שובו של הבוץ הלבנוני: המחדל שמסמל את שינוי המגמה מול חיזבאללה

קשה להחמיץ את התסכול בצה"ל מהמצב בלבנון. מה שאמור היה להיות מארב אסטרטגי לחיזבאללה שיוריד את הארגון על הברכיים, הפך למארב אסטרטגי לישראל. קצינים בכירים מודים כי המצב כיום גרוע בהרבה מזה ששרר בצפון ערב המלחמה: אז עשה צה"ל באיזור כבשלו, תקף כשרצה וחיסל כשרצה, מבלי שחיזבאללה העז להגיב. כיום, חיזבאללה הוא זה שפועל בחופשיות, בעוד ידי צה"ל כבולות תחת המגבלות הנוקשות שהטיל עליו הדרג המדיני בכפוף להפסקת האש שכפה על ישראל הנשיא טראמפ.

התוצאה היא מצב בלתי נסבל. הרמטכ"ל, אייל זמיר, אמר השבוע במהלך ביקור אצל כוחות אוגדה 36 באיזור הכפר א-טייבה שבדרום לבנון, כי צה"ל ממלא את המשימה שהוטלה עליו על-ידי הדרג המדיני: "להתייצב על הקו ולמנוע ירי ישיר על הישובים". הוא הבטיח כי צה"ל יישאר בדרום לבנון ולא יעזוב "עד שיובטח ביטחון ליישובי הצפון לאורך זמן".

מה שאמור היה להיות מארב אסטרטגי לחיזבאללה, הפך למארב אסטרטגי לישראל. קצינים בכירים מודים כי המצב כיום גרוע בהרבה מזה ששרר בצפון ערב המלחמה: אז עשה צה"ל באיזור כבשלו, כיום חיזבאללה הוא זה שפועל בחופשיות בעוד ידי צה"ל כבולות תחת מגבלות קשות

לוותיקי הגזרה השם א-טייבה מצלצל מוכר. ב-22 במאי 2000 התחילו לעבר הכפר הזה תהלוכות שהפכו במהירות לקריסה רוחבית של רצועת הביטחון שצה"ל החזיק בדרום לבנון. ישראל אמנם היתה אז בעיצומן של הכנות לנסיגה, אבל תחת האירועים נאלצה להתקפל בתוך 48 שעות. זה היה המבוא לנאום "קורי העכביש" שחסן נסראללה נשא בבינת ג'בייל, אותה בינת ג'בייל שבה צה"ל נלחם בשבועות האחרונים בפעם המי-יודע-כמה בהיסטוריה המדממת של הגזרה.

המציאות כיום באיזור שונה בתכלית מזו ששררה בו לפני 26 שנים. גם נסראללה כבר איננו, אם כי מחליפו, נעים קאסם, אינו היריב בהזמנה שישראל קיוותה למצוא בו. מה שהחל בראשית מרץ כמהלך הזדהות עם איראן, הפך לקרב חייו של קאסם (ושל חיזבאללה), וכעת לקרב מעצב מול צה"ל שיש בו לא מעט סממנים של המציאות הזכורה-לרע משנות השהייה הארוכות בדרום לבנון במילניום הקודם.

הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא סיפור הרחפנים נהוגי הסיב, שהפכו בשבועות האחרונים לאיום הגדול ביותר על הכוחות בדרום לבנון. בשבוע החולף הם גבו שני הרוגים – לוחם השריון, סמל עידן פוקס, ועובד הקבלן של משרד הביטחון, עאמר חוג'יראת – וכן עשרות פצועים. בהיעדר פתרון יעיל לבעיה, חזר צה"ל לעולמות הלואו-טק: רשתות שתפקידן לבלום את הרחפנים, ובכך לספוג את הפיצוץ ולצמצם את הסכנה לכוחות.

הפתרון הזה הוא ורסיה עדכנית לרשתות שנפרסו בשלהי שנות ה-90' סביב המוצבים בדרום לבנון, בניסיון לצמצם את הנזקים שגרמו טילי הנ"ט של חיזבאללה. הארגון הצטייד אז בטילים מתקדמים – תחילה סאגר ואחר-כך קורנט – ובאמצעות כוונים מיומנים השחיל אותם לתוך עמדות במוצבים. בתגובה, הורה ראש אט"ל דאז, עמי סגיס, לפרוס רשתות כדי לבלום את הטילים. התוצאה היתה מוצלחת (אם כי לא באופן מלא), אבל היא בעיקר הנציחה את הפער שבין צה"ל הכבד, המסורבל והסטטי, לבין ארגון הטרור הזריז שמזנב בו.

המצב כיום דומה בלא מעט מובנים. צה"ל אמנם לא שוהה במוצבי קבע, אבל הפעילות שלו סטטית ברובה. העובדה שהוא "כלוא" בשטח נתון מזמינה התקפות, מבלי שיש לכוחות יכולת סיכול משמעותית בשל ההגבלות שמוטלות על ישראל. העובדה שדרום לבנון כמעט ריקה מתושבים, מקלה במידת-מה על חופש הפעולה בשטח עצמו, אבל חיזבאללה מנצל ביעילות את הכלל המוכר שדי לו בהצלחה אחת כדי להאפיל על מאות הצלחות של צה"ל.

לצד הנזק לכוחות, מצליח חיזבאללה להתיש את תושבי הצפון. איום הירי הישיר לישובים (בעיקר באמצעות טילי נ"ט) אמנם הוסר, אבל הרקטות והכטב"מים לסוגיהם אינם נותנים שקט ממשי למי שמתגוררים באיזור. האזעקות מופעלות על-בסיס יומי, לעתים שעתי; רוב מוחלט של האיומים מסוכל, אבל החיים אינם חיים בכל אספקט אפשרי – עבודה, לימודים, פנאי – בוודאי כאשר יתר חלקי המדינה חזרו לשגרת פעילות מלאה.

בשנות השהייה הארוכות של צה"ל בדרום לבנון היה תלוי בכל המוצבים השלט המוכר, שקבע כי "המטרה – שקט לישובי הצפון". אלוף פיקוד הצפון הקודם, אורי גורדין, הורה לתלות בראשית המערכה שלט דומה, שאליו התווספה מילה אחת – "וניצחון". זה היה לקח מרכזי של 7 באוקטובר, וגם מסר ברור לכוחות, לתושבים ולאויב.

במשך תקופה ארוכה נהנו תושבי הצפון משקט, וצה"ל אכן ניצח בלבנון (במידת האפשר במלחמות מסוג זה). השבועות האחרונים הביאו שינוי מגמה מסוכן. יש לו לא מעט סיבות, מיהירות וקיבעון מחשבתי בצמרת הישראלית, דרך כשלים ברמה האסטרטגית ועד לקשיים טקטיים של צה"ל בשטח, שתוצאתם היא היעדר שקט לישובי הצפון, סיכון גובר לכוחות ותחושת מסוגלות גדולה יותר אצל חיזבאללה. ראש הממשלה נתניהו אמנם הורה השבוע לצה"ל להסיר את האיום, אבל יידרשו יותר מאשר מילים ריקות כדי להפוך את המגמה.

יוהרה וחוסר תחכום

לפני פחות משלושה שבועות, ב-11 באפריל השנה, פרסם המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון "בקשה לקבלת מידע" בנושא ההתמודדות עם רחפני סיב. הפרוצדורה הזאת של בקשה לקבלת מידע, או בקיצור RFI (Request For Information) מוכרת בעולמות הביטחון, והיא נועדה לאתגר גופים ביטחוניים ואזרחיים להביא פתרונות להתמודדות עם בעיות וצרכים שונים, במקרה הזה רחפני הסיב.

האתגר של רחפני הסיב מוכר כבר כמה שנים, מאז המלחמה באוקראינה. גורמים שונים אמרו השבוע, בעילום שם, כי פנו כמה פעמים בשנים האחרונות למשרד הביטחון והזהירו כי האיום הזה יגיע גם לכאן, ונדרש להקדים ולמצוא לו פתרון. לדבריהם, התשובה שקיבלו נעה "בין זלזול להתעלמות". המערכת, אמרו, היתה יהירה וחסרת תחכום, ובעיקר היתה משוכנעת שהיא יודעת הכל ונמנעה מלפקוח עיניים ואוזניים ולהתייעץ.

גורמים שונים אמרו השבוע כי פנו כמה פעמים למשרד הביטחון והזהירו כי איום הרחפנים יגיע גם לכאן. המערכת, אמרו, היתה יהירה ונמנעה מלפקוח עיניים ואוזניים

רחפני הסיב מציבים שני אתגרים. הראשון הוא בגילוי: הפתרונות הקיימים לא רלוונטיים משום שהרחפנים אינם משדרים אותות שניתן לקלוט באמצעי לוחמה אלקטרונית וסיגינט, ומשרד הביטחון מתנהל באיטיות בחיפוש אחר פתרונות אחרים שניתן יהיה לפרוס בתפוצה רחבה (פתרונות כאלה קיימים בחלקם דווקא בתעשיות הביטחוניות הקטנות יותר). השני הוא ביירוט: האמצעים שנמצאים ברשות צה"ל אינם יעילים, ונדרש למצוא אחרים – מרחפנים-נגד-רחפנים, דרך אמצעים לחיתוך סיבים ועד יכולות קליעיות – שפיתוחם והטמעתם לוקחים זמן. בינתיים, פורסים רשתות.

המסמך שפרסם משרד הביטחון בראשית החודש היה בלתי מסווג (בלמ"ס), כדי לאפשר לכמה שיותר גורמים להיחשף אליו ולהציע פתרונות. הוא מחזיק 7 עמודים, שהשלושה האחרונים מהם כוללים תנאים כלליים. ארבעת העמודים הראשונים מציגים את הבעיה. "מזה תקופה ארוכה ניכר שימוש של האויב ברחפני FPV הנשלטים באמצעות סיב אופטי (להלן: רחפני סיב). השליטה באמצעות סיב אופטי מקשה על יכולות הגילוי, ומקנה להם חסינות בפני אמצעי ל"א (לוחמה אלקטרונית). משרד הביטחון מחפש יכולות נוספות להתמודדות אל מול איום זה בכל שלבי ההפעלה. מטרת פניה זו היא לאתר טכנולוגיות חדשניות ובשלות".

בהמשך המסמך נכתב כי תרחיש הייחוס הוא של רחפן סיב שנע בגובה של עד 100 מטר ובמהירות של עד 40 מטר לשניה. המציעים נדרשים להתייחס לשלושה מתארים אפשריים. הראשון הוא "הגנה על כוחות מתמרנים באמצעות מערכות בעלות משקל, נפח והספק מינימליים הניתנים להתקנה על רק"מ או לנשיאה על-ידי כוח רגלי, רצוי ליכולת הפעלה תוך כדי תנועה, מתן התרעה קצרת טווח ונטרול מיידי ללא צורך בפריסת תשתיות". המתאר השני הוא "הגנה על שטחי כינוס. נדרשת מערכת המאפשרת פריסה מהירה המספקת הגנה היקפית". המתאר השלישי הוא "הגנה על מוצבי קו ותשתיות קבע. במתאר זה קיימת גמישות רבה יותר בצריכת חשמל ומשקל, ונדרש גילוי והתמודדות בטווחים ארוכים יותר".

מי שביקשו לגשת למכרז נדרשו לחלק את הצעתם לארבעה אזורים עיקריים: "סקירה של הפתרון הטכנולוגי, מפרט טכני וביצועים, תרחישי הפעלה וגאנט פרוייקטלי, ותהליך פיתוח". את ההצעות הם התבקשו להגיש עד ל-27 באפריל 2026 בשעה 12:00, כלומר ביום שני האחרון. משם אמור להתחיל תהליך הבחירה בהצעה הזוכה (בהנחה שנמצאה הצעה כזאת שמספקת פתרון לבעיה), ואחר-כך אמור להתחיל תהליך הפיתוח, הייצור וההצטיידות – וכל זה מול אתגר מוכר שנדרש לו מענה מיידי.

כאמור, מי שבקיאים בנושא טוענים שמדובר בכישלון מהדהד. ולראיה: המסמך פורסם רק החודש, למרות שהבעיה מוכרת כבר כמה שנים. במשרד הביטחון דוחים את הטענות, ואומרים כי זה לא המסמך הראשון מסוגו, וכי הבעיה אכן מוכרת וגם באוקראינה לא נמצאו לה פתרונות יעילים. גורם בכיר אמר כי בראשית המלחמה נדרש צה"ל להתמודד עם איום הכטב"מים שגרמו נזק רב לכוחות ולישובי הצפון, וכעת ניתן לו מענה מוצלח שמסכל את האיום הזה כמעט לחלוטין. לדבריו, גם מול רחפני הסיב יימצא הפתרון בעתיד, אולי בשילוב של מערכות לייזר טקטיות.

דומה שמשרד הביטחון עושה לעצמו הנחה. הבעיה, שכאמור היתה מוכרת, לא טופלה מבעוד מועד, וגם כעת הפתרון שניתן לה איטי, מגומגם וחלקי. ניתן היה לייעל תהליכי חשיבה והצטיידות (כולל מאוקראינה), להכריז על פרויקט חירום, לרתום את המערכת כולה – ואת כל המוחות החיצוניים שקיימים בשפע – למציאת פתרון לבעיה שצה"ל עצמו הגדיר כבר לפני שנה, במסמך רשמי של אגף המבצעים, כאיום שנדרש למצוא לו פתרון מיידי. אז נכון שמשרד הביטחון לא ישן בעמידה, כפי שטען אחד הגורמים, ודיונים מתקיימים גם בצה"ל בצוותים משולבים של זרוע היבשה, אגף המבצעים, אגף התכנון, פיקוד הצפון וחיל האוויר, ועדיין – התוצאה בלתי מספקת.

כמו שלושת הקופים

הכשל הטקטי בסוגיית רחפני הסיב מתקיים במקביל לכשל האסטרטגי, שגם הוא תולדה של יהירות ומחשבה שבשילוב של כוח ואיומים ניתן לפתור את בעיית חיזבאללה בלבנון. המציאות בשטח סבוכה היום יותר מאשר ערב המלחמה לא רק משום שצה"ל, בניגוד לחיזבאללה, מוגבל בפעילותו, אלא משום שאיראן הצליחה לאחד מחדש בין הזירות והיא דורשת כי הסכמות שיביאו להפסקת אש קבועה באיראן יכללו גם את לבנון.

האתגר של ישראל, וגם של החלק השפוי בלבנון שמונהג בידי הנשיא, ג'וזף עאון, הוא לשמור על ההפרדה הזאת. לא ברור איך עושים זאת כאשר ידיה של ישראל כבולות בהנחיה מהבית הלבן, וכאשר חיזבאללה מיטיב לנצל את המגבלות לצרכיו. המוצא היחיד שנראה לעין הוא בהידוק המגעים עם ממשלת לבנון, בתמיכה וגיבוי של הקהילה הבינלאומית, למהלך ארוך טווח לחיזוק צבא לבנון שיוביל לפירוק חיזבאללה מנשקו. ייתכן שמהלך כזה יחייב גם הקמת מתכונת חדשה של כוח בינלאומי שייפרס בלבנון, ויתבסס על כוחות איכותיים ונחושים יותר (בעיקר אירופים) מאלה שהחזיקו בעבר את יוניפי"ל והיו בעיקר מהדורה עדכנית של פסל שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים.

עד שהמהלכים האלה יקודמו (אם יקודמו), יישאר צה"ל בדרום לבנון בכוחות מתוגברים. ברמה הטקטית-אופרטיבית הוא מחויב למצוא פתרונות לאתגרים שמציב בפניו חיזבאללה. ברמה האסטרטגית מחויב הדרג המדיני למצוא נתיבים לליבו של טראמפ, כדי להסיר מקצת מהכבלים שהונחו על הפעילות. ובעיקר, נדרש לחזק את ישובי הצפון, שהמציאות היומיומית שלהם רחוקה מהשקט שהובטח להם. הכסף שנזרק לעברם כעת באמצעות הארנק הדיגיטלי מלמד שיש בממשלה מי שחושבים שאפשר לקנות אותם בכמה אלפי שקלים בודדים, ולא הפנים שהצפון עומד בפני סכנה קיומית שנדרש לתת לה מענה מערכתי.

המשילות שהובטחה ואיננה

השבוע קיבלנו שלוש דוגמאות למשילות, שהובטחה ואיננה. הראשונה, בהתפרצות של חרדים מהפלג הירושלמי לביתו של קצין משטרה צבאית ראשי, תא"ל יובל יאמין. באתרים החרדים ידעו לספר שההנחיה לפעולה ניתנה על-ידי הרב משה שמידע, שעומד בראש הסניף האשדודי של הפלג הזה. למותר לציין שהרב לא נעצר ואפילו לא נחקר.

הדוגמא השניה ניתנה בדו"ח מבקר המדינה על הנגב. ממציאות הפרוטקשן, דרך המענה המשטרתי והאזרחי הכושל, ועד לעובדה שראש הממשלה לא קיים כבר שנתיים דיון מסודר בסוגיה שאותה מגדיר המבקר, ובצדק, כאיום אסטרטגי. בהינתן כמות האמל"ח בנגב, והמוטיבציות השונות, מתבקש לקבוע: 7 באוקטובר הבא נמצא מעבר לפינה, והוא עלול להגיע מבית.

הדוגמא השלישית ניתנת מדי יום ברחובות, ובעיקר במקרי האלימות המזעזעים מצד בני נוער, שהגיעו לשיא ברצח של ימנו זלקה בפתח-תקווה. הממשלה, כדרכה, הסתפקה בהצהרות על הצורך בחינוך ואכיפה, אבל לא הפכה את האיום להזדמנות באמצעות תוכנית עבודה סדורה. מי שהתעלמו במשך שנים מהאלימות בחברה הערבית מתוך מחשבה שזה עניינם של אחרים, מגלים עכשיו שמדובר בסכנה ברורה ומיידית שהגיעה לסף ביתם, ביתנו.