גם בישראל יש חיסולים ממוקדים, אבל מסוג שונה לחלוטין

אני רוצה רגע לקחת הפסקה מהמלחמה כדי לכתוב השבוע על נציבות שירות המדינה.

תשאלו אותי בצדק, מה נסגר איתך? אנחנו מפרקים את טהרן, מחסלים את לריג'אני, מזרבבים את דרום לבנון - ואתה מתעסק לנו בביורוקרטיה?

כן, ביורוקרטיה עכשיו. כי זה חשוב. כי אחרי הניצחון מגיע תמיד אותו בוקר מייאש שבו מגלים שהצנרת עדיין סתומה והביוב עולה על גדותיו.

וגם, מי שרוצה להבין למה העצומה של פרופסור משה כהן־אליה להטלת סנקציות על גלי בהרב־מיארה ויצחק עמית מגיעה ל־100 אלף חתימות, חייב להבין שהייאוש הגיע לשיא. והסיפור של רואי כחלון מדגים למה.

במערכות ביולוגיות מורכבות, התגובה החיסונית לגוף זר היא תמיד אוטומטית. אין צורך בהוראה מרכזית, אין צורך בישיבת צוות. הגוף פשוט מזהה רקמה שאינה שייכת ומתחיל לתקוף. הלווייתן הפקידותי פועל באופן דומה, אם כי בקצב מעט איטי יותר ועם פנסיה משמעותית יותר.

כחלון אינו ילד של שופט עליון, הוא לא גדל עם כפית שמנת ברחביה.

הוא נולד במושב ליד לוד וטיפס את דרכו בעשר אצבעות. הוא לא נחת מהחלל החיצון ולא מינוי פוליטי חסר כיסוי. הוא צמח בתוך המערכת ושירת 15 שנים ארוכות ומצטיינות בפרקליטות המדינה, שם הכיר כל פינה בתוך המנגנון המשפטי. אולי זה בדיוק מה שהפחיד אותם כל כך. בינואר 25 הוא מונה לממלא מקום נציב שירות המדינה על ידי ראש הממשלה, ואז נפתחו עליו שערי הגיהינום של הפקידות. זה התחיל בהתנגדות חריפה של היועצת המשפטית לממשלה והמשיך בבג"ץ, שם נפתח המופע המרכזי בדמות בדיקה משמעתית מופרכת.

הנושא היה פשוט עד כדי גיחוך. האם כחלון ניהל 50 עובדים או פחות. כחלון הניח על השולחן אישורים רשמיים של נציבות שירות המדינה המאשרים את הנתון. בדמוקרטיה נורמלית, התיק היה נסגר מייד. אבל אנחנו לא חיים בדמוקרטיה נורמלית, יש לנו דיפ־סטייט.

עניין טכני ופשוט שאמור היה להסתיים בתוך ימים בודדים, הפך לכלי נשק קטלני. נכון להיום אנחנו נמצאים 14 חודשים אחרי תחילת הבדיקה הזאת, והיא עדיין נמשכת ללא שום הכרעה. בזמן הזה, אפשר לעשות בנאדם, להוליד אותו והוא גם יתחיל לאכול מוצק.

14 חודשים שבהם כחלון תלוי על בלימה ואינו יכול להתמנות למינוי קבע, רק בגלל עננה מלאכותית שהמערכת מסרבת לפזר. כי עננה זה מושג מנהלי ישראלי שמתאר מצב שבו אדם אינו אשם בדבר אבל גם אינו יכול להוכיח את חפותו, כי החקירה פשוט לא נגמרת לעולם.

הנציב מנחם פינקלשטיין פנה פעם אחר פעם ללשכת היועצת המשפטית בבקשה לסיים את הטרלול. הוא נתקל בקיר. לא קיר של אבן, שיש לו לפחות נוכחות פיזית מסוימת ואפשר לחוש אותו בידיים - אלא קיר של התעלמות ושתיקה, שהוא הסוג המייאש יותר, כי אתה לא יכול אפילו לבעוט בו. מול העיניים, תפירה גסה של תיק שנועדה לייצר מניעה משפטית יש מאין. יצירה מנהלית בסגנון שאפשר לכנות אותו אוונגרד פקידותי.

הציבור מבין שאם הממשלה שהוא בחר לא מסוגלת למנות אפילו את האיש שאמור לנהל את הפקידות, אז אין משמעות אמיתית לפתק שהונח בקלפי. הייאוש הזה הוא דלק מסוכן, אבל הוא בעיקר קריאת השכמה

הסיפור של כחלון הוא עוד פרק בספר הדרכה מפורט של סיכולים ממוקדים שמתנהלים כאן כבר שנים. המנגנון הזה יודע בדיוק איך לזהות איום חיצוני ולחסל אותו עוד לפני שהוא מצליח להניח את התיק שלו על השולחן בנציבות. כבר בשנת 2010 ראינו את השיטה בפעולה נגד ברי בר־ציון. הוא הגיע עם רקע ניהולי מרשים, אבל בגלל שסומן כמי שעלול לבצע רפורמות שיערערו את כוחה של הפקידות, צצו כנגדו תלונות. בר־ציון נאלץ לוותר על המועמדות. במכתב הוויתור הוא כתב: "פועלים נגד המינוי גורמים שונים, שחלקם חוששים כנראה מהשינויים שהיו צפויים בשירות הציבורי אילו נכנסתי לתפקיד".

שבע שנים לאחר מכן הגיעה תורה של עפרה ברכה. היא היתה מנהלת בכירה ומקצועית במשרד הפנים עם ניסיון שטח עצום, אבל היא לא הגיעה מהחבורה הנכונה. כאן המערכת כבר לא הסתתרה. עורכת הדין אביה אלף, בוגרת בכירה של קרן וקסנר, הובילה את ההתנגדות וטבעה את המשפט המזלזל שקבע כי "מינוי ברכה הוא כמו למנות רס"ן לתפקיד רמטכ"ל". גם אותה סיכלו. השיטה משתנה, אבל המטרה דומה: לשמור על הטירה.

ההבדל הוא שהפעם הם פשוט משתמשים בחקירה משמעתית אינסופית כסד עינויים מנהלי שאין לו סוף. הם לא צריכים לנצח בעימות פומבי או להוכיח אשמה אמיתית. הם רק צריכים למשוך זמן במשך 14 חודשים ולייצר רעש רקע של חשדות, עד שהמינוי יתמוסס מעצמו. זוהי תפירה גסה של מציאות, שבה החוקר והשופט הם אותם אנשים שמנסים להגן על התחת של עצמם מפני שינוי הכרחי.

100 אלף חתימות על העצומה של פרופ' משה כהן־אליה הן לא סתם מספר סטטיסטי יבש. הציבור מבין היטב שאם הממשלה שהוא בחר לא מסוגלת למנות אפילו את האיש שאמור לנהל את הפקידות, אז אין משמעות אמיתית לפתק שהונח בקלפי. הייאוש הזה הוא דלק מסוכן, אבל הוא בעיקר קריאת השכמה לכל מי שעדיין מאמין בדמוקרטיה וריבונות. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת זמן קריטית שבה התירוצים המשפטיים פשוט נגמרו.

בפברואר 2026 קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב כי מינוי נציב שירות המדינה אינו דורש ועדת איתור או הליך תחרותי ומורכב. המחסום המשפטי קרס. כעת האחריות כולה מונחת על כתפיו של בנימין נתניהו. אי אפשר יותר להפקיר אנשים ישרים כמו רואי כחלון לחסדי הדיפ־סטייט.

המאבק על הנציבות הוא המאבק על דמותה של המדינה ועל השאלה מי באמת מנהל כאן את העניינים. המינוי של כחלון הוא קריטי לריפוי שירות המדינה כמו מינוי זיני לראש שב"כ. אם ראש הממשלה לא ינצל את הרוח הגבית של פסיקת בג"ץ כדי להשלים את המינוי ולשים סוף לסאגה הזאת, הוא נכנע לחונטה מושחתת. זה יותר קל מאיראן. רק צריך לרצות.