לבנון.
זה היה שבוע שקט בלבנון. ישראל נצרה את האש, בהוראת ארה"ב. חיזבאללה נצר את האש, בהוראת איראן. כל צד איים שאם הצד השני יפעל, הוא יגיב. ההרתעה ההדדית נשמרה, תחת הפיקוח מבחוץ.
ראש הממשלה ושר הביטחון הצהירו כי לצה"ל יש חופש פעולה מלא בלבנון. זה לא מדויק. חופש פעולה מלא מתחיל בביירות, נמשך ביתר חלקי לבנון, ומסתיים בדרום לבנון. הוא מתחיל בחיסול בכירים ובהשמדת מפקדות, נמשך בפגיעה בתשתיות, ומסתיים בהריגת פעילי שטח. מה שיש לצה"ל הוא רק החלק האחרון - בדרום לבנון - וגם זה באופן חלקי. הכוחות יכולים לפגוע במי שמאיים לפגוע בהם באופן מיידי, כלומר לסכל איומים שהם רואים בעין. אין להם אישור לסכל תוכניות שנרקמות בביירות; אין להם יכולת לסכל העברות או ייצור אמל"ח; אין להם אפילו יכולת לסכל פעילות של חיזבאללה לשיקום תשתיות בדרום לבנון.
נתניהו אמר השבוע כי לא ביקש ולא קיבל אישור מטראמפ לתקוף בלבנון. זה נכון: ישראל תקפה פעמיים בביירות בשבועות שקדמו להפסקת האש, בתגובה לירי שביצע חיזבאללה לשטח ישראל. חיל האוויר שיגר טילים לעבר דירות שבהן השתמש הארגון. בשני המקרים נבחרו יעדים מינימליים וחימושים מינימליים. הכוונה לא היתה לפגוע או לחסל, אלא לאותת. היה מי שהזכיר בהקשר הזה את תקיפת דיונות החול בעזה בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר.
בפועל, האיתותים האלה עבדו בשני המקרים נגד ישראל. בוושינגטון חששו שישראל מפוצצת להם את השיחות עם איראן. התנהלו שיחות כעוסות בין טראמפ לנתניהו. האמריקנים הכריזו על הפסקות אש, שבהתחלה כובדו חלקית (או בכלל לא), עד שטראמפ דפק חזק על השולחן, ויהי שקט.
העצמאות מול הנשיא טראמפ, והבידול ממנו, חשובים לנתניהו מסיבות פוליטיות. ערב הבחירות הוא לא יכול להיראות כבובה על חוט. אירועי החודש האחרון סדקו את תדמיתו כמנהיג חזק ועצמאי של מדינה חזקה ועצמאית. לפחות כלפי פנים, לבייס, הוא חייב לשדר אחרת. זה הרקע לרצף ההצהרות וההודעות שמבקשות לכסות על האמת: ישראל כלואה בלבנון במבוך אסטרטגי, שספק רב אם המוצא היחיד ממנו - הסכם עם ממשלת לבנון - אכן יתממש.
העצמאות מול הנשיא טראמפ, והבידול ממנו, חשובים לנתניהו מסיבות פוליטיות. ערב הבחירות הוא לא יכול להיראות כבובה על חוט. לאחרונה נסדקה תדמיתו כמנהיג חזק ועצמאי של מדינה חזקה ועצמאית. לפחות כלפי פנים, לבייס, הוא חייב לשדר אחרת. זה הרקע לרצף ההצהרות וההודעות, שמבקשות לכסות על האמת
בשיחות שמנהלים שגרירי ישראל ולבנון בוושינגטון דובר על פיילוט, שלפיו צה"ל יפנה תא שטח בדרום לבנון וצבא לבנון יפעל בו בפיקוח אמריקני. אם הפעילות תהיה מוצלחת, כלומר שהלבנונים אכן ישמידו תשתיות של חיזבאללה (לפי מודיעין שיקבלו מישראל) וימנעו את חזרת אנשי הארגון לאזור, יורחב הפיילוט לשטחים נוספים, עד שהשטח כולו יפונה וממשלת לבנון תשלוט באופן מלא בשטחה.
זה גם מה שאמור היה לקרות אחרי הפסקת האש שהוכרזה בצפון בנובמבר 2024. צה"ל פינה את כל השטח למעט חמש נקודות (אצבעות) שבהן המשיך לאחוז בדרום לבנון, במקומות שבהם התקשה להעניק הגנה מלאה ליישובים מפני ירי בכינון ישיר, בעיקר של טילי נ"ט. לבנון התחייבה לישראל, באמצעות האמריקנים, כי תפעל באופן מלא ושקוף בשטחים שיפונו. בפועל, צבא לבנון עשה מעט מאוד.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- מה שעוד לא סופר לכם על ההסכם עם איראן | עמית סגל
- שתי הזרועות במכונה האנטי-דמוקרטית הכי משומנת בישראל | עירית לינור
- "הגנצים" עשויים להכריע את הבחירות – ונתניהו טועה בגישה כלפיהם | משה קלוגהפט
כשישראל נכנסה אז להסדר, מאזן הכוחות בלבנון היה שונה. לצה"ל היה חופש פעולה מלא בלבנון, על אמת. הוא תקף בביירות (ובכל מקום אחר בלבנון) מתי שרצה, את מי שרצה. איראן חששה להתערב, את האמריקנים זה לא עניין, וממשלת לבנון אמנם מחתה באופן רשמי על הפגיעה בריבונותה, אבל מאחורי הקלעים שמחה על כך שאויבה מבית חוטף בראש.
מצב הדברים שונה כעת. איראן מרגישה על הסוס. כשישראל תקפה בביירות בפעם הראשונה בשבועות האחרונים, איראן הגיבה בשיגור טילים. כשישראל תקפה בפעם השנייה, היא איימה בשיגור טילים ועצרה רק לאחר שקיבלה ערובות מוושינגטון כי השקט בלבנון יישמר. היא גם קיבלה מתנה נוספת, שעליה הוכרז בראשית השבוע בשיחות בלוצרן: ועדה שאמורה לאכוף את השקט בלבנון. ישראל אינה חברה בה, איראן וקטאר - כן.
דילמות.
צה"ל נמצא בלבנון, בינתיים. האמריקנים מאפשרים זאת, בינתיים. אין לדעת לאיזה בוקר טראמפ יתעורר מחר, ומה יגיד. היום (חמישי) הוא חזר לדבר ברומנטיות על נשיא טורקיה ארדואן. מכל הדברים שאמר, שניים צריכים להטריד מאוד את ישראל. האחד, שטורקיה עמדה לתקוף את ישראל כשישראל נלחמה באיראן. טראמפ לקח לעצמו קרדיט על כך שמנע את המתקפה הזאת, שלא ברור לאן ומתי כוונה - אם לשטח ישראל, או לכוחותיה שפועלים בסוריה ובלבנון, יעדים שארדואן הבהיר לפני שבועות אחדים, בנאום שנשא בפרלמנט הטורקי, שפגיעה בהם מסכנת את טורקיה.
העניין השני הוא הצהרתו של טראמפ כי בכוונתו לתת לטורקיה מתנה שתשמח מאוד את ארדואן. הוא לא פירט, אבל ההערכות בוושינגטון מדברות על היתר למכור מטוסי F-35. טורקיה היתה אחת החברות המייסדות בפרויקט הזה, אולם הוצאה ממנו בשל מדיניות ארדואן. חזרתה האפשרית לפרויקט כעת לא רק תפקיד בידיה אמל"ח מתקדם, ששוחק באופן משמעותי את היתרון האיכותי של חיל האוויר - היא גם תציב אותה בעמדת בעלת ברית קרובה לארה"ב באופן שמכרסם בהרתעה הישראלית באזור.
ישנם מומחים הסבורים שטוב שטורקיה תרגיש מחובקת. על פי הגישה הזאת, ככל שהיא תחסה יותר תחת הכנפיים והמדיניות האמריקנית, היא תהיה חופשייה פחות להשתולל. היד שמאכילה אותה בוושינגטון היא גם היד שתרסן אותה במזרח התיכון. אשרי המאמין. די להקשיב להצהרות ארדואן ולמעשים שלו, שחלקם פורטו כאן בהרחבה בשבועות האחרונים (בעיקר כוונתו להשתלט על המרחב הימי באופן שעלול לסכן את חופש השיט לישראל), כדי להבין שמדובר - אם להישען על הפתק ההוא של יחיא סינוואר לנתניהו - לא בסיכון מחושב, אלא בחישוב מסוכן.
ובחזרה ללבנון. נתניהו וכ"ץ הצהירו שצה"ל לא ייסוג מדרום לבנון. הם לא אמרו מה כלול בתוכנית. האם צה"ל יישאר בכל השטח שהוא אוחז כעת, כולל במרחבי הבופור ורכס עלי טאהר שמצפון לנהר הליטני, או שישוב למרחב שמדרום לנהר, או אפילו דרומה מכך - עד לחמש הנקודות שהחזיק ערב המערכה הנוכחית? והאם קודם שייסוג ישמיד את מרחבי הלוגיסטיקה והפיקוד העצומים שחשף, ובראשם את המפקדה התת-קרקעית המדוברת שנבנתה בהכוונה איראנית, שסביבה התנהלה בשלהי השבוע שעבר הלחימה שגבתה את חייהם של צוות הטנק של מפקד גדוד 52? וכיצד יפעל צה"ל מול פעילות של חיזבאללה, שכבר מתבצעת בשטח, להתבססות שקטה במרחב, שהיא המבוא לפעילות התקפית בעתיד?
כל השאלות האלה פתוחות בינתיים. בצה"ל מתכננים מענה לכל אחת מדרכי הפעולה האפשריות, שבכולן יש יותר חורים מגבינה. הישארות בדרום לבנון אמנם מעניקה הגנה ליישובים מפני איום החדירה והירי בכינון ישיר, אבל חושפת באופן משמעותי את הכוחות, ובעיקר מנציחה את הסכסוך ומציגה את ישראל כ"רע" התמידי, מעצם פלישתה לשטחה הריבוני של מדינה אחרת. לא נכון להשוות את הדברים למצב ששרר באזור עד שנת 2000: מצבה המדיני של ישראל מורכב כיום בהרבה, וכפועל יוצא מכך - גם הלגיטימציה שלה לפעול.
נסיגה מדרום לבנון אמנם תקטין משמעותית את החיכוך, אבל תאפשר לחיזבאללה לשוב ולשלוט בדרום לבנון. אפשר כבר לכתוב את התסריט: בהתחלה יגיע הארגון בשקט, על אזרחי, ואחר כך בגלוי, על מדים. בהתחלה גם צה"ל יחזיק כוחות גדולים מאוד על הגדר, ואחר כך הוא ידלל אותם, בחסות השקט והצרכים המבצעיים בזירות אחרות והצורך להקל על אנשי המילואים. לאט־לאט האיום יצמח מחדש, עד שיגיע לממדים של ערב 7 באוקטובר. חיזבאללה מכה על חטא על כך שלא הצטרף אז לחמאס. זה יהיה לא אחראי להמר שינהג באופן דומה גם בפעם הבאה.
הפיילוט המדובר עם לבנון נדמה כרגע כאופציה הפחות גרועה. הוא מאפשר לעשות ניסוי מבוקר, בתמיכה אמריקנית. ישראל תוצג כמי שכוונותיה טובות. אם הניסוי ייכשל - בין אם כי חיזבאללה יחבל בו, בין אם כי צבא לבנון לא ירצה או לא יוכל לקחת אחריות - ישראל לא תואשם בכישלון, ותקבל לגיטימציה להמשיך ולאחוז בשטח. השאלה אם זה יביא לה פחות או יותר ביטחון תישאר פתוחה, וכפופה ללחצים חיצוניים, בעיקר מצד טראמפ.
בחודש מאי בשנה שעברה נכנס ללקסיקון האמריקני הביטוי "TACO", ראשי תיבות של Trump Always Chickens Out, ובעברית - טראמפ תמיד משתפן. הרקע היה מלחמת הסחר שעליה הכריז מול כל העולם, שממנה נסוג כמעט לחלוטין. המסקנה היתה: כשהוא צריך לקבל החלטות, תחת לחץ השווקים, טראמפ יתקפל.
מלחמת 12 הימים ביוני אשתקד הוכיחה לכאורה אחרת. טראמפ הצטרף למלחמה ברגע האחרון, בתקיפת מתקני הגרעין, והיה חלק מהצד המנצח. אלא שאז הגיע מבצע "שאגת הארי" (או בשמו האמריקני: Epic Fury), שבסיומו ביצע טראמפ פליק־פלאק שלעומתו אפילו נדיה קומנצ'י הגדולה היתה מחווירה. ישראל נזנחה בצד הדרך, כשטראמפ מגלה סימנים גוברים ומדאיגים של מיאוס ממנה. הלקח לבעלות בריתה באזור ברור: אסור לסמוך על וושינגטון, וצריך למצוא גשרים לטהרן - גם במחיר של פגיעה מסוימת ביחסים עם ישראל.
זה כמובן משתנה ממדינה למדינה. קטאר, בהיותה סוכנת כאוס מרכזית, תאומתה הסונית של איראן השיעית, שמחה על האירועים. סעודיה חוששת מהם, ופועלת בהתאם: הסיכוי ליחסים גלויים איתה בזמן הקרוב צנחו משמעותית. איחוד האמירויות מודאגת מכולן, ותחפש בעיקר דרכים להגן על עצמה. מצרים וירדן ימשיכו בכפל הלשון - גינויים לישראל כלפי חוץ, ובחדרי־חדרים חשש עצום מאיראן (ומקטאר) וליציבות השלטון אצלן.
בירושלים יש עדיין מי שמקווה שטראמפ מהתל בכולם. שיגיע הרגע שבו הוא יתהפך שוב, ויורה להכות באיראן בעוצמה. שלא ייתכן שיחיה בשלום עם ההשפלה שעוברת ארצו, עם הפגיעה בתדמיתה, בהרתעה שלה, בבעלות הברית שלה, ובראשן בישראל. שממילא הוא עתיד לקבל בראש בבחירות האמצע, שייערכו בנובמבר, אז לפחות שיעשה זאת עם כבוד ועם הישגים.
אצל טראמפ אמנם אף פעם אי אפשר באמת לדעת, אבל נדמה שזה לא המצב. לו באמת היה סופרמן, כפי שהוא אוהב לראות את עצמו, היה נוהג כמותו בסיום הסרט הראשון בסדרה, ומסובב את העולם אחורה, לא כדי להחזיר לחיים את אהובתו אלא כדי להחזיר את מצב הדברים לזה ששרר עד ל־27 בפברואר. ארה"ב וישראל היו אז על הסוס, מרתיעות, כל־יכולות. איראן היתה על הקרשים, רועדת מפחד. היום המצב שונה מהיסוד. נדמה שגם בירושלים היו שמחים להחזיר את הגלגל אחורה.
לו טראמפ באמת היה סופרמן, כפי שהוא אוהב לראות את עצמו, הוא היה נוהג כמותו בסיום הסרט הראשון בסדרה, ומסובב את העולם אחורה. לא כדי להחזיר לחיים את אהובתו - אלא כדי להחזיר את מצב הדברים לזה ששרר עד ל-27 בפברואר
ישראל יצאה למערכה האחרונה באיראן מתוך שיכרון כוח. היא הפכה תקוות לתוכנית עבודה - שהמשטר ייפול, שהגרעין ייתפס - מבלי לאתגר את עצמה בשאלה מה הסיכוי שזה באמת יקרה. מעבר לפלונטר האסטרטגי המורכב שיצרה במו ידיה, יש כאן גם לקח רלוונטי: אין תחליף לעבודת מטה מסודרת, לחשיבה עמוקה, לשמיעת עמדות סותרות. כל התהליכים האלה לא באמת מתקיימים בשנים האחרונות, והתוצאות בהתאם.
ובכל זאת, נקודה אחת של אור. קק"ל - שאין די מילים כדי לתאר את פעילותה המבורכת בצפון, שממלאת את הוואקום הממשלתי - דיווחה כי כל האתרים שהיא מפעילה בצפון ייפתחו בסוף השבוע למטיילים, לראשונה מאז סוף פברואר. צריך רק לקוות שבחסות השקט גם המטיילים יגיעו, ויפקדו גם את המלונות, והצימרים, והמסעדות, ומרכזי הקניות. הצפון זקוק לזה כמו אוויר לנשימה.
שתי הערות.
האחת, על שתי מדינות. פעם דיברו על כך בהקשר הפלסטיני. היום זה נכון בהקשר החרדי. בעוד סא"ל דור בן־שמחון, מג"ד 52, הובא למנוחות בקיבוצו, בית השיטה, התפרעו חרדים מול שער בית הכלא הצבאי בכפר יונה, במחאה על מעצר עריקים. ההפגנות שנערכו השבוע, והבטחות החקיקה שהחרדים קיבלו מנתניהו, היו סטירת לחי למי שמסכנים את חייהם בלבנון (ובעזה, ובסוריה, וביהודה ושומרון).
ההערה השנייה היא בהמשך לדיווח על כך שראש שב"כ, דוד זיני, הורה לפרק את התא הגאה בארגון. אין לי מושג ממה זיני מפחד, ולמה הוא חושב שזה יסייע לשב"כ במאבקו בטרור. החלטתו גררה, כצפוי, שלל תגובות בעד ונגד, שאחת מהן בלטה במיוחד. השר עמיחי שיקלי צייץ כי ב־7 באוקטובר, כשנכנס לישיבת הממשלה בקריה, צד את עיניו שלט ניאון שעליו נכתב: "יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר". שיקלי כתב כי הוא זוכר ש"המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה כמה חבל שלא השקיעו את כל האנרגיה הזאת ביועץ להגנת הגבולות".
למקרא הדברים חשבתי כמה מוזר ששר בממשלה חשב בזמן אמת דווקא על זה, ולא למשל על מאות ההרוגים שהיו אז, ועל הנאנסות, והחטופים, ועל הקרבות שעדיין התנהלו בעוטף. וכמה מוזר שדווקא הוא, שנמנה עם השרים שסירבו להיפגש עם בכירי מערכת הביטחון שביקשו להתריע ערב המלחמה על כך שהמהפכה המשפטית פוגעת בהרתעה, אינו קושט עצמו תחילה.
זיני אינו זקוק לשר שיקלי ולדומיו. הוא זקוק לעובדי שב"כ, גם לגאים שביניהם. השבוע הוא קומם עליו רבים כשהחליט להסיר את שלט ההנצחה לחללי הארגון במלחמה הנוכחית, שהוצב במטה שב"כ ברמת אביב. זה נעשה בנימוק של אחידות בין כלל נופלי הארגון לאורך שנותיו - שלט אחד לכולם - אבל קשה לחמוק מן הרושם שזיני מבקש להרחיק את עצמו מ־7 באוקטובר ומתוצאותיו, גם במחיר פגיעה בעובדי הארגון ובמשפחות השכולות.
