לפני 70 שנה בדיוק, בסתיו 1956, יצאה ישראל יחד עם בריטניה וצרפת למבצע קדש, שנועד להביא קץ לפעולות הטרור שבוצעו בידי הפדאיון מרצועת עזה ולהכות בצבא המצרי, שהפך תחת הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר לאיום קיומי על ישראל.
לבריטניה ולצרפת, שותפותיה של ישראל למלחמה, היו כידוע מטרות אחרות. הן ביקשו להבטיח את שליטתן בתעלת סואץ, שאותה הלאים נאצר ביולי 1956, ואף להביא אם ניתן למיטוט משטרו.
סופו של הסיפור ידוע. ישראל השיגה ניצחון על הצבא המצרי בחצי האי סיני, אבל בריטניה וצרפת התגלו כמשענת קנה רצוץ, נעדרות כוח עמידה. הן מיהרו להניף דגל לבן, הפסיקו את הלחימה בטרם הושגו מטרותיה והותירו את ישראל בודדה למול מצרים. נאצר נחל תבוסה צבאית משפילה בחצי האי סיני, אבל בזירה המדינית יצא כמנצח משום ששרד והיה יכול למתקפה האנגלו־צרפתית, של שתי מעצמות ששלטו בעבר ביד רמה במזרח התיכון.
ועם זאת אנו זוכרים, ובצדק, את מבצע קדש כניצחון גדול לישראל. ראשית משום שעם העובדות וגם עם תמונות הניצחון של כוחות צה"ל השועטים ברחבי סיני אי אפשר להתווכח. ומה שחשוב יותר, ישראל השכילה לתרגם את תוצאות המערכה הצבאית להישגים מדיניים מרחיקי לכת, ובהם הפסקת הטרור מרצועת עזה, פירוז סיני מכוחות מצריים וסיוע צרפתי לבניית הכור בדימונה. הארץ שקטה למשך 11 שנה, ומעמדה הצבאי והמדיני של ישראל באזור התבסס ואף התחזק.
ומשם למלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, לפני 20 שנה. מלחמה שהסתיימה בלא תמונת ניצחון, וחשוב מכך - בלא הכרעה ברורה. צה"ל היכה בחיזבאללה ובתומכיו והשיג שקט רעוע ומתעתע לאורך הגבול שנמשך כמעט שני עשורים, עד לאוקטובר 2023, אבל המחיר היה הפיכתו של חיזבאללה לאיום קיומי על ישראל בשל ארסנל הטילים שלו. אין פלא שבישראל תוארו תוצאות מלחמה זו כ"תיקו", שהותיר תחושה של פספוס ואכזבה. למותר לציין שההישגים הצבאיים שכן הושגו במלחמה לא תורגמו לשום הישג מדיני מרחיק לכת וארוך טווח.
ומכאן למבצע שאגת הארי, שהוא סבב נוסף במלחמה בין ישראל לאיראן שראשיתה עם מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, שנעשתה בסיוע ובהשראה של איראן, גם אם זו לא היתה בסוד פרטי המתקפה ולוח הזמנים שלה. המשכו של העימות במתקפות הטילים של איראן על ישראל באפריל ובאוקטובר 2024, וכמובן מבצע עם כלביא ביולי 2025.
כצפוי, עם ההכרזה על הפסקת האש מיהרו בטהרן, בביירות וגם בוושינגטון להכריז על ניצחון ואפילו על ניצחון ענק שיביא, כדברי הנשיא טראמפ, לשלום עולמי. אבל מה בפועל קרה ומה הושג במלחמה - עדיין קשה לקבוע, בשל היעדר של תמונות ניצחון או של נתונים שעדיין לא נמסרו לציבור - למשל, מידת הפגיעה ביכולות הצבאיות של איראן ובעיקר בפרויקט הגרעין וביכולות הבליסטיות שלה. ובכלל, צריך לתפוס מרחק מהאירועים, שהרי אם בעוד חצי שנה ייפול המשטר האיראני, והדבר אפשרי, נביט על המערכה אחרת מכפי שאנו מביטים עליה כיום.
דווקא בזירה הלבנונית, שבה ניתן היה להשיג הישגים, בחרנו לשמור על אש נמוכה ולא להעלות הילוך, ודווקא בה אנו עלולים למצוא עצמנו חוזרים, מתוקף של תכתיב אמריקני להפסקת אש, אל המציאות של ערב 7 באוקטובר - מציאות של היעדר חופש פעולה לפעול בלבנון.
ומה עכשיו? גם במבצע קדש וגם במלחמת ששת הימים השגנו ניצחונות צבאיים, אבל לא הכרענו את האויב ולא סיימנו את העימות עימו אלא הרווחנו זמן וגם חיזקנו את עצמנו לקראת הסיבוב הבא. זאת עשינו, יש להודות, גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.
סבב העימות הנוכחי הסתיים בהישגים צבאיים שיובהרו מן הסתם בבוא העת לציבור. כעת עלינו להתרכז במינוף ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים, ובבניין כוחנו לקראת אתגרים שנכונו לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו