ה"ירושה" של היועמ"שית: האיש שבגללו משפט נתניהו נגרר שנים

השחצן והפחדן

22 פרקליטים השתתפו בדיונים המרתוניים ב־2019, שבהם הוחלט כמעט פה אחד להעמיד לדין את ראש הממשלה באשמת שוחד. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, קבע: "האנשים שהשתתפו בהם פעלו אך ורק מתוך מניעים ענייניים. מערכת אכיפת החוק היא מערכת ממלכתית". אם זה המצב, אז מדובר במערכת עניינית וממלכתית - אבל רשלנית עד להדהים.

מנדלבליט השתלח באותו נאום ב"ניסיון לקיים את השימוע - לאחר שכבר הסתיימו הדיונים בפניי - רק שהפעם בפומבי, תוך הצגת תמונה חלקית ומגמתית, שלא לומר מעוותת, של הדברים. הדבר נועד לצייר תמונה כאילו כל החלטה שתתקבל שאיננה סגירת התיקים היא בהכרח שגויה. האמת צריכה להיאמר - תיקי ראש הממשלה מבוססים על מאות ראיות שנאספו בחקירה יסודית ומאומצת: עדויות, מסמכים, התכתבויות, הקלטות, ועוד ועוד".

והנה - התברר שמכל הראיות, וכל הדיונים, לא קם גורם אחד שיהיה מקצועי דיו לגלות שפגישת ההנחיה לא יכולה היתה להתקיים במועד הנטען, שסחיטת עדים היא פשע, ושחקירה שנפתחת בניגוד לחוק יסוד ולהנחיות היועמ"ש לא תגיע רחוק.

התבשיל המוקדח הזה, שגרם למדינה שלמה כאבים עזים של עשור, הוא תוצר של שחצנותו של שי ניצן ("אני לא הייתי מצביע לנאשם בשוחד", השמיע בראיון תעמולה פוליטית בוטה בעודו בתפקיד) ושל פחדנותו של אביחי מנדלבליט, אבל הפלא הוא מדוע ההתחפרות נמשכת גם בכהונתה של גלי בהרב־מיארה.
התשובה היא, בשתי מילים: חגי הרוש. מעטים מכירים את הדוקטור חובש הכיפה, שמכהן כעוזר הבכיר גם ליועמ"שית הנוכחית וגם לקודם. בהרב־מיארה אימצה את הצוות של היועמ"ש הקודם. בכך היא כבלה את עצמה למורשתו המפוקפקת.

הרוש וחבריו מצויים בניגוד עניינים חריף. כאחד מאדריכלי כתב האישום הרעוע והרשלני, הוא וחבריו לא יכולים להמליץ לבוסית שלהם לעשות את הדבר הנכון ולהוציא לו צו הריסה. יש להם מורשת להגן עליה ובוס לשעבר לשמור עליו. הדבקות הקנאית שלהם בניהול קרבות אבודים גרמה נזק בל ישוער למוסד שבו הם מכהנים, האריכה את המשפט בשנים וגררה את המדינה לתהום שייקח שנים לצאת ממנה. עוד לפני שמפצלים את תפקיד היועמ"ש, אולי כדאי לנתק את היועמ"שית מסביבתה, שנכשלה במשימתה העיקרית כישלון מחפיר, וחושבת שאף אחד לא שם לב.

חד־אופן

טקס חילופי הרמטכ"לים בינואר 2019 נפל על נתניהו באמצע מערכת בחירות קשה. מולו הסתמן כבר היריב העיקרי - בני גנץ. ראש הממשלה, תמיד עם הפנים לעתיד, נקלע להתלבטות: איך מצד אחד נפרדים בחום מהרמטכ"ל גדי איזנקוט, ומצד שני לא מעניקים לו תשדיר בחירות לעוד כמה שנים, אם יתמודד. כן, זו לא בדיה. איש לא האמין אז שאיזנקוט עשוי מהחומרים של הפוליטיקה או מעוניין להתמודד בעתיד, אבל נתניהו כבר נכווה בשבעה משמונת הרמטכ"לים הקודמים שהתמודדו מולו, ולא היתה לו שום כוונה לספק תחמושת עתידית בחינם לשמיני ברשימה.

כשרמטכ"ל נכנס מימינו, רמטכ"ל יוצא משמאלו ושלושה רמטכ"לים לשעבר מולו בבחירות, אמר נתניהו: "עשינו את זה יחד. זה לא שלא היו רעשי רקע או לחצים. קיבלנו את ההחלטות הענייניות, ואני רוצה להודות לך על כך. תודה, גדי".
ועל כן, יש פער מסוים בין התחזית של נתניהו לתוכנית העבודה של איזנקוט, שאפשר לקרוא לה "טור דה פראנס". במרוץ האופניים הרוכבים דואגים למוביל הקבוצה. הם נוסעים לפניו רוב הדרך, חוצצים בינו לבין הרוח הנגדית ומאפשרים לו לחסוך באנרגיה. כך הוא יכול להגיח בקילומטר האחרון, רענן יחסית, ולנצח.

התזה היתה בדיוק כזו: נתניהו ימקד את כל הנגטיב, את כל התשדירים, את כל הסרקזם והרעל בנפתלי בנט. בישורת האחרונה, רענן וללא רוח נגדית, יגיח איזנקוט מאחור, ייטול את ההובלה בגוש ויזכה בראשות הממשלה. כך, האיש שנתניהו זיהה כאיום כבר לפני שבע שנים יצליח לחמוק מחיציו עד שיהיה מאוחר מדי.
הבעיה העיקרית היא שבטור דה ישראל אין קבוצות מסודרות שבוחרות מוביל ודואגות לו, אלא רוכבים שמנסים לפנצ'ר זה לזה את הגלגלים. בנט פתח בספרינט מטורף מאות קילומטרים לפני קו הסיום, ובמהרה איבד את ההובלה. המשמעות היא שנתניהו כבר יודע מיהו היריב העיקרי שלו בבחירות.

תראו בעצמכם כמה זה קריטי: שלב ההרצה של תשדירי הליכוד מתקיים בחשבון הטוויטר של יונתן אוריך, יועצו של ראש הממשלה. הגל הראשון לעג לאיזנקוט ונכנס בו חזיתית. התוצאות הראו שזה רק מרגיז את המתלבטים. לכן כעת הגיע השלב השני ("אין לו ממשלה בלי ערבים"), והשלישי כבר בדרך ("הוא בחור טוב אבל חלש מול איראן"). אם היינו בשבוע האחרון של מערכת בחירות, כבר היה מאוחר מדי לתקן. כעת כל הקיץ והחגים עוד לפנינו. זה נתניהו נגד איזנקוט, ואיזנקוט נגד נתניהו, ועוד לא ברור מי ילבש את החולצה הצהובה.

לא הכל בכוח

יש משהו מוזר עד מאוד במלחמות מודרניות. יום אחד אתה מפציץ את האויב, ביום השני הוא מתקשר אליך בווטסאפ, אחרי שהחזיר את האינטרנט לעבוד. אנחנו נוטים להסתכל על האבסורד בכך שבכירי הממשל האמריקני מנהלים שיחות ידידותיות עם ראשי משטר הטרור. אבל אפשר להניח שלאיראנים זה יותר קשה. הם צריכים לדבר עם מי שהרג את מנהיגם הנערץ וגרם לכלכלתם נזק של מאות מיליארדי דולרים.

בשבועיים הראשונים מאז חתימת ההסכם, שרר קונצנזוס כמעט מוחלט שאיראן ניצחה. לתחושת הקטסטרופה גרמה קואליציה נדירה של שופרות המשטר בטהרן, התקשורת הממסדית באמריקה והתחושות הקשות בישראל ובמפלגה הרפובליקנית.

אם כל כך טוב לאיראן - למה היא ירתה בתחילת השבוע במצר הורמוז? הגישה המקובלת היא שהמשטר פשוט מתגרה בטראמפ בגלל היבריס ושכנוע מוחלט שהוא לא יעז לתקוף בחזרה.

אבל בכיר אמריקני מציע אפשרות נוספת: "האיראנים יורים כי התברר להם שידם על התחתונה. הם חשבו שיפתחו את המצר מהצד שלהם מיידית, ובמקביל יאטו את הפתיחה לכלי שיט מערביים. בפועל קרה ההפך.

"לנו יש מעבר בטוח במסגרת 'פרויקט חירות', בלי שהם שולטים עליו כלל. במקביל, למרות ההשעיה הזמנית של הסנקציות, התברר להם שאף בנק במערב לא מוכן לעשות איתם עסקים בשביל חודשיים. הם מציעים הנחות מרחיקות לכת, אך לא מכרו חבית נפט אחת. כמו כן, שום נכס לא הופשר. למדינות המפרץ אין רצון לנקוף עבורם אצבע".

ובכל זאת, לא הכל נמדד בנפט, אלא גם בנראות. האמריקנים מאמינים שמה שעשו בהסכם הוא לתת לאגף המתון שם תמריץ מול הצד הקיצוני ולראות מה ייצא מהעימות ביניהם. הם רואים במאבקי הכוח בצמרת אחד מהישגי המלחמה, וחושבים שמשהו טוב עוד יכול לצאת מההתכתשויות.

תנו לנו קרדיט, מבקשים האמריקנים שוב ושוב. כמו שלא האמנתם שחמאס יוותר על החטופים, כך אתם לא מאמינים שאיראן תוותר על הגרעין. כוח פותר הרבה דברים, אבל בניגוד למה שחושבים ממשלת ישראל והעומד בראשה - הוא לא פותר הכל. המלחמה הגיעה לשלב שבו התועלת השולית מהפעלתו הולכת ופוחתת. אנחנו לא נאיביים כמו שאתם חושבים, ולא "Innocents Abroad", כשם ספרו של מארק טוויין על המסע לפלשתינה במאה ה־19. בעברית, אגב, הספר נקרא בשם הציני־משהו "מסע תענוגות לארץ הקודש".

עזה האחרת

הביקור הראשון בעזה אחרי 7 באוקטובר הראה עיר שלמה יחסית, בתוך תימרות עשן וקולות קרב. שנה אחר כך, בנובמבר 2024, ג'באליה היתה גל הריסות עצום, משתרע מאופק לאופק, להקות כלבים משוטטות בין חורבות ואשפה. ביום ה-1,000 למלחמה לא נותר דבר באזור. המחנה הצפוף שומם ושקט כמו פני הירח. קידוחים הנדסיים לאיתור מנהרות מתחת לאדמה, דחפורי די־9 מעליה.

ברוב המוחלט של עזה לא נשאר כלום, לא מעל הקרקע ולא מתחתיה. זה המצב בכל השטח שבשליטת ישראל, כשני שלישים משטח הרצועה. רפיח נמחתה מעל פני האדמה, וכך גם רוב חאן יונס וחלקים עצומים מעזה. 92% מהמנהרות הושמדו לחלוטין, השאר יושמדו בקרוב.

בתוך עזה החמאסית רבו הדיווחים לאחרונה על התעצמות מחודשת, על שיקום מנהרות, על אימונים, על מבצע צה"לי בלתי נמנע.

כדאי להתייחס לכל אלה בעירבון מוגבל מאוד. חמאס לא באמת מצליח להתחמש מחדש, אחרי שנחנקו צירי ההברחה באוויר, ביבשה, בים ובתת־הקרקע. 362(!) מנהרות הברחה ממצרים הושמדו ברפיח. סביר להניח שהאימונים מתנהלים בהיחבא, וחומרי השיקום לא מגיעים. על חיזבאללה איראן יוצאת מגדרה כדי להגן - לחמאס היא אפילו לא עונה לטלפון. ככה ייעשה למי שפתח במלחמה בלי אישור, ושנחשב מקרה אבוד.

אולי בשל כך חמאס הסכים לאחרונה לנוסח שכולל את מסירת כל הנשק הכבד, מפות המנהרות, אתרי הייצור ומחסני הנשק. ראשיו הסכימו שהנשק יימסר לוועדה, ולא לישראל. הכוח הרב־לאומי שיתפרס בעקבות כך יחצוץ בינו לבין ישראל, ויהיה אחראי לאיסוף. ישראל תיסוג רק לאחר שחמאס יפורק מנשקו, ייאסף גם הנשק של המיליציות, כל משרות השלטון יימסרו לוועדת הטכנוקרטים ושוטרים שלא יעברו תחקיר ביטחוני יאולצו לפרוש.

בהסכמות אין התייחסות לנשק הקל שמציף את עזה ברבבות. כמה מציף? האוגדות שתמרנו בעזה נהגו להסיע את הרובים לגבול ישראל, ושם דחפורים היו עוברים עליהם ומרסקים אותם. בשלב מסוים הם ביקשו לא לאסוף נשק, כי זו הפכה להיות הפעילות העיקרית.

"אל תתבלבל", אומר קצין בכיר מאוד בצבא, "מכל האויבים שהתמודדנו איתם - הם הכי אכזריים, הכי שונאים אותנו, הכי חסרי מעצורים". וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לעצור ו"להילחם ביום אחר", כמו שהציעו ניצן אלון ואחרים. מהפרימטר, בלי ההשמדה הזו ובלי לבודד אותם מפטרוניהם, עזה היתה מתאוששת במהירות. ביום האלף היא כבר היתה שוב איום מפלצתי, ולא גל של הריסות וייאוש.