איום חדש מרחף מעל ישראל - ונקודת התורפה של צה"ל זועקת לשמיים

טורקיה.

במערכת הביטחון מתבוננים בדאגה גוברת לעבר טורקיה. לכאורה, שום דבר חדש: טורקיה היא אותה טורקיה, וארדואן הוא אותו ארדואן. אז זהו, שלא. בגלוי לגמרי מתרחשים בטורקיה תהליכים שלכל הפחות צריכים להטריד את ישראל. מאוד. ואם היא לא תיערך אליהם, היא עלולה למצוא את עצמה בבעיה קשה. מאוד.

טורקיה אינה מוגדרת בישראל כאויב, אבל במערכת הביטחון רואים אותה כ"מדינת תפנית", כלומר ככזאת שהעניינים בה עשויים להשתנות לרעה. ארדואן כבר מזמן לא מסתיר את דעותיו. טורקיה תחתיו הפסיקה להיות דמוקרטיה והפכה למדינה מיליטריסטית, עם שאיפות אימפריאליסטיות מוצהרות. מחליפו המיועד, הקאן פידאן (בעבר ראש השירותים החשאיים של טורקיה וכיום שר החוץ), נחשב אף לקיצוני ממנו. שניהם אוחזים באידיאולוגיית האחים המוסלמים – זאת של חמאס ושל קטאר – שישראל עבורה היא אויב.

הציר הסוני הזה הוא כוח עולה במזרח התיכון. עד לפני כמה שבועות נדמה היה שהוא יחליף את הציר השיעי, שהוכה קשות בשנים האחרונות בידי ישראל וארצות הברית, אבל עוד מוקדם להספיד את איראן שעומדת בבסיסו. ללא קשר לתוצאות המערכה מולה, שטרם התבררו סופית, ספק אם הציר שמובילות טורקיה וקטאר יהיה טוב ממנו עבור ישראל. הוא אולי לא יקרא להשמיד אותה בגלוי, כפי שעושה איראן, אבל יפעל בשלל דרכים כדי למרר לה את החיים.

לפני שבועיים סיכלה שייטת 13 עוד ניסיון לשגר משט מרובה ספינות לעזה. המשט הזה יצא מטורקיה, בהובלת ארגון IHH שעמד בראש משט המרמרה ב-2010, ומי שסיפקה לו רוח גב במפרשים היא ממשלת טורקיה, שאף הצהירה כי תשלח ספינות קרב כדי להבטיח שיגיע לעזה. רק התערבות אמריקנית בדיפלומטיה שקטה מאחורי הקלעים בלמה את המעורבות הטורקית הגלויה, ומנעה חיכוך בין חילות הים של טורקיה וישראל. מומלץ שלא להמר שזה לא יקרה בעתיד.

הסוגיה הימית בהקשר הטורקי ראויה לקשב מיוחד. במאזן בין שתי המדינות, הים הוא נקודת תורפה מבחינת ישראל. חיל האוויר טוב ממקבילו הטורקי, וצבא היבשה אמנם נחות וקטן משל טורקיה (שמחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו), אבל בין שתי המדינות חוצצת סוריה. נשאר חיל הים, וכדאי להכיר את המספרים: לצי הטורקי יש 24 פריגטות ומשחתות; 30 כלי שיט אמפיביים; 9 קורבטות; 12 צוללות (ועוד 6 בבנייה), שאותן הוא בונה בעצמו, בטורקיה, לאחר שרכש את הרישיון מחברת תיסנקרופ הגרמנית (שגם בונה את הצוללות לחיל הים הישראלי). גם את ספינות הקרב לסוגיהן השונים הטורקים בונים בעצמם.

הלאה. לצי הטורקי יש 30 נחתות; 16 ספינות סיור גדולות (ועוד 10 בבנייה) ועשרות ספינות סיור קטנות; 10 מטוסי סיור ימי; 3 מסוקים ימיים; 30 כטב"מי סיור ימי; שולות מוקשים; נושאות מל"טים; ו-48 אלף חיילים שמשרתים בצי, כולם בשירות סדיר וקבע.

לחיל הים הישראלי, על פי פרסומים גלויים, יש 15 סטי"לים מכמה דגמים, 6 צוללות וכ-30 כלי בט"ש (דבורים ודבורות). פער עצום, שעלול להפוך לבעיה אם טורקיה תממש את תכנית Mavi Matan – "האימפריה הכחולה" – שבמסגרתה היא מתכננת להשתלט על שטחים ימיים נרחבים, כהמשך לשטחים היבשתיים שלה.

אמנת האו"ם לחוק הים (UNCLOS), שנכנסה לתוקף ב-1992, מחלקת את הים לאזורים משפטיים ברורים. היא קובעת שהמים הטריטוריאליים של כל מדינה משתרעים עד 12 מייל ימי מהחופים שלה, האיזור הסמוך שבו יש לה סמכויות אכיפה משתרע עד 24 מייל ימי, והאיזור הכלכלי הבלעדי שבו יש לה זכות לנצל את משאבי הטבע משתרע עד 200 מייל ימי מהחופים שלה. טורקיה, שלא חתומה על האמנה בגלל ויכוח על שטחי מריבה עם יוון, מדברת בגלוי על כוונתה להשתלט על שטחים נרחבים בים השחור ובים התיכון.

גם ישראל אינה חתומה על האמנה הזאת, בגלל ויכוח דומה עם לבנון. היא עלולה להצטער על כך, אם טורקיה אכן תקדם את שאיפותיה, שלא נעצרות במרחב הסמוך לגבולה. טורקיה חתמה על הסכם עם לוב, שמייצר מסדרון ימי בין שתי המדינות. בתוך המסדרון הזה הן מתעתדות לאפשר מעבר צר לספינות, שיהיה נתון לשליטתן ולפיקוחן. מדובר בהפרה של האמנה, שמאפשרת שיט חופשי במים הפתוחים, אבל משבר הורמוז – שבו הוכיחה איראן כי הבריונות הימית משתלמת – עלול לפתות מדינות נוספות לנהוג בדרך דומה.

לוב שווה כמה מילים. נפילתו של שלטון קדאפי באביב הערבי בעשור שעבר הובילה להתפרקותה. בכאוס שנוצר בוחשים לא מעט גורמים, בהם כאלה שקשורים לאחים המוסלמים עם זיקה ישירה לחמאס. כרגע הם עסוקים בנעשה בתוך לוב, במאמץ לבסס אחיזה. בשלב הבא הם עלולים לצאת לים, כדי להציק ולפגוע. בהינתן העובדה ש-99 אחוז מהסחר של ישראל מגיע מהים, ובהינתן העובדה שנמל אילת מושבת מאז 7 באוקטובר ונתיב התנועה הימי הבלעדי לישראל הוא דרך הים התיכון, מדובר בפוטנציאל משמעותי לסכנה גדולה.

עכשיו צריך רק לחבר את הנקודות. טורקיה עם אידיאולוגיה ברורה ותוכנית סדורה, ועם הסכמים עם לוב שחמאס מתבסס בה, ומנגד ישראל עם מענה מוגבל בגלל פערי הגודל בין הצי הטורקי לחיל הים ובגלל שחיל הים טרוד בשלל בעיות ועניינים אחרים. זה מחייב, לכל הפחות, חשיבה מדינתית סדורה והכנת מענה, כדי שלא להיתפס בהפתעה גמורה.

צריך רק לחבר את הנקודות. טורקיה עם אידיאולוגיה ברורה ותוכנית סדורה, ועם הסכמים עם לוב שחמאס מתבסס בה, ומנגד ישראל עם מענה מוגבל. זה מחייב, לכל הפחות, חשיבה מדינתית סדורה והכנת מענה, כדי שלא להיתפס בהפתעה גמורה. אם ישראל לא תיערך מראש, היא עלולה למצוא את עצמה בבעיה קשה

ועוד מילה על הים. עברו שנים מאז ראה צה"ל בחיל הים בקושי טייסת בחיל האוויר. ועדיין, הוא זוכה להערכת חסר, וכתוצאה מכך לתקצוב חסר ולבניין כוח חסר. לא בכל דבר חיל האוויר יודע לטפל. בעולם הפעילות החשאית, למשל, הביומטריה הגבילה מאוד את יכולתו של המוסד לפעול. הקומנדו הימי, לעומת זאת, יכול להגיע כמעט לכל זירה, קרובה ורחוקה. נקודה למחשבה לא רק בהקשר של טורקיה והים התיכון, אלא גם מול זירות רחוקות ובראשן איראן ותימן, שגם בה עוד לא נשמעה שריקת הסיום.

הפקרות.

כדי להיערך לאפשרות שבטורקיה יתרחש מפנה נדרשות חשיבה ותוכנית סדורה. ולא רק בה: גם במצרים עלולה להתרחש תפנית דומה, וגם בסעודיה. סדר הדברים הוא שהקבינט אמור לקבוע את המסגרת האסטרטגית שמתוכה ייגזר תרחיש הייחוס, שמולו ייבנה המענה.

לכל זה נדרשים כמובן תקציב ותוכנית רב-שנתית קשיחה, שתאפשר לתכנן ולהצטייד לחמש שנים קדימה ויותר. הרמטכ"ל, אייל זמיר, גיבש תוכנית כזאת – "חושן" שמה – שטרם אושרה בממשלה. אם היא לא תאושר עד שיוקדמו הבחירות, היא לא תאושר עד שתקום הממשלה הבאה. המשמעות: התקציב יידחה, התוכנית תידחה, ההצטיידות תידחה, והמענה לאיומים יידחה. הדבר היחיד שלא יידחה הוא הצורך של צה"ל לספק ביטחון.

העובדה שהתוכנית הרב-שנתית לא מקודמת היא משכון העתיד. את הממשלה זה מעסיק פחות, ואת ראש הממשלה – הרבה פחות. ביום שני סיים את תפקידו מזכירו הצבאי, רומן גופמן, שמונה לראש המוסד. המזכירות הצבאית נותרה מיותמת, בתקופה שבה אין עדיין ראש מל"ל, אין נספח צבאי בוושינגטון, יש ראש מוסד חדש וראש שב"כ חצי-חדש, והקבינט בקושי מתפקד.

זמיר הגיש לנתניהו רשימה של שישה מועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי. נתניהו צמצם את הרשימה לשניים: תא"ל גיא מרקיזנו, שמכהן בשנים האחרונות כמזכירו הצבאי של שר הביטחון, ותא"ל ברק חירם, שמכהן כמפקד אוגדת עזה. שלשום פורסם בחדשות 12 כי שרה נתניהו שוחחה עם מרקיזנו בעת שהמתין לראיון עם בעלה. זה לא תקדים: אלוף גיא צור, שהתמודד בעבר על התפקיד, סיפר כי נדרש לעבור ראיון אצל רעיית ראש הממשלה.

השבוע הודיע נתניהו כי החליט למנות את שמואל בן-עזרא לראש המל"ל. בן-עזרא היה ראש מחלקה במפא"ת במשרד הביטחון, ונשלף משם בידי נדב ארגמן כדי לעמוד בראש אגף טכנולוגיה וסייבר בשב"כ ("אטלס"). מכריו מעידים שמדובר באדם חכם ורציני, רחב אופקים ובעיקר סוס עבודה. לא ברור מה מכל אלה מכשיר אותו לעמוד בראש מל"ל, אבל גם בכך אין תקדים: גופמן ודוד זיני מונו למוסד ולשב"כ עם התאמה פחותה לתפקיד.

בפברואר אשתקד, כשחזר מביקורו הראשון אצל הנשיא (החדש דאז) דונלד טראמפ, התפעל נתניהו מעריפת הראשים השיטתית בצמרת הממשל ומנגנוני הביטחון בוושינגטון, והבהיר כי בכוונתו לדרוש נאמנות מוחלטת גם בישראל: לא נאמנות לממלכה; נאמנות למלך. זה לקח לו שנה, אבל המינויים האחרונים שלו מלמדים שהוא בהחלט בכיוון.

כשחזר מביקור אצל טראמפ, התפעל נתניהו מעריפת הראשים השיטתית בצמרת בוושינגטון, והבהיר כי בכוונתו לדרוש נאמנות מוחלטת גם בישראל: לא נאמנות לממלכה; נאמנות למלך

המינוי של פרקליטו האישי, עו"ד מיכאל ראבילו, למבקר המדינה – תוך הזניה מוחלטת של כל נוהל אפשרי, וכפרומו אפשרי לבחירות – משלים מבחינת נתניהו את הפאזל, למעט חתיכה אחת. ראבילו אמור להעניק לו חסינות מפני חקירות שעלולות להתגלגל למחוזות הפליליים, ובעיקר – הוא אמור לקדם את חקירות מחדל 7 באוקטובר באופן כזה שיפיל את התיק במלואו על מערכת הביטחון ועל מי שעמדו בראשה, ולהרחיק כל אחריות מנתניהו עצמו.

ואשר לחתיכה החסרה: זמיר יודע שהוא על הכוונת. שופרותיו של נתניהו בכנסת ומחוצה לה מזנבים בו על בסיס יומי, בכל פעם בתירוץ אחר, מתוך תקווה שיישבר ויחליט לפרוש. למרבה המזל, זמיר הוא קצין שריון עקשן שלא נשבר בקלות, אבל צפויים לו חודשים קשים עד לבחירות, ולא רק בגלל שלל החזיתות הפתוחות והאפשרות שהמלחמה תתחדש בכל אחת מהן. הוא טרוד לא פחות ממצבו של צבא המילואים, מחוק ההשתמטות מגיוס, מהמשבר המתעצם בצבא הקבע, ובעיקר – מהאנרכיה הגוברת בתוך צה"ל, שסוכני כאוס פוליטיים מעודדים אותה מבחוץ.

המצב.

וגם זה היה לנו השבוע: טראמפ הפקיע מידי ישראל את האחריות לביטחונה. הוא עשה זאת תוך השפלה לנתניהו – תחילה בשיחת טלפון סגורה, ואחר כך גם בראיון גלוי ל"ניו יורק פוסט" – שגם הוא השפלה לישראל. מטבע הדברים, עיקר העיסוק היה בווטו שהטיל טראמפ על תקיפות בביירות, וההקשר שעשה למשפט נתניהו ("בלעדי היית בכלא; אני מציל את התחת שלך"). הרבה פחות קשב ניתן למשפט אחר שאמר: "כולם שונאים אותך עכשיו. כולם שונאים את ישראל בגלל זה".

טראמפ בעצם הרים מסך מעל המצב שאליו קלע נתניהו את ישראל. מדינה מבודדת ושנואה, שתלויה כל כולה באדם אחד קפריזי, שבעוד שנתיים וחצי לא יהיה בתפקידו. על הדרך מוטט נתניהו את תמיכת הציבור האמריקני בישראל, ובימים האלה הוא משלים את הקריסה על ידי הרחקת הציבור הרפורמי והקונסרבטיבי שמהווה את רוב יהודי ארצות הברית.

נתניהו סיפר כי לא נכנע לטראמפ אלא סיכם איתו כי תקיפות בביירות יתאפשרו אם חיזבאללה ישוב ויתקוף את ישראל. זאת היתה, במקרה הטוב, אמת לשעתה. חיזבאללה אכן התנזר כמעט לחלוטין מתקיפות במשך כיממה, אבל אחר כך חזר לסורו. כלי טיס עוינים שוב ליחכו את מרחב הגבול, ושלחו את תושבי קו העימות המותשים אל המקלטים.

"שברנו את מחסום הפחד", התגאה נתניהו בראשית השבוע, לאחר שפורסם דבר ההשתלטות של סיירת גולני על רכס הבופור. לא ברור לאיזה פחד הוא התכוון, אלא אם בעיניו הלוחמים שפעלו עד כה בעזה, ובלבנון, ובסוריה, וביו"ש, והטייסים שתקפו באיראן ובתימן, היו כולם פחדנים.

מה שנשבר בבופור לא היה מחסום הפחד, אלא, אולי, מחסום האיוולת. השליטה ברכס אמנם מאפשרת לצה"ל יתרונות טקטיים מסוימים וגם נגישות טובה יותר לפגיעה בנכסים של חיזבאללה, אבל לא צריך להיות בן של היסטוריון כדי לדעת מה יהיה אחריתה. די להיזכר בבוץ הלבנוני, ובשיירות, ובמטענים, כדי להבין שכל אלה מחכים מעבר לעיקול. ובניגוד לשנים ההן, שבהן נשמר לרוב השקט בישובי הצפון, כיום המרחב שמדרום לגבול לא זוכה אפילו לחסד הזה.

צריך לקוות שטראמפ יציל את ישראל מעצמה. אם אכן יצליח להנדס הסכם עם לבנון, אולי יצמח עתיד אחר בצפון, אם כי כדי לשקם את המרחב האזרחי יידרשו יותר מאשר הסכם שתלוי בחיזבאללה ותוכנית ממשלה שספק אם תמומש. הצפון שבע מהבטחות לתקציבים; הוא זקוק למעשים, שאת חלקם – למשל ביטול ארנונה, למשל פטור ממע"מ – אפשר היה לבצע מייד.

בינתיים מי שמצליחה לעצב את המציאות כרצונה היא איראן, שאיחדה בין הזירות וקשרה את לבנון בגורלה. הסכמתו של טראמפ לעשות זאת היא איתות אזהרה שמלמד, שוב, על רצונו בהסכם, ובשקט, ערב המונדיאל וחגיגות ה-250 לעצמאות ארצות הברית. לישראל, כפי שהודה נתניהו באחרונה, השפעה מועטה על המתרחש, ועל טראמפ. נותרה לה, כמו שאמר הנרי קיסינג'ר המנוח, רק הפוליטיקה הפנימית – והיא מכוערת ומסוכנת מתמיד. ולראיה: "ליל הבדולח" שעבר השופט סולברג בביתו (על-פי תיאור של רעייתו), שהוא כל כולו תוצאה של השילוב בין התרת דמו של בג"צ לבין הפטור לחרדים משירות צבאי – שניהם בשליחותה של ממשלת ישראל.