במקום בו עמדת נותר רק אוויר
בסיפור הידוע על החיילים, המפקד מדווח לפלוגה שהבשורה הטובה היא שמותר להחליף גרביים, הבשורה הרעה שהם יחליפו אותן אחד עם השני. בהצהרתו השבוע על "ממשלה לאומית רחבה", ראש הממשלה פשוט התיז בושם על הגרביים, והניחוח היה בהתאם.
נתניהו: "אקים ממשלת אחדות רחבה - די לחרמות"// רשת
וכך האירוע התדרדר: במסיבת העיתונאים במוצ"ש הודיע נתניהו שהפעם יקים ממשלה לאומית רחבה, והוסיף שהוא נגד חרמות. בראיון ב"פטריוטים" בשלישי הוא כבר אמר במפורש שישמור בקואליציה על מפלגות הגוש, ובכך חיסל גם את התקווה לפתרון אמיתי להשתמטות. ברביעי הודיע שבשום מקרה לא ישב תחת איזנקוט, וכך גם ההבטחה להימנע מחרמות התפוגגה. מההצהרה לא נותר דבר, זולת הסכמה לצרף מפלגות על ההרכב הקיים. במקום בו הבטחת נותר רק אוויר.
והנה הבשורה הטובה: נתניהו הרים לשמים את השיח נגד ממשלה צרה, ובעצם הודה בבעיה בלי לתת לה שום פתרון. גם משהו. בהודעות שהוציא מיתג את ממשלתו הדמיונית כ"ממשלה לאומית רחבה בראשות נתניהו", מול "ממשלת שמאל צרה בראשות איזנקוט, עם גולן, לפיד, והמפלגות הערביות". בנט וליברמן אגב נעדרו מההודעה, מעניין למה. במילים אחרות - נתניהו כבר לא מוכר "ביבי מול גדי" ולא משווק "ממשלת ימין על מלא". הממשלה הרחבה הפכה בעזרתו לטרנד החם של הבחירות: הסכמנו על המוצר, עכשיו רק נותר לחפש את המוכר.
ראש הממשלה חייב להבין: סיסמאות הן לא פתרונות. הצמא לקואליציה רחבה הוא לא נתון אילם בסקר שאם תצהיר שתקים אותה תזכה בקולות הציבור המייחל לכך. המציאות פשוטה במורכבותה: אחרי שתי ממשלות צרות, אחת עם הערבים שהתפרקה ברגע, ואחת עם גוש הימין ששרדה עד כלות, המסקנה האמיתית היא שהווירוס הוא עריצות הקצוות. כל עוד מוקמת ממשלה צרה, ומועצת השורא או בן גביר יכולים להפיל אותה בכל דקה, נגזר על הצד השני לקום כל בוקר בתסכול ולראות את ההסכמות הרחבות בישראל נגרסות עד דק. בין המפזמים "נמות ולא נתגייס" לבין הסבורים שאנחנו "רוצחים תינוקות כתחביב", נוצר מכתש ענק של שמונים מנדטים שאליו צונח הציבור הרחב מיואש. או במילים שנתניהו יבין: הרוב הרזה מחזיק את המיעוט השמן, וקורס.
תגיד את זה כבר
סיפור הממשלה הרחבה חשף תופעה סדרתית אצל נתניהו: הוא הפך לאנליסט הלאומי. ראש הממשלה הוא הרי מספר אחד בזיהוי כאבי הבטן של הישראלים. הבקיאות שלו במה שמטריד אותנו כל כך מרשימה, שלפעמים נדמה שהשפנים בכובע לעולם לא ייגמרו, שפן לכל ילד. במציאות מאז ומתמיד הוא הראשון שזיהה, אבל האחרון שפותר.
אלף ימים לשבעה באוקטובר צוינו השבוע. גם כאן, האנליסט הלאומי לא אכזב. בישיבת הקבינט ערב צוק איתן 2014, הוא סיפר על "איום ממשי על מדינת ישראל.. אירועי חטיפה או חדירה לתוך תחומנו ישנו את המאזן בינינו לבינם.. כוח של עד גדוד שנכנס, הוא גם חוטף והוא גם הורג. זה לא יכריע את מדינת ישראל.. אבל זה נותן לנו מכה איומה". שלוש שנים לאחר מכן בוועדה לביקורת המדינה אמר נתניהו: "התוכנית האופרטיבית הייתה מתקפה משולבת רבת-זרועות: התקפה עם אלפי טילים, במקביל חדירה באמצעות כוחות מיוחדים שהם אימנו עם מעבר של כוחות עד סדר גודל של גדוד על מנת לחטוף ולהרוג, גם ביישובים גם במוצבים". שש שנים לאחר מכן, זה בדיוק מה שקרה.
גם משבר המשילות הוא ללא ספק אחד מהמדממים בציבוריות הישראלית. נתניהו, ייאמר לזכותו, זיהה את התופעה עוד כשהייתה נושא נידח שלא עניין איש. כשחזר לשלטון ב-2009 הבטיח "רפורמות שלטוניות לשיפור היציבות והמשילות". זה לא קרה, אז בהשקת בחירות 2015 הצהיר האנליסט שוב כי "במאה הימים הראשונים של הכנסת הבאה נחוקק חוק שיאפשר את שינוי שיטת הממשל בישראל". שמונה שנים לאחר מכן, הרפורמה המשפטית שדווקא כן הוצגה הייתה התרופה הלא נכונה במינון הלא מתאים למחלה הנכונה, התוצאות היו בהתאם.
והנה דוגמא פוליטית מהימים האחרונים: ארבעה חודשים לבחירות, והג'וגינג על החוף של הבוחר הישראלי לא עוצר לרגע. מפלגות קמות וקורסות, נוסדות ונוסקות, אבל ישנו דבר אחד משותף לכל התופעות: צמא לאנשים חדשים במערכת. האנליסט הלאומי זיהה את הכשל, והחליט להחליף דה פקטו את רשימת הליכוד. שוב הוא ניטר את הבעיה ופספס את הפתרון: ברגע שתקום מפלגה שתחרוט על דגלה ממשלה רחבה על אמת, או סתם תהיה ימין דנדש – תתרחש התזוזה הטקטונית הבאה. הציבור לא רוצה להחליף אריזה, הוא צמא למוצר חדש.
איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא
והנה האנליזה של האנליסט: נתניהו יודע לפתור דברים כשהוא נמצא עם הגב לקיר. עד אז הוא מכריז על בעיות ללא התאמת פתרון, או מביא פתרונות ללא התאמה לבעיה. דווקא המלחמה האחרונה על תוצאותיה המרשימות חילצו ממנו יכולת עמידה בלחצים ועקשנות שגם לדעת מתנגדיו חסרי תקדים במונחי ביבי. ברגעיהם האחרונים נסראללה וסינוואר בוודאי תהו מה קרה לאנליסט שהכירו. הבעיה היחידה היא שכל עוד נתניהו אינו מרגיש שכלו הקיצין הוא יגלגל את המשבר הלאה, וכשהוא חוזר בגרסא חמורה יותר, זה כבר מאוחר מדי. במקום להיות ססמוגרף של רעידות אדמה, הגיע הזמן שנתניהו יבצר את הבית. האנליסט הלאומי חייב להפסיק לספק תובנות, ולהפוך להיות פיקסר. באלף הימים האחרונים הוא כבר הוכיח שהוא יכול, את שכר הלימוד לא לעולם לא נשכח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו