משפט נתניהו חשף איך נראה רוע מהסוג הכי מסוכן שיש

בגלריה בורגזה ברומא יש ציור של פטר פאול רובנס משנת 1607 ושמו "שושנה והזקנים". הסיפור עצמו לא נכלל בתנ"ך אלא בספרים החיצוניים, אבל כמו שקורה לפעמים עם סיפורים שנדחקים מהקאנון, דווקא הסיפור הזה מתאר בדיוק אכזרי את הרגע שבו אגו ויצרים פרטיים לובשים גלימה של דין.

גן בבלי, אישה עירומה מתרחצת, מסובבת את גופה, מביטה כלפי מעלה אל הפינה היחידה בבד שאין בה אדם. מאחוריה, מתוך החושך, נדחקים שני זקנים נכבדים. אחד מהם מצמיד אצבע לשפתיו. הוא מאיים.

שושנה היתה אשתו של יהויכין, אחד העשירים והמכובדים שביהודי בבל, אישה יראת ה'. התוקפים היו שני שופטים שהציצו לה. כששושנה סירבה להיענות לבקשה המגונה, הם עשו לה את מה שאנשים בעלי סמכות וכוח יכולים לעשות כשעולבים בהם. הם פתחו לה תיק. הם העידו שראו אותה מזנה תחת עץ עם גבר צעיר. שני עדים. כשרים. נכבדים. שופטים. הקהל האמין, מי מפקפק בשופט? היא נידונה למוות.

מה שעצר את ההליך לא היה צדק, אלא אלוהים ששלח נער יהודי בשם דניאל, גולה בבבל, שקם ועצר את ההמון. אותו דניאל מגוב האריות. דניאל הנביא בחצר מלכי בבל ופרס, מפענח החלומות. דניאל לא התווכח על עצם המעשה. הוא עשה דבר שאיש לא עשה לפניו. הוא הפריד בין שני העדים ואסר עליהם להיוועץ זה בזה. ואז הוא קרא לכל אחד לבד ושאל את שניהם שאלה אחת. אותה שאלה. תחת איזה עץ זינתה האישה? אחד אמר מסטיק. השני אמר אלון. הוא תפס אותם בשקר. על המיקום הפיזי. הזקנים, לא שושנה, הוצאו להורג.

זו, ככל הידוע, החקירה הנגדית הראשונה בהיסטוריה, וגם בידוד העדים הראשון. 2,000 שנה לפני שהמשפט המודרני יכנה את החקירה הנגדית "המנוע הגדול ביותר שהומצא אי־פעם לגילוי האמת", נער גולה בבבל הבין את העיקרון. את השקר לא מפרקים מול הסיפור. מפרקים אותו בעובדות.

ההפללה, אובייקטיבית, היא אחת הטכניקות היעילות ביותר לנטרול אדם. היא זולה, היא חוקית ונדרשים לה רק שני דברים: עד, ומוסד שמסכים להאמין לו.

היהדות הבינה זאת לפני שלושת אלפים שנה. עד זומם. אבותינו הבינו גם משהו עמוק יותר. הם לא ראו בעד הזומם סתם שקרן. מי שמגייס את בית הדין כדי להפליל אדם הופך את הצדק לזרוע הארוכה של השקר. לכן הדין סימטרי. מה שזמם לעשות לקורבן - ייעשה לו.

היום כבר אין צורך לשאול תחת איזה עץ, מפני שכבר אין עץ. אין שני זקנים שאפשר להפריד בחדר. יש הדלפה למערכת חדשות. יש פרשן שמקריא הדלפות. יש כותרות ערב־ערב. האשמה כבר לא צריכה גוף. היא אקלים

מאז המכונה השתכללה. היום כבר אין צורך לשאול תחת איזה עץ, מפני שכבר אין עץ. אין שני זקנים שאפשר להפריד בחדר. יש הדלפה למערכת חדשות. יש פרשן שמקריא הדלפות בנימה מדודה ולא מדודה. יש כותרות ערב־ערב. יש סקרים. יש ישיבות סטטוס שבהן מחליטים לסחוט עדים. אף אחד לא אחראי בלעדי. כל אחד רק העביר הלאה. האשמה כבר לא צריכה גוף. ממשות. האשמה היא אקלים.

הדבר הנורא בהפללה אינו רק השקר. הדבר הנורא הוא שהמפליל מבקש מן החברה להשתתף בשקר שלו ולהרגיש תחושת התעלות מוסרית תוך כדי. המפליל מדבר גבוהה על ניקוי אורוות, על מושחתים, על הגנה על הדמוקרטיה. הכל ערכים נעלים. וכמה קל לשכנע אנשים שהם טובים כאשר נותנים להם מישהו לשנוא.

וזו, יש לומר, הצורה המתקדמת ביותר של אכזריות. אכזריות בלי פנים. אכזריות של קלסרים. אחד רק פתח בחקירה. אחד רק אישר פעולה. אחד רק חתם. אחד רק הדליף. אחד רק שידר. אחד רק אמר שצריך לתת לבית המשפט להחליט. ובסוף יש לנו גופה, ואין אף יד אחת שתודה שלחצה על ההדק.

כדי לנטרל את נתניהו הפכו אותו לתיק. בלב הקונסטרוקציה המשפטית עמד רעיון תקדימי. סיקור אוהד הוא שוחד. שי ניצן הגדיר זאת כך. בהמשך נסוגה הפרקליטות להגדרה מעורפלת עוד יותר: "היענות חריגה". זה כבר לא שוחד מדיד. זו תחושה.

ופעמיים אמרו השופטים את הדבר היחיד שאפשר היה לומר. רדו מהשוחד. פעם ראשונה בתום פרשת התביעה ופעם שנייה השבוע, אחרי שראש הממשלה סיים להעיד. והשופטים, אחרי שהכל נשמע, שאלו סוף־סוף את שאלת דניאל. תחת איזה עץ. אבל לא נמצא עץ, כי אין עץ.

וכאן, בהערת מסגרת, כדאי לעצור ולחשוב שוב על גודל הבורות המשפטית של ליאת בן ארי, שי ניצן ושות'. סיקור הוא מחזור הדם של הכוח מאז הומצאה העיתונות. בצרפת הוציא רנודו את העיתון הראשון, ובו כתבו המלך והקרדינל רשלייה סיקור אוהד לעצמם. כי סיקור ואינטרס נולדו נשואים. להפליל סיקור אוהד כשוחד פירושו להפליל למפרע את כל מה שעיתונות אי־פעם היתה ותהיה. שלא לדבר על כך ש"וואלה" היה עוין לנתניהו.

ועכשיו אפשר לחזור לציור. זו לא שושנה. זה לא נתניהו. זה אתם.

כי ביום שבו הכריזו שסיקור אוהד הוא שוחד, הם לא העמידו לדין ראש ממשלה. הם העמידו לדין מיליון בוחרים שבחרו בו. האצבע על השפתיים בציור של רובנס מעולם לא הופנתה אל הנאשם. היא הופנתה אלינו. אתם לא יכולים לבחור בו יותר. הוא צריך ללכת. שש שנים יושבת מדינה שלמה על ספסל הנאשמים. תשע שנים מאז החלו החקירות שנועדו לבטל את כוחנו בקלפי.

יש רוע רגיל. רוע בין בני אדם. ויש רוע אחר. רוע של מערכת. רוע שממלא טפסים, יושב בישיבות ומדגיש משפטים במרקר צהוב. "ראיות לכאורה", "תשתית", "אינדיקציות", "אפשרות סבירה להרשעה", ואז הולך הביתה לארוחת ערב משפחתית. או טס לספארי באפריקה באמצע שימוע.

הפללה היא שקר משוכלל. שקר שמחובר לחשמל של המדינה. למשאבים בלתי מוגבלים. כסף וזמן. אבל מתחת לכל זה יש אדם ויש אותנו, עם ישראל המפולג והכאוב. יש מלחמת קיום ויש אגו נפוח של מערכת חוק רקובה מן היסוד.

זו האמת היחידה בכל הפרשה, שאי אפשר לערער עליה בחקירה נגדית.