מה מסתתר מאחורי המהפך האמריקני? ג'יי די ואנס ונתניהו | צילום: מארק ישראל סלם

אי קטן בקוטב חושף את מצבה המדיני הקשה של ישראל

כשגרינלנד חוותה את השיטה של טראמפ, התקוממות מערבית הובילה להתקפלות • הפעם הגיע תורה של ישראל – רק שהיא נותרה בודדה במערכה • וגם: מה חושף משפט אחד של יצחק עמית על תפיסת "העליונים", ומי שוב עשה פוליטיקה מהשכול

בין לבנון לגרינלנד

ככה נראית דמוקרטיה ללא עורף מדיני, ובמידה רבה נטולת זכויות. לפני שנה בערך היו אלה האינואיטים ותושבי גרינלנד אחרים שחוו את השיטה של טראמפ. בגרינלנד, השייכת למדינה לא גדולה כמו דנמרק, שוכנים 57 אלף בני אדם. זאת פיסת שטח ענקית. האינואיטים ילידי היבשת ונספחיהם לא חותמים על עצומות, ולא חוקרים את תולדות הסכסוכים הסקנדינביים על דנמרק עצמה או על דרום שבדיה במאה ה־18 או ה־19. אבל כשטראמפ וכנופיה של ארבעה יזמים מטעמו החלו לגלגל את הפרויקט של ההשתלטות על גרינלנד (נוק, בשפתם), כעשרה אחוזים מתוכם יצאו להפגנה מתמשכת מלווה בזעקות "מייק אמריקה גו אוויי!"

התקוממות בנוסח המלחמה הקפואה. דנמרק ופרדריקסון, ראש ממשלתה באותה עת, הצטרפו להתנגדות המוחלטת בליווי נימוקים שהאינואיטים עצמם לא מנסחים במכתבים למערכת. מייד הצטרפו אליה פחות או יותר כל מדינות מערב אירופה, בהתנגדות נחרצת למהלך ההשתלטות שתכנן טראמפ. והתוצאה היא שנשיא ארה"ב נסוג. לפחות בשלב זה.

טראמפ, כשנשאל אם ישלוט בתקיפות ישראל בלבנון: "כן. הם יעשו מה שאומר להם" // אקסיוס

הפרטים המלאים על תוכניתו הביזארית של טראמפ וסיכולה הזמני נמצאים בתחקיר של ה"ניו יורקר" מאת הכתב בן טאוב. "ארה"ב הפכה למדינה שענייני שלום ומלחמה כבר לא מוכרעים אצלה בחוגים של מומחי צבא או דיפלומטיה, בהתאם לאינטרס הלאומי, אלא בערוצים לא רשמיים על ידי אנשים שהכישורים העיקריים שלהם הם מידת קרבתם לנשיא - באמצעות קשרי משפחה, עסקים, תרומות או חנופה", הוא סיכם.

הרושם הוא שהילידים האינואיטים (האסקימוסים, בשפה הישנה) נהנים מהגנה מדינית ומהגנת החוק הבינלאומי וכל הזכויות הנובעות מכך הרבה יותר ממדינת ישראל. הנה, הם הדפו סכנה גדולה מבחינתם מבלי להשקיע 35 מיליארד דולר בענייני ביטחון. מה שמסביר במידה רבה את גורלה של מדינת ישראל. היא תמיד נשארת עירומה מזכויות ומקבוצת מדינות אחיות שיתקוממו כדי להגן עליה. וגם עכשיו, כשהמערכת הטראמפיסטית לוחצת אותה, היא נשארת ברמה של השבט הכי פרימיטיבי - כדי להגן על אזרחיה, לא נותר לה אלא לחיות עם אצבע על ההדק ולירות. זה שנתיים מדינה ג'נוסיידית מרגילה את העולם לירי מאסיבי של טילים על אוכלוסיית ישראל. אירוע חסר תקדים. אבל עמנואל מקרון מאשים את נתניהו: "אין לו שום אסטרטגיה!"

הילידים האינואיטים נהנים מהגנת החוק הבינלאומי וכל הזכויות הנובעות מכך. הנה, הם הדפו סכנה גדולה מבחינתם מבלי להשקיע 35 מיליארד דולר בענייני ביטחון. מה שמסביר במידה רבה את גורלה של מדינת ישראל. היא תמיד נשארת עירומה מזכויות ומקבוצת מדינות אחיות שיתקוממו כדי להגן עליה

כרגע נראה שישראל השיגה את המינימום בלבנון והוא להישאר בהיערכות הגנתית בתוך דרום לבנון. זה הרבה יותר מההיערכות מייד אחרי הפסקת האש באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה. אז ישראל נסוגה אל מאחורי הגבול הבינלאומי בצפון. וזו גם אינה הנסיגה העקובה מדם, בשלבים, בין 1983 ל־1985, במלחמת לבנון הראשונה. ממש בימים הראשונים אחרי הפסקת האש ב־2006 סיירתי עם ידיד על הגבול. עצרנו במנרה. הגענו ברגל עד קו הגבול, ומולנו התקרבו אנשים מהצד השני, לבושים בבגדים אזרחיים, כשאחד מהם נושא מצלמה. כעבור עשור, הסיורים של חיזבאללה ליד הגדר עם מגדלי השמירה המפוברקים הפכו לשגרה. אז הפעם זה לא יקרה. מעבר לכך, הקונסורציום האסלאמיסטי שאמור לפקח על לבנון הוא חרפה מתוצרת אנשים שהכישורים העיקריים שלהם הם קשרי משפחה עם טראמפ או עסקים עם קטאר.

בידיים קשורות, בלי תמיכה בינלאומית. כוחות צה"ל בלבנון, השבוע, צילום: דובר צה"ל

כמו חזירים שחוטים

בדצמבר 25', לפני יותר מחצי שנה, נתן בן שפירו את אחת ההופעות הכי חשובות בוועידה של שמרני הימין בארה"ב, ובעצם האגף השמרני הימני במפלגה הרפובליקנית. קראו לזה ועידת Turning Point. הוא התעמת שם באומץ עם הטאקר קרלסונים למיניהם, כולל מייגן קלי וקנדנס אוונס. בסוף הנאום שלו היה זמן לשאלות. בשלב מסוים נעמד גבר יחסית צעיר אבל לא ממש. "מה בקשר לליברטי?!" הוא שאל כאילו משום מקום. מעניין ששפירו היה מוכן לשאלה, היתה לו תשובה. כנראה השאלה חוזרת ומופיעה כחלק מהרפטואר האנטי־ישראלי במרומז אנטישמי.

נושא תקיפת אוניית המודיעין האמריקנית ליברטי מול חופי סיני ב־1967 כבר כמעט נשכח בישראל. הוא בוודאי לא חלק מהשיח הקבוע. אבל כשנזכרים באירוע, אתה שואל את עצמך אם המשברים המתוקשרים שמסומנים כהיסטוריים בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב, הם באמת החשובים ביותר; או שיש איזה דפוס קבוע שנמשך עד היום, גם בעידן הנשיא שנחשב עד לפני שבוע לידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. מה בקשר לפרשת פולארד? ואיראן־קונטראס? מהימים הראשונים לקום המדינה ב־48' האמריקנים ידעו להתנכל לישראל בצורה שלא תיאמן, עד כדי כך שאחרי 78 שנים אפשר לשאול, אם עשינו נכון בפנייה לצד האמריקני במלחמה הקרה.

בכל מקרה, המחשבה שצריך לנקות את הפנים ולהראות לאמריקנים את הפרופיל היפה שלנו היא מיושנת. האם לא היינו יפים עם הבלורית והסוציאליזם כשה־FBI רדף כל ניסיון להבריח אמצעי לחימה או כמה מטוסים גרמניים מיושנים, והיה ניסיון לעצור כל ספינה שעזבה נמל נידח באמריקה? רק שלא יגיעו לחופי ארץ ישראל. אלה היו החלטות גורליות מצד ישראל, כשהאמריקנים עשו כל מאמץ לאכוף את אמברגו הנשק על המדינה הצעירה שנלחמה על חייה.

אייזנהאואר ודאלאס (מעריץ הנאצים בעברו) חיזרו במרץ אחרי נאצר, ובעקבות מבצע קדש לפני 70 שנה, קיבלנו מהם אולטימטום לנסיגה חד־צדדית מהירה מכל סיני ומעזה (למרות הכרזה בן־גוריונית על מלכות ישראל השלישית). ובמקביל, אגרת בולגנין שאיים להשמיד את ישראל אם לא תיסוג. התמורה היחידה מהאמריקנים היתה הבטחות מעורפלות לשמירת חופש השיט, דבר שהתגלה כריק מתוכן במאי-יוני 67'.

האמריקנים קיפלו את רבין, פרס ושמיר ממטוס הלביא בסוף שנות ה־80. מה שמזכיר אולי את ימינו זה תהליך אכיפת הפסקת האש בסוף מלחמת יום כיפור. על פי תמליל של שיחת טלפון בין ניקסון למזכיר המדינה שלו, קיסינג'ר, אמר ניקסון ל־ק': "הנרי, אני רוצה שתסחט אותם (הישראלים) עד שיצרחו כמו חזירים שחוטים". לפחות האלוף טל זכה להתחבק עם גמאסי.

מה שהשתנה בעיקר זו דעת הקהל בישראל, לפני השינויים העמוקים בארה"ב. עד 1977, כשישראל יצאה למלחמה, עמד מאחורי צה"ל קונצנזוס מברזל יציקה, שאותו ביטא מנחם בגין ערב מלחמת ששת הימים: "יהיו חילוקי הדעות בינינו על המשגים שנעשו, על המחדלים... אשר יהיו, באשר לעמידת העם מול האויב הוא יעמוד מאוחד, ומאחורי בניו מלוכד, בהאמינו כי הם, בנינו, ירתיעו את האויב מפני תוקפנות, או ידבירוה".

החל מ־1982, כמחצית העם שוברת שורות ומאפשרת לאויבים ולידידים לאמץ את הנרטיבים האופוזיציוניים מבית נגד מלחמות הקיום, ולהסב אותם להתקפות נגד המדינה. אף אחד מהאופוזיציה לא משדר לאמריקנים כי בעניין הדרישות בדרום לבנון, אנחנו עומדים מאוחדים. במקום זה, קמפיין הפקרת הקיבוצים שהפך לקמפיין רצח החטופים, הפך לתעמולת הפקרת יישובי הצפון והזמין את חיזבאללה לתקוף.

אף אחד מהאופוזיציה לא משדר לאמריקנים כי בעניין הדרישות בדרום לבנון, אנחנו עומדים מאוחדים. במקום זה קמפיין הפקרת הקיבוצים שהפך לקמפיין רצח החטופים, הפך לתעמולת הפקרת ישובי הצפון והזמין את חיזבאללה לתקוף

באוקטובר 2001, כחודש לאחר המתקפה על מגדלי התאומים, האשים ראש הממשלה שרון את ארה"ב בהנהגת בוש הבן שהיא מנסה למכור את ישראל לטובת קואליציה עם הערבים, כמו ב־1938, כשמעצמות המערב הקריבו את צ'כוסלובקיה כדי לפייס את היטלר. טומי לפיד הרגיע: "אין היום גורם כמו היטלר שמאיים להשמיד את ישראל".

בוש הבן היה גם הנשיא הראשון שהודיע כי ארה"ב רואה את היעד בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. כל זה תחת אקדח סעודי לרקה ובלי שום התייעצות עם ישראל. דרכו של אריק שרון, שלא ידע איך להתמודד עם מפת הדרכים, היתה להתיישר עם הנשיא ג'ורג' בוש באמצעות נסיגות חד־צדדיות - קרי ההתנתקות.

האמריקנים קיפלו את ישראל בעבר - ויקפלו גם בעתיד. רבין וקלינטון, צילום: GettyImages

לשכפל באלפי עותקים

השופט יצחק עמית בעצם מודה שאי אפשר לסמוך על שופטים, כי הם בפסיקותיהם עלולים לחשוב איך למצוא חן בעיני הפוליטיקאים, שאחדים מהם יחליטו לגביהם אם לבחור בהם לקידום אם לאו. עד השבוע היה נדמה שהשופט בישראל אינו מושפע משום דבר. "מי שהיה מכיר היה מגיע למסקנה הפוכה", אמר השבוע עמית בדיון בבג"ץ, תוך אזכור פרשת אפי נוה, "אולי צריך להוציא שני פוליטיקאים מהוועדה ולא את עורכי הדין".

עמית גם דיבר על כך שהשופטים הם המבינים במקצוע השיפוט, ולכן טבעי שהם יבחרו את השופטים. אלו תצוגות עוצרות נשימה של הנחיתות האינטלקטואלית של האיש, ואולי גם של חלק מעמיתיו.

הנה, למשל, השוטרים מבינים בשיטור אז הם יבחרו את המפכ"ל. הקצינים מבינים בצבא אז הם ימנו את הרמטכ"ל ואת האלופים. אין בעולם שום שיטה כמו שלנו לבחירת שופטים. אם כל דרכי ההשפעה של הפוליטיקאי - דהיינו נבחר הציבור - המתנקזות לכך שיש לו השפעה חלקית על מינוי שופט, אז זאת השפעה מאוד קטנה ואולי פחותה ממה שצריך. עצמאות מערכת המשפט מתבטאת בכך שהשופטים משוחררים מהתלות בפוליטיקאים, שאינם יכולים לפטר אותם או לפגוע בהטבות הכלכליות שלהם. לעומת זאת, לשופטים הבכירים עצמם בבית המשפט העליון ולתקשורת יש השפעה כמעט מטילת אימה, השפעה מצמיתה על שופטים, בהליך הפסיקות שלהם. נכתב כבר לפני שנים שאם אתה רוצה לדעת מה תהיה פסיקת בג"ץ בעתירה מסוימת, אין לך אלא לקרוא את מאמרי המערכת של "הארץ".

דברי עמית מסתירים מאחוריהם את המאמץ העקבי וחסר הפשרות של אוליגרכיית המשפט, המונהגת בידי אהרן ברק, לשכפל את עצמה וליצור קולקטיביות רעיונית הדוקה בין עמיתי הכהונה שנחשבים "העליונים", כשם ספרה של נעמי לויצקי המנוחה.

ממשיך את המסורת. סא"ל דור בן שמחון ז"ל, צילום: דובר צה"ל

הסחיטה צומחת שוב

קיבוץ בית השיטה הפך למקום סמלי, בעקבות מספר הנופלים מתוכו במלחמת יום הכיפורים. 11 מבני המשק נהרגו, בכמה מקרים באותו קרב. מה שהשתנה מאז 73' הוא הנכונות של צאצאי תנועת העבודה לשלוף את שם בית השיטה כנשק לניגוח הממשלה, לאחר שבן הקיבוץ דור בן שמחון נהרג בלבנון. המיתוס של בית השיטה נוצר בעקבות יאיר רוזנבלום ועמיה ליבליך; האחד בהלחנת "ונתנה תוקף", בביצוע בן האלמוות של בן הקיבוץ חנוך אלבלק ז"ל; והשנייה בספר "קיבוץ מקום". בבית השיטה גם טמון הארכיון של המחנות העולים עם העותק המקורי של "בבריתך", המבט האידיאולוגי מזרחה אל ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן.

ליד בית השיטה שוכן קיבוץ עין חרוד, שגם הוא איבד 11 מבניו ב־73'. אבל זה פרט שולי ולא ידוע. המיתוס העין־חרודי של חלוציות וגבורה עומד בפני עצמו ואינו זקוק להלחנה.

כדי להבין את מסלול ההשחתה בשימוש הפוליטי הזול בשכול, חיפשתי בארכיון העיתונות איך התייחסו בזמן אמת לבית השיטה ולאובדן שלה במלחמת יום הכיפורים. ההלוויה של תשעה מבין ה־11 התקיימה באוגוסט 1974 עם העברתם מבתי קברות ארעיים. בעמוד פנימי בעיתון "דבר" פורסמה על כך ידיעה של כ־60 מילה, אולי פחות. בעיתונים אחרים, כולל "על המשמר", לא נמצאה כל התייחסות.

עוד יצא לי לפגוש לפני הרבה שנים את נחום שריג, מייסד רוח המסירות והגבורה של בית השיטה. הוא היה מפקד חטיבת הנגב ב־48' ובנו רן היה מפקד חטיבה 179 שריון ב־73'. בבית השיטה, אם לא כתוב אחרת על הדלת, אז מתגורר שם מג"ד לפחות. משה פלד. השתחרר כמח"ט שריון. בגיל 81 הוא ממשיך לכהן כנהג של מובילי ציוד כבד וטנקים. בבית השיטה ייסדתי את חטיבה 188 שריון, יכול היה האלוף משה בר כוכבא (בריל) להכריז אם היה רוצה. יום אחד בשנת 1968 הופיע בריל אצל סא"ל לוי מן בקיבוץ, והודיע לו שהוא מגייס אותו כדי להקים חטיבה סדירה חדשה. ב־73' היה לוי מן הקול האבהי העמוק המרגיע ברשת של הטנקיסטים מחטיבה 679 (אורי אור). סא"ל דור בן שמחון ממשיך את המסורת המקומית, שאיננה בנויה על רייטינג פוליטי. 

כדאי להכיר