קצה חוט
כבמטה קסם, ברגע שהתברר כמעט סופית שהבחירות יוקדמו, הפערים הבלתי נתפסים בין מכוני הסקרים התחילו להצטמצם מעט. בסקרים שהחמירו עם גוש נתניהו, הוא טיפס ל־53 עד 56 מנדטים; בסקרים שהאירו לו פנים, ירד ל־60. המשותף לכמעט כל הסקרים: לאף גוש אין רוב.
עוד מסקנה שהולכת ומתחדדת היא שסיפור הבחירות איננו מעברים בין־גושיים, אלא פערי מוטיבציה בין המחנות. אין מחלוקת ששיעור ההצבעה במרכז־שמאל יהיה בערך 110%. שאלת השאלות של הבחירות הקרובות היא אם תומכי הקואליציה ירוצו באטרף לקלפיות, יצעדו לשם בחוסר חשק או יישארו בבית. הסקרים שמנבאים לנתניהו התרסקות משקללים עייפות ואדישות של בוחרי הימין, בעוד אלה שצופים לו ניצחון מנבאים התעוררות ומעורבות. בקיצור, זה פחות סטטיסטיקה ויותר פסיכולוגיה.
מה המרכיב העיקרי בשאלה אם בוחרי הימין ייצאו? עם כל הכבוד, אין לכך קשר מיוחד לשאלה מי יעמוד בראש המחנה השני או איך תיראה רשימת הליכוד, אלא לביטחון. נהוג לחשוב שהסיפור הוא איראן, אבל בהנחה שעד לבחירות המשטר לא ייפול ולא יהיה עוד סבב, האירוע הוא דווקא לבנון. עד לפני שלושה חודשים זו היתה זירת הניצחון המוחלט שאין עליו ערעור - מהביפרים, דרך חיסול נסראללה ועד הפסקת האש הפעילה שבה ישראל מכה ומכה ללא תגובה.
מתחילת מארס, לעומת זאת, הצפון מופגז וחיילים ניצודים על ידי רחפנים.
כפי שנהוג להגיד במוסד, אחרי מבצע יש שתי אפשרויות: לנצח או להסביר. בלבנון ההסברים ארוכים, חלקם כמובן מוצדקים וקשורים למערכת היחסים עם ארה"ב ולמצוקת חיזבאללה, אבל המשמעות היא שהניצחון עוד רחוק. המצב הקשה של תושבי הצפון, חלקם הגדול תומכי קואליציה, מאכל כחומצה את תחושת ההישג מול ציר הרשע ומקעקע את מה שהיה כרטיס הביקור של נתניהו בבואו לבוחר. מצד שני, לחיזבאללה נותר איום אחד - והוא רחפני הסיב האופטי.
ולפיכך, הנקודה הארכימדית של הבחירות האלה היא שאלת הטיפול באותם רחפנים ממש. נטרול הנשק הזה של חיזבאללה יעצור את מצעד ה"הותר לפרסום" וישלול מהשלוחה האחרונה של איראן את האמצעי האחרון שלה. שקט - ולא מדומה - בלבנון, הוא תנאי הכרחי לתושבי ישראל, ומכאן גם לסיכויי ההישרדות של נתניהו.
אולי זו הסיבה שבגינה הליכוד המשיך גם השבוע להיאבק כדי לדחות את הבחירות כמה שיותר, למרות ההסכם עם איראן שמסתמן באופק. האוקראינים והרוסים מנסים כבר ארבע שנים למצוא, ללא הצלחה ניכרת, פתרון לסוגיית הרחפנים. ישראל תמצא אותו מהר יותר, אבל לא בהכרח כל כך מהר.
הניצחון המוחלט, 1956
"ואחרי ששת הימים לא נשארו כל החזיתות פתוחות?" שאל השבוע רה"מ בנימין נתניהו, על רקע האכזבה המרה מההסכם המתגבש עם איראן והמשך הלוחמה בצפון. "האם גם אז היו אומרים שהמלחמה נכשלה?"
הדוגמה ההיסטורית המעניינת יותר, הנשכחת, היא דווקא מבצע קדש. יש קווי דמיון בלתי נתפסים בין המלחמה האזורית של 1956 לבין המלחמה האזורית של 2026.
כמו שאגת הארי, גם מבצע קדש היה פרי של שיתוף פעולה בין ישראל לבין מעצמה עולמית, במקרה הזה שתיים - צרפת ובריטניה. ישראל ביקשה להסיר איום קיומי, והמעצמות - לחזק את שליטתן במזרח התיכון. במקרה ההוא העילה היתה הלאמת תעלת סואץ בידי שליט מצרים, נאצר.
היום אלה מטוסי התדלוק האמריקניים שחונים בארץ בעשרות, אז היו אלה צוותי אוויר צרפתיים שאימנו פה את טייסינו. מול איראן המטרה היתה להימנע בכל מחיר ממבצע קרקעי, ואילו שם - כיבוש משולב של חצי האי סיני. צה"ל פשט מהנגב, הבריטים והצרפתים ניסו לכבוש את התעלה ממערב, וכדרכם התעכבו.
אבל בשתי המערכות הופיע לפתע נתיב שיט בינלאומי שנחסם בידי כוח דיקטטורי מוסלמי ומחירי אנרגיה מאמירים.
בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים 47 אוניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב ייבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארה"ב לחצה על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים, ובריה"מ, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.
מה אפשר ללמוד מהמלחמה ההיא? יהיו שיגידו שלפעמים אפשר לנצח בכל קרב, ועדיין לנחול תבוסה אסטרטגית. המצרים איבדו אלפי לוחמים ואת כל חצי האי סיני, אבל בסוף קיבלו הכרה בינלאומית בשליטתם על התעלה ונאצר הפך לגיבור העולם הערבי. ראשי ממשלות בריטניה וצרפת נאלצו להתפטר בבושת פנים בחודשים שאחרי המערכה, וישראל פינתה את סיני עד לסנטימטר האחרון. יחסי השותפות התקלקלו, ומעולם לא חזרו למה שהיו. ארה"ב קיפלה את ישראל בעל כורחה. רמז מטריד לבאות?
פרשנות חלופית, מציאותית יותר, תהיה שישראל השיגה בכל זאת הישג אסטרטגי חשוב. היא הרחיקה איום קיומי מגבולותיה, פעולות האיבה חדלו ועשור מהשקטים בתולדות המדינה אִפשר לה לשגשג ולצמוח. בפרספקטיבה עולמית, המעצמות הפסידו. אבל במזרח התיכון היתה זו דווקא ישראל שהתחזקה. האיראנים היום חלשים יותר משהיו, פגיעים יותר, עניים הרבה יותר.
החזית פתוחה, אכן. והציבור מאוכזב. הפעם הבטיחו לו ניצחון מוחלט; לפני 70 שנה ראש הממשלה הכריז על "מלכות ישראל השלישית", רגע לפני שנאלץ לסגת ולהתקפל.
30 שנה, לך תזכור
"רה"מ פרס עקב בטלוויזיה אחר תוצאות המדגם. אחר כך חישב על נייר קואליציות אפשריות". המשפט הזה הופיע מחר, לפני 30 שנה, בעיתוני הבוקר. הגיליון נסגר אחרי שהתפרסם המדגם שניבא לו ניצחון על נתניהו, אבל הודפס כשהגיעו תוצאות האמת וייתרו את החישובים של פרס.
ידיעה אחרת ב"מעריב" מאותו בוקר קבעה שפרס רוצה להקים קואליציה עם המפד"ל, או החרדים, או גם וגם.
שלושה עשורים אחרי, כשגם יורשו של פרס במפלגת העבודה - היום "הדמוקרטים" - התבטא בעד שותפות עם החרדים ולא עם נתניהו, עדיין לא באה על פתרונה השאלה היסודית ביחס למנהיג הליכוד במערכת הבחירות ה־12 הזו: האם המרכז־שמאל מתעב את נתניהו בשל הקואליציה שלו, או סולד מהקואליציה בגלל נתניהו? ואיך יש לדרג שותפים אפשריים, מהסביר ביותר עד הסביר פחות: הכיפות השחורות, הכיפות הסרוגות והליכוד?
בשנים האחרונות נראה היה שהסיבה והמסובב התהפכו. אם פעם הוויכוח היה אידיאולוגי בעיקרו, והאיבה לנתניהו היתה בשל היותו המארגן של הגוש שמסתייג מנסיגות, תומך בהתיישבות וממלא את הישיבות - עם השנים ועם שוך הוויכוח על עתיד יהודה ושומרון מטרת העל של הגוש היריב הפכה להיות סילוק נתניהו.הביטוי המובהק ביותר היה, כמובן, ממשלת השינוי. רבין ופרס, שולה ויוסי, היו מתהפכים בקברם לו ידעו את מי העמידו העבודה ומרצ בראשות הממשלה ולמי העניקו את משרד האוצר.
אין להתפלא, לפיכך, על הדברים של יאיר גולן השבוע. הזרם המרכזי בשמאל העדיף מאז ומתמיד את השותפות עם החרדים והמאבק בליכוד ובמתנחלים על פני האפשרות ההפוכה. ליהדות התורה אין שאיפות להנהיג את המדינה ולשנות את פניה, לליכוד ולסרוגים בהחלט יש. בחירות 2026 מתאפיינות בכך שעקב אכילס של נתניהו הוא הברית עם החרדים, אבל ביום שאחרי החרדים הם הפרטנרים הנוחים והזמינים ביותר לשני הצדדים. 30 שנה מתחילת ברית "השותפים הטבעיים", עדיין לא ברור מי החמור ומי המשיח.
שיטת גלי
נוהג ארוך שנים מחייב את היועץ המשפטי לממשלה לעדכן את יו"ר הכנסת על כוונה לחקור או להעמיד לדין חבר כנסת. בנסיבות אלה צלצל בשבוע שעבר הטלפון בלשכתו של אמיר אוחנה. על הקו ידידה מנוער: גלי בהרב־מיארה. היא עדכנה אותו בדבר כתב האישום נגד טלי גוטליב על חשיפת שמו של בכיר השב"כ שנשוי לשקמה ברסלר.
תגידי, התעניין אוחנה, אם כבר מדברים - איפה עומדת ההחלטה בעניין ח"כ גלעד קריב, שחשוד בהדלפת פרוטוקול סודי מוועדת החוץ והביטחון? בהרב־מיארה התבלבלה לרגע. אני אבדוק איפה זה עומד ואחזור אליך, אמרה. לא חזרה עד עכשיו, ומלשכתה נמסר: לא נתייחס לשיחות סגורות.
גוטליב, מכונת פרובוקציות, אכן עברה על החוק וטופלה במהירות יחסית. קריב, שהראיות נגדו נראות חזקות ביותר, ביצע את העבירה לכאורה בינואר 2024, קרי: לפני כמעט שלוש שנים. היועמ"שית התעניינה מאוד בגוטליב, אבל לא טרחה להתעניין כלל בפרשת קריב. אפשר לעסוק בתירוצים עד מחר, אבל לכל ברור שאם קריב היה חושף את שמו של עובד שב"כ ואילו גוטליב היתה נחשדת בחשיפת פרוטוקולים, תחומי העניין של בהרב־מיארה היו משתנים.
יחס דומה נרשם כלפי רואי כחלון. מדובר באחת הפרשות המזעזעות ביותר של עינוי דין, תפירת תיק ושימוש לרעה בכוח המשרה. היועמ"שית נלחמה במינויו לתפקיד נציב שירות המדינה, ובדיון בבג"ץ, דקה לפני סיומו, הורידה פצצה: נפתחה נגדו חקירה משמעתית. כחלון סוכל, כמה נוח. מאז, 16 חודשים תמימים, החקירה לא מתקדמת לשום מקום. עינוי הדין משתלם מאוד ליועמ"שית, כדי שלא יתברר באמת מדוע סוכל מינויו של כחלון. נציב תלונות הציבור על המייצגים בערכאות כבר קבע שטיפולה של בהרב־מיארה בפרשה שערורייתי, והמליץ לכחלון לעתור לבג"ץ. מי אמר שאין הומור בתחום המשפט?
אכיפה בררנית היא רשע, גם אם האוכף נוקט את דעות הנכונות על מערכת המשפט. שימוש בהליכים פליליים ומשמעתיים כאמצעי סיכול הוא הפיכת המשפט לנשק פוליטי. הטבה עם אנשי שלומנו והחמרה עם מי שלא, היא בדיוק ההוכחה עד כמה מסוכן לרכז כוח עצום כל כך בידי אדם אחד, עם שלל מוטיבציות. זו בדיוק ההוכחה מדוע חובה לפצל את תפקיד היועמ"ש, כדי שהתובע הכללי לא יוכל לעשות סבסוד צולב של סמכויותיו. בעגלא - ובזמן קריב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו