"רק עם דור חשתי משמעות כזו בקרב": החותם של המג"ד הנערץ שנפל

שלושת מפקדי הפלוגות בגדוד השריון 52 הבינו מהר מאוד מה קרה בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר בדרום לבנון. שעות לאחר תחילת המשימה שאליה יצאו, נדם בקשר קולו של מפקד הגדוד, סא"ל דור בן שמחון. פחות מחודש לפני כן הם עוד עמדו יחד, מחובקים ומחויכים, לתמונה שצולמה מטרים ספורים מהליטני הזורם מאחוריהם.

את התמונה הזו, שבה ארבעתם ניצבים ליד הנהר הידוע לשמצה, שומרים חלקם במכשירים הסלולריים שלהם עד היום, מעין תזכורת אילמת לחבורה הייחודית שהרכיבו יחד, זו שפיקדה על גדוד הבוקעים ההמום שאיבד את מפקדו הנערץ בקרבות בארץ הארזים. "בתחילת הסבב שלנו בלבנון ולפני ההתקדמות שלנו אל מעבר לליטני, ביצענו סיור מפקדים בשטח", מספר סרן מ', מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, שפלוגתו צוותה אל הגדוד המשוריין ככוח חי"ר במשימת הלחימה, "היה חשוב שנראה בעין את המקום שבו אנחנו עומדים להילחם, להבין מהם נתיבי התנועה שלנו ומהם האיומים הנשקפים לעברנו. כפי שאפשר לראות בתמונה, דור התרגש כמו ילד. הוא היה בעננים, מחויך מאוזן לאוזן. כל מפקד קרבי שגדל על סיפורי הבופור חולם להגיע למקום הזה, ופתאום להגיע לשם ולראות הכל מולך - זו חוויה יוצאת דופן".

גם שם, ברגע ההיסטורי הזה עבור הגדוד, המפקד בן שמחון, שנקרא בפי סביבתו "דב"ש" (ראשי התיבות של שמו הפרטי ושל שם משפחתו), לא שכח לצחוק. "אני לא זוכר על מי, אבל דב"ש 'ירד' על אחד מאיתנו שם עם ההומור שאפיין אותו", אומר מ'. עמיתו ללחימה, סרן ל', מפקד פלוגת הנדסה בגדוד 607 שצוות אף הוא לגדוד הבוקעים, ממשיך אותו: "החיוך הזה, שרואים בתמונה, אומר הכל. מדובר היה ברגע קצר שבו עצרנו הכל והבנו ארבעתנו, מבלי לדבר, שאנחנו עושים היסטוריה. היינו חייבים לתעד את הרגע כמו שהוא, בלי פילטרים. העיניים המבריקות והחיוך הגדול של דור, זה פשוט נדבק בנו והיינו חייבים לנצור את הרגע הזה".

כחודש לאחר צילום התמונה הארבעה כבר היו בלחימה מעבר לאותו הנהר, במשימת התקפה שגרתית.

"כולם התנהגו כמו אריות"

בשעה שכוחות המשימה פעלו באזור נבטיה, הטנק של דור נתקל במתקפה של מחבלי חיזבאללה, שככל הנראה שיגרו לעברו טילי נ"ט ורחפן נפץ. על פי התחקיר הראשוני בצה"ל, הרחפן, שכנראה נשא חימוש נגד טנקים, הצליח להגיע אל המסדרון האחורי של הטנק שבו נסע בן שמחון ז"ל והתפוצץ בו, אם כי הנושא מצוי עדיין בבחינה מעמיקה. הפיצוץ הקטלני הביא למותם במקום של מפקד הגדוד ושל סמ"ר נוה חבשוש מגבע בנימין, סמ"ר ליאב כבביה מהוד השרון וסמ"ר יואב קליין מהרצליה - שלושה לוחמים בגדוד שהיו עם מפקדם באותו הטנק.

"הבנו יחסית מהר, שלושת המ"פים, שמדובר בטנק של דור ושל הצוות שלו שנפגע, ושמדובר באירוע מסוג אחר", אומר סרן ל', "באותם רגעים אנחנו קולטים שקודקוד נפל, ושעכשיו אנחנו קודקוד וצריכים להשתלט על האירוע במהירות האפשרית. אין לך יותר מדי זמן לעכל, לעבד, להיות עצוב או מתוסכל. יש לוחמים תחתינו ולהם הרבה יותר קל לשבור את הכלים, לצאת מאיזון ולהתרחק מהמשימה. המטרה שלנו באותו הרגע היא לשמור עליהם ועל הכשירות שלהם חרף הסיטואציה, לוודא שאנחנו צולחים את המשימה ולדאוג שהם חוזרים הביתה בשלום".

סרן ע': "רצה אצלנו בגדוד בדיחה שחורה, שלפיה שואלים על כל מג"ד שנכנס אם יצלח את התפקיד עד הסוף, או שיחתוך לפני הזמן כי הוא נפצע. וברצינות, זה לא מקרי. מדובר בסיכון מחושב שמפקדי הגדוד מכירים לפני שהם מגיעים"

בדקות הראשונות לאחר קבלת הידיעה על הפגיעה בטנק של מפקדם, אשר בהן הם נזכרים כעת יחד לראשונה, חלוקת העבודה בין השלושה היתה מחושבת ומדוקדקת: צוות אחד בודד את המרחב והרחיק את זירת הלחימה מהטנק הפגוע, השני חילץ את הנפגעים מהכלי ההרוס והשלישי פיקד על הגדוד עד להגעתו של מפקד סיירת גבעתי, סא"ל ע', שנלחם לצד הגדוד המשוריין והתבקש לפקד עליו.

"שרשרת הפיקוד שלנו לא נפגעה, למרות הפגיעה בטנק", מספרים מפקדי הפלוגות וזוקפים זאת לזכותו של בן שמחון, "תפקדנו כמו שדור היה מצפה מאיתנו. ידענו היטב מה כל אחד עושה במקרה חירום ותפעלנו את הרגעים האלה יחד, כל אחד בגזרתו ובשיתוף פעולה, עד שמפקד סיירת גבעתי הגיע וקיבל את הפיקוד על הגדוד. הרעיון היה לחלק פקודות מהירות, כך שלכל אחד תהיה משימה לבצע בתוך הכאוס. גם לפני חודשיים, במהלך התקפה בבינת ג'בייל, המג"ד שלנו נפצע ודור היה זה שהחליף אותו. הגדוד חווה אירועים כאלה, וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם זה".

"אני יודע מראש שעלי לתפקד כמג"ד עד תום הסיטואציה, אם דב"ש נפגע", מוסיף סרן ע', מפקד פלוגה בגדוד 52, "כשאני מבין שהטנק נפגע לא רחוק מאחוריי, אני מכריז בקשר הגדודי והחטיבתי על האירוע ומשם מתחיל לחלק פקודות, מה כל אחד עושה ולאן הוא הולך. במקביל, יצרנו קשר עם חיל האוויר, ששלח מסוק קרב, ונעזרנו בירי ארטילרי כדי לבודד את הטנק מזירת הלחימה".

"באירוע הזה כולם התנהלו כמו אריות", ממשיך סרן ל', "הרוח החזקה שדור נסך אצלנו ואצל הלוחמים היא גם זו שבזכותה הצלחנו להשתלט על האירוע הזה במהירות וביעילות. זו גם הרוח שגרמה לנו להרים את הראש שלנו ושל הלוחמים שלנו. לא היה שום בלבול. דור פיקד מלפנים, וכך גם אנחנו חונכנו לעשות. מספיק שאתה יודע שיש לוחם אחד שצריך לראות אותך בטוח במה שאתה עושה בסיטואציה המורכבת הזו, ואתה יודע שכך אתה צריך להיראות".

אחוות מג"דים

הפגיעה בטנק תפסה את הגדוד בלחימה בשטח מורכב, בסמוך לרכס הבופור, אותו נכס אסטרטגי, מיתולוגי, שעליו חיזבאללה ממאן לוותר. "ידענו שאנחנו צריכים לחלץ את הכוח מאזור שחיזבאללה מבוסס בו ונלחם בו את קרב חייו, ושהאיומים מתהווים בהתאם", משחזר סרן מ', "רחפני הנפץ מהווים אתגר משמעותי, וכך גם הירי תלול המסלול, אבל אנחנו עושים את ההתאמות. אחרי שאתה מתצפת מכאן על מטולה ומבין מה חיזבאללה תכנן לתושבי הצפון, אתה יכול רק לדמיין לעצמך מה היה קורה ביום שבו הוא היה מחליט להוציא לפועל את התוכניות שלו".

זמן קצר לאחר שלקחו על עצמם את הפיקוד, נתקלו המ"פים בסא"ל ע', מפקד סיירת גבעתי שנדרש להחליף את בן שמחון, חברו ועמיתו ללחימה. "כשאתה בשטח, תוך כדי לחימה, זה מרגיש כמו נצח, אבל התברר לי שע' הגיע מהר מאוד", אומר ל', שמסביר כי על כתפיו של מפקד הסיירת הסגולה גם הונחה האחריות להשלים את משימת הגדוד.

במשך החודשיים האחרונים הובילו שני סגני האלופים, כתף אל כתף, את הכוחות בצוות הקרב של חטיבת גבעתי - בן שמחון את המשוריינים של גדוד 52, ועמיתו את כוחות גבעתי. בזמן הקצר הזה, כשהם נמצאים הרחק מהבית ומהמשפחות המודאגות, הספיקו השניים לרקום רעות עמוקה, כזו ששמורה לשותפי גורל. "יצאנו למשימה הזו אחרי שעלינו יחד, ראשונים, לכבוש את הבופור", ציין סא"ל ע' בראיון שערכנו עימו זמן קצר אחרי נפילת חברו, "במהלך הלחימה אז נפצעתי והוא שלח כוח לסייע לי, וגם כאן ידענו שנצלח את המשימה. אחרי האירוע בטנק ניגש אלי מח"ט גבעתי ובתוך הכאב אמר לי שעלי להחליף את דור ולפקד על הגדוד.

"כשקיבלתי את האחריות על הגדוד, נזכרתי בקור הרוח ובתעצומות הנפש של דור, ולכן המשכנו במשימה בעזרת המ"פים החדשים שלו, אלה שמפקדם הוחלף ברגע". מתוך ההבנה שחברו ללחימה נפל, המשימה המרכזית מבחינתו של סא"ל ע' היתה כעת לעשות סדר ולהמשיך לאפשר לכוחות לבודד את הטנק מחזית הלחימה תוך חילוץ הלכודים, כדי להבטיח את הבאתם לקבורה ראויה.

סרן מ': "היה לו משפט קבוע. כשהיינו אומרים לו 'דור, אל תדאג', הוא היה משיב 'לעולם אל תגידו לאבא לא לדאוג לילדים שלו', כשהוא מתכוון אלינו. השיחות שלו עם המשפחה השפיעו באופן ישיר גם עלינו, והוא הצליח לנהוג גם איתנו כמעין דמות אב"

שלושת מפקדי הפלוגות נדרשו לשינוי מנטלי בתוך זמן קצר, והבינו שעליהם לנתק את הרגש בסיטואציה המורכבת ולפעול בצורה מושכלת לצד המג"ד החדש, שנכנס לתפקיד לפני דקות אחדות. כניסתו של מפקד הסיירת, חי"רניק, לנעליו של שותפו ללחימה בעיצומו של חילוץ תחת אש, אילצה את שלושת הקצינים הצעירים להסתגל במהירות שיא למבנה החדש של הגדוד, ולהצליח לתווך ללוחמיהם בצריח שעל "הבוקעים" להמשיך לפרוץ קדימה.

"זה היה מוזר שע' פיקד על שני גדודים, אבל הוא פיקד עלי בחטיבה וידעתי שיש לנו על מי לסמוך", מציין מ'. "אנחנו לוחמים ואנחנו רגילים לחוסר ודאות", מוסיף ל', "ידענו שע' מפקד מוערך, וההגעה שלו החדירה בנו ביטחון ומוטיבציה להמשיך". "אנחנו והסיירת של מג"ד גבעתי נלחמים אחד ליד השני כל הזמן, רחוב ליד רחוב", אומר סרן ע', "זה הרגיש כאילו חבר הגיע לתת יד, כשהוא מבין את האתגר ומבין מה הסדר שצריך להיעשות אחרי המקרה".

"לא קללה - מחמאה"

נפילתו בקרב של המג"ד בן שמחון, אשר טלטלה את מפקדי הפלוגות ואת לוחמי הגדוד, אינה הפעם הראשונה שבה נרשמה פגיעה בשדרת הפיקוד הבכירה של חטיבה 401. במהלך מלחמת חרבות ברזל הוצבה החטיבה המשוריינת, זו שהגדוד של בן שמחון ז"ל משויך אליה, בחזית הלחימה ברצועת עזה. שם לקחה חלק משמעותי בקרבות נגד חמאס - מהדיפת המתקפה ב־7 באוקטובר ולאחר מכן פריצת דרך ותמרון בצפון הרצועה שבועות אחרי הטבח, ועד מבצעים משולבים עם כוחות חי"ר בשאטי, בנוסייראת ובזייתון. באותם ימי לחימה ארוכים למדה החטיבה על בשרה את המחירים הכבדים שמשלמים בשדה הקרב, כשאיבדה כמה מטובי מפקדיה ולוחמיה.

אל"ם אחסאן דקסה ז"ל, אשר מונה למפקד החטיבה ביוני 2024, נפל בג'באליה שבצפון הרצועה באוקטובר של אותה שנה. דקסה, מפקד מוערך וקצין מצטיין, זכה בצל"ש אלוף פיקוד הצפון על פועלו במלחמת לבנון השנייה לאחר שנכנס עם טנק כדי לחפות על כוח צנחנים שנתקל בירי. בג'באליה הוא נהרג מפיצוץ מטען חבלה שהופעל בסמוך לנקודת תצפית, ומג"ד 52, סא"ל י', אשר היה לצידו, נפצע באורח קשה. לאחר התקרית החליף את דקסה בתפקיד אל"ם מאיר בידרמן, אשר שירת לתקופה קצרה כסגן מפקד אוגדה 162 הדרומית, שאליה משויכת חטיבה 401.

סרן מ': "הרוח החזקה שדור נסך אצלנו ואצל הלוחמים היא גם זו שבזכותה הצלחנו להשתלט על האירוע שבו הותקף הכוח במהירות וביעילות. זו גם הרוח שגרמה לנו להרים את הראש שלנו ושל הלוחמים שלנו. לא היה שום בלבול. דור פיקד מלפנים, וכך חונכנו גם אנחנו"

כמפקד החטיבה, נכנס בידרמן לאחרונה עם הכוחות ללחימה בדרום לבנון, ובחודש שעבר נפצע אף הוא באורח קשה מפגיעת רחפן נפץ של חיזבאללה, אשר שוגר לעבר הכוחות ששהו במבנה בכפר דבל. "נלקחתי מכם בסערה בשבוע שעבר, אבל דעו שאני בסדר, מתאושש ומתחזק", העביר המח"ט מסר ללוחמיו מביה"ח רמב"ם שבו אושפז, "פציעה היא חלק מחייו של לוחם שנלחם על ביטחון המדינה. אני יודע שאתם ממשיכים להילחם בעוצמה ושעברתם ימים לא קלים. אני מחזק אתכם, מחבק אתכם ונמצא לצידכם ברוחי".

גדוד 52 עצמו חווה משבר פנימי. לאורך המלחמה שלושה ממפקדיו נפצעו ברצף בזה אחר זה, והרביעי - בן שמחון - נפל בקרבות. בחודש יולי 2024 נפצע מפקד הגדוד בלחימה ברצועת עזה, ובאוקטובר של אותה השנה נפצע, כאמור, באורח קשה מחליפו. בעקבות פציעתו הקשה של י' הוחזר לתפקיד מפקדו הקודם של הגדוד אשר החלים בינתיים, אולם הרצף נמשך גם בגזרה הצפונית, שבה נפצע באפריל האחרון המג"ד, סא"ל א'. "נשלח איחולי החלמה מהירה ופשוטה לא' וחיבוק לאשתו ולמשפחתו", כתב מחליפו, בן שמחון ז"ל, בדף המפקד הראשון שפרסם, "נאחל החלמה ובריאות איתנה לכל פצועי הגדוד, בגוף ובנפש".

"בגדוד רצה בדיחה שחורה על תפקיד המג"ד", מספר סרן ע', "שלפיה שואלים על כל מג"ד שנכנס אם יצלח את התפקיד עד הסוף, או שיחתוך לפני הזמן כי הוא נפצע. וברצינות, זה לא מקרי. מדובר בסיכון מחושב שמפקדי הגדוד מכירים לפני שהם מגיעים. הגדוד לקח בשנים האחרונות חלק בקרבות המורכבים ביותר, בטח אלה בגזרת פיקוד הצפון, ולכן נפצעים פה מג"דים אבל גם לוחמים גיבורים. מי שנמצא הרבה זמן ליד האש, עשוי להיכוות בסוף".

סרן ל': "אנחנו קולטים שקודקוד נפל, ושעכשיו אנחנו צריכים להשתלט על האירוע במהירות האפשרית. אין לך יותר מדי זמן לעכל, לעבד, להיות עצוב או מתוסכל. יש לוחמים תחתינו, ולהם הרבה יותר קל לצאת מאיזון ולהתרחק מהמשימה"

"יש כאלה שאומרים שרובצת פה קללה? תתפלא, אני בכלל חושב שזו מחמאה", מפתיע סרן מ', "נלחמתי תחת 401 שנתיים וחצי, נפצעתי בעזה, ואני אומר לך שהייתי מוכן להיהרג 15 פעם לפני שיקרה לחיילים שלי משהו. זו חטיבה שמוכיחה לך שכמפקד אתה צריך להיות הכי מלפנים שאפשר, מדרג המ"מ ועד לדרג המח"ט. לקצינים הלוחמים אין מקום אחר מאשר להיות מובילים, ובטח שאין לנו פריבילגיה לפקד על הלוחמים שלנו מאחורי פלזמות ומסכים. אז להפך, האומץ בפיקוד הוא דווקא מה שהגדוד שלנו צריך להיות גאה בו".

כל משימה - החשובה ביותר

אני מבקש משלושת המ"פים לחזור אל דף המפקד, אותו מסמך שהפיץ דור לפקודיו כשנכנס לתפקיד המג"ד, ושואל אותם אם הם מוצאים אותו רלוונטי גם היום, אחרי נפילת מפקדם. "אני מודה שאת הדף קראתי רק אחרי שפגשתי את דור בפעם הראשונה, אבל זה התאים לי בדיוק לדמות", נזכר ל', "ראיתי ברגע אחד את התשוקה שלו בדיבור, את הלהט בעיניים, את הריגוש מהמשימה ומההיסטוריה שאנחנו עומדים לבצע ואת הרצון לעשות את הטוב ביותר. ואז אתה נתקל בדף המפקד הזה, ואתה מבין שהוא לא נכתב כדי להרים את המורל של כמה לוחמים אחרי שהמג"ד שלהם נפצע באורח קשה אלא נכתב מהלב, מתוך מחשבה עמוקה של דור שרואה כך את הדברים ומבקש לנהוג באופן הזה". בתזמון מדויק נזכרים מ' וע' במה שמכנים "הענווה" של דור, עם כניסתו לתפקיד.

"הוא כתב שהוא נרגש להצטרף לשורותינו ורואה בכך שליחות", אומרים השניים. "הוא הגיע אלינו עם אפס אגו ומאה אחוז צניעות שחריגה למפקד, בטח כזה שמגיע לגדוד חדש", מדגיש מ', "הוא היה מבקש מאיתנו להגיע אליו עם לקחים ומסקנות, ודרש לשמוע 'דב"ש, פה היית טוב ופה היית פחות טוב'. הוא בא אחרי תפקיד מטה בפיקוד הצפון, ולא נרתע מלהודות בפנינו שלא יצא לו להוביל מסגרת גדודית בלחימה עדיין".

בצורה שמתכתבת עם דברי הקצינים, היה פותח דור כל ערב בלמידה ובהסקת מסקנות להמשך הלחימה, וכן מסכם כל שבוע לחימה בפנקס האישי שלו. ע': "בתוך רגע הדברים היו משתפרים. דור היה פתוח לביקורת, ודווקא כשהוא ידע שיש לנו 'פור' מקצועי מסוים עליו, הוא היה קשוב וממוקד מאוד. שקדן וחרוץ, הוא היה מצליח ללמוד במהירות וניצל כל סיטואציה כדי להפיק ממנה לקחים ולגזור משמעויות להמשך". עד כמה? על פי הקצינים, גם בזמנים שבהם פעלו במרחב דרום לבנון ללא חיכוך, דור נהג לבחור אירוע שהיווה מוקד למידה, ודרש מכולם לתחקר אותו ולהבין מה אפשר היה לעשות טוב יותר. "יצרנו יחד, ארבעתנו, תהליך למידה והתייעלות משותף, שלצערנו הסתיים מוקדם מדי".

בין היתר, מספרים הקצינים על מפקד יצירתי ונועז, טקטי, שהיה בקיא מאוד בנוהלי הקרב שלו. "הוא היה חותר למגע, ובאחת הפעמים האחרונות הצליח לירות פגז אל עבר מחבל ששהה במעין בריכה במרחב, כשהטנק בזווית כמעט בלתי אפשרית. בניתוח השטח אתה מבין שעומד מולך אדם מצוין. בהכנה למשימה, בשטח עצמו, בתחקור שלאחר מכן וגם באירועים מתפרצים - דור היה מסודר ומצליח למצוא את הפתרונות הנכונים. הוא אף פעם לא אמר 'טוב, נגיע לשטח ונראה איך נתמודד'. הכל לפי הספר, בלי לפספס שום פרט, ואתה אומר לעצמך 'זו דמות ללמוד ממנה'".

מלבד אופיו המקצועי, מפקדי הפלוגות מתארים מפקד מצחיק וכריזמטי, כזה שיודע להיות רציני אבל מאפשר הפוגות כדי להקליל את המתח. "מדהים עד כמה הוא הצליח לרתום את הסביבה החדשה שלו אליו", מספר מ', "הוא היה אדם קורע מצחוק. גם באמצע הלחימה, בטנק, הוא היה עושה סתלבט ומחייך לכולם. אבל זה לא גרע מהמקצועיות הפנומנלית שלו, מהדיבור שלו בגובה העיניים ומהסדר ומהארגון שאפיינו אותו".

ע' מצטרף לדברים וטוען, "לי היה מאוד חשוב שהמפקד שלי פתוח, אמיתי וצוחק איתי. אני לא חושב שאפשר להתעסק במקצוע הלוחמה ולא לאהוב לצחוק, ובמובנים מסוימים זה מה שעזר לנו להתחבר ולבצע את המשימות שלנו על הצד הטוב ביותר".

סרן ע': "דור היה פותח כל ערב בלמידה ובהסקת מסקנות. הוא היה פתוח לביקורת, ודווקא כשידע שיש לנו 'פור' מקצועי מסוים עליו, הוא היה קשוב וממוקד מאוד. הוא היה שקדן וחרוץ, הצליח ללמוד במהירות וניצל כל סיטואציה כדי להפיק ממנה לקחים"

לדבריו של ל', דור היה קשוב ורציני, ואף הצליח לחזק אצל הלוחמים את תחושת המשמעות: "הוא היה גאה בעשייה שלו ושלנו, וידע שאנחנו עושים דברים גדולים. על כל משימה, קטנה או גדולה, הסתכל כמשימה החשובה ביותר לביטחון מדינת ישראל, וכך פיקד גם עלינו. פתאום שמתי לב שהתחלנו לראות דברים כמוהו, להבין את המשמעות ואת החשיבות של מה שאנחנו עושים. נלחמתי תחת הרבה מג"דים, אבל באף קרב לא הרגשתי משמעות כמו בקרבות עם דור. זה דבר שלדעתי חלחל עד אחרון הלוחמים".

האופי שנבנה מהבית

מכריו ופקודיו של דור מספרים כי תמיד, גם במשך הלחימה המורכבת ובתפקידו העמוס, היה מוצא זמן להתקשר לאשתו, אריאל, שמשרתת כקצינה בצה"ל גם היא. מ': "הוא היה מתייעץ איתה ומדבר עליה ועל הילדות בלי הפסקה. הוא היה איש של אנשים, אבל בעיקר של המשפחה שלו. זה היה חשוב לו מאוד. באמצע התמרון הוא פספס את החתונה של אחיו, ולא התבייש לומר לנו כמה זה מורכב עבורו לא לקחת חלק בשמחה הזו. רק לפני חודש נסעתי יחד איתו לבסיס הקריה, ששם התקיים טקס מצטייני הרמטכ"ל שבו קיבלה אריאל אות. גם אחי הצטיין, אז נסענו יחד. במשך שלוש שעות ראיתי אותו כשהוא נמצא עם אשתו אריאל ועם איילה וגאיה, הבנות שלו, מחזיק את שתיהן על הידיים. זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש, בייחוד כי את הצד הזה חווינו גם כפקודים".

לדברי שלושת המפקדים, הדמות האבהית שמילא דור, יליד בית השיטה, בביתו, באה לידי ביטוי גם בגדוד עצמו. מ': "היה לו משפט קבוע. כשהיינו אומרים לו 'דור, אל תדאג', הוא היה משיב 'לעולם אל תגידו לאבא לא לדאוג לילדים שלו', כשהוא מתכוון אלינו. השיחות שלו עם המשפחה השפיעו באופן ישיר גם עלינו, והוא הצליח להיות גם לנו, הפקודים שלו, מעין דמות אב. לא היה מצב שבו לוחם או קצין מעט מדוכדך היו עוברים מולו, והוא לא היה שואל אותם מה קרה. זה דור, וזה המפקד שאיבדנו".

ביומיים האחרונים הגיעו המ"פים אל בית המשפחה, ושם ביקשו לפרט, ולו במעט, על דמותו של המפקד הנערץ שאיבדו בקרב. "זו חובתנו להגיע אליהם", אומר ע', "אני מרגיש שאני חייב להם את הסיפור של מה שקרה שם ומה דור היה בשבילי, בין שזה נעים לי ובין שלא". "כך גם נראה הפיקוד מלפנים", מוסיף ל', "בסופו של דבר, האופי של אדם נבנה מהבית שלו, מההורים שחינכו אותו ומהמשפחה שהקים לעצמו. חשוב לי לשמוע את הקרובים שלו, ואני יכול להניח שגם הם רוצים לשמוע את הצד שלנו, אלה שהיו קרובים אליו בחודשיים האחרונים. איבדתי חיילים ומכרים, אבל לא תמיד יצא לי ללוות אותם בדרכם האחרונה בשל הלחימה. כעת, כשיש לי הזדמנות, זו הזכות שלי".

לפני סיום השיחה איתם אני מחזיר את השלושה אל אותה תמונה בנהר הליטני ושואל אותם מה הדבר שדור, המחויך והנרגש למראה רכס הבופור העצום, היה אומר להם עכשיו לו היה יכול. "הוא היה נותן לכל אחד מאיתנו צ'פחה, מסתכל לנו בעיניים ואומר 'אני גאה בכם שעברתם את זה יחד'", אומר בחיוך מ', "כנראה גם היה מזכיר את הערב שקבענו לעשות אצלי בבית אחרי הלחימה, אבל זה כבר לא יקרה לצערי". ל': "אני בטוח שהוא היה מבקש שנדאג לאנשים שלנו ונוודא שהם עיבדו את הלחימה ומוכנים למשימה הבאה". ע': "אני מאמין שדור היה אומר לנו לקחת יום חופש, להשקיע במשפחה ובבנות הזוג, אבל לחזור ולהמשיך לעשות היסטוריה. 'יש לאן להמשיך ויש עוד הישגים לקטוף', הוא היה מכריז בעיניים נוצצות ובחיוך גדול, ואנחנו יכולנו רק להנהן ולהמשיך".