אומר קב"ן ששירת בשורה. "אחת הטראומות של המבוגרים ששירתו בשורה היתה לראות את הילדים של ההסדר. אנשים עם ניסיון בכו רק מלראות אותם. זה ישב עלינו, הקב"נים של שורה. לקח לנו שנה וחצי עד שהצלחנו לשכנע את הצבא שצריך לעשות להם ימי עיבוד, ואז אישרו לנו רק יומיים. הגיעו כמעט 300 חבר'ה צעירים, יושבים ובוכים ומספרים טראומות על טראומות. יומיים זה ממש לא מספיק. אבל זה המעט שיכלנו לעשות. כואב כמה החבר'ה האלה נפלו בין הכיסאות".
תגובת דובר צה"ל
"צה״ל מביע הערכה עמוקה לפועלם של כלל משרתי שורה ולמחויבותם ולמסירותם של המשרתים ובני ישיבות ההסדר, אשר לקחו חלק במשימה מורכבת ורגישה בתקופה חסרת תקדים.
"קציני בריאות הנפש ליוו באופן צמוד ושוטף את אנשי שורה ואת בני ישיבות ההסדר במשך כל תקופת הלחימה. כחלק מהמענים הנפשיים התקיימו שיחות עיבוד באופן רציף ותדיר, גם אם לא לאחר כל משמרת. בנוסף לכך, הופנו חיילים רבים לסיוע וטיפול פרטני במידת הצורך.
"צה״ל פועל מתוך מחויבות להבטיח מעטפת הולמת למשרתים במשימות מורכבות מסוג זה ויפעל לתיקון המקרים איפה שיימצא.
"עם פרוץ המלחמה ובהתאם לצורך המבצעי הדחוף, הוקפצו בני ישיבות ההסדר לשירות פעיל בזמן הפעלתם, השירות הסתיים לאחר כחודש והם חזרו למסלולם, למעט מקרים פרטניים. בשל העומס החריג בימים הראשונים ללחימה, היו פערים שכיום מטופלים. צה״ל מכיר בפערים אלו, מצר על מקרים שבהם המענה לא היה מלא או מיטבי, והנושא נבחן ובטיפול של הגורמים הרלוונטיים בנסיון להגיע למקרים דורשי הטיפול.
"מדור בני ישיבות משמש כגורם הקשר האמון על ליווי ומתן מענה לבני ישיבות ההסדר, ופועל מול הגורמים הרלוונטיים לקידום טיפול בפניות המתקבלות. ככל שעולים קשיים נקודתיים, הם נבחנים ומטופלים.
"נושא ההכרה בנכות הינו באחריות אגף השיקום במשרד הבטחון וכפוף לחקיקה על פיה בתקופת השירות ללא תשלום (של"ת), בני ישיבות ההסדר הינם אזרחים, וככאלה מקבלים מענה רפואי מקופות החולים".
