30 שנה שיריביו מפספסים: הסוד לניצחון על נתניהו

עוד אותו הצליל

אחרי שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, התגייסתי לצבא. בקרוב הבן שלי מתגייס, ונתניהו באותו התפקיד בדיוק. זאת אנקדוטה, אבל האמת היא שהיא גם המהות של סיפור חיינו כולו. 

גדלנו עם נתניהו, הדור שאחרינו גדל על נתניהו. ממרחק הזמן אנחנו כמעט לא מכירים שום דבר אחר. בילינו איתו מהימים שבהם דיברו על שלום בטוח ועד לימים שבהם אין מפלגה חפצת קולות שמעיזה לדבר על שלום. הכרנו אותו מאז שהאופנה היתה להתמרכז, ועד לימים שבהם כל מנהיג ציבור נזכר שהוא בכלל ימני שמגיע מבית ליכודניקי. מהזכייה של "דיווה" באירוויזיון ועד "מישל". ממנהרות הכותל ועד מנהרות חמאס.

30 שנה זה מספיק זמן כדי לפתח תסביך אב, ויש לנו ברוך השם כמעט את כל התסמינים: הוא הפך לעוגן, נקודת האפס, זה שקובע לבד את גבולות הגזרה של הפחד והתקווה. אנחנו משליכים עליו את כל צרכינו הרגשיים, החל מביטחון והגנה ועד רצון למרידה - וחיים תחת המאבק הפנימי בין נאמנות  לבין הדחף להשתחרר. הוא הפסיק להיות דמות פוליטית והפך לחלק מהמבנה הנפשי הלאומי, עד ששכחנו איך להגדיר את עצמנו בהיעדרו. במצב הנוכחי לא ברור מה יותר מסוכן - להמשיך איתו, או לחשוב מי נהיה בלעדיו.

30 שנה זה מספיק זמן כדי לפתח תסביך אב, ויש לנו כמעט את כל התסמינים: הוא הפך לעוגן שעליו משליכים את כל צרכינו הרגשיים, עד ששכחנו איך להגדיר את עצמנו בהיעדרו. במצב הנוכחי לא ברור מה יותר מסוכן - להמשיך איתו או לחשוב מי נהיה בלעדיו

בוער בי השינוי

יצא לי לייעץ לנתניהו בתקופות שונות בעשור האחרון, ובהן בזמן החתימה על הסכמי אברהם ובמשבר הקורונה. הסוד שלו פשוט: הוא רוצה יותר מכולם, והוא אופטימי יותר מכולם. הוא תמיד רוצה לנצח, והוא תמיד מאמין שינצח. הוא לא צריך שיגידו לו "רוץ, ביבי, רוץ". הוא רץ. הוא לא עצבני בחדרים הסגורים, האמת היא שהאישיות שלו בהם הרבה פחות מעונבת, אפופת סיגרים ומצחיקה בואכה משועשעת. פעמים רבות מדי הוא האיש בחדר שמעביר נושא, ואתה צריך להחזיר אותו לסיבה שלשמה התכנסנו. הוא גם האיש שיוזם את הדיון, גם נושא הדיון וגם זה שמפריע לדיון. וואן מן שואו.

הוא מהאנשים שדוחפים את הצוות שלהם, ולא צריך שהם ידחפו אותו. אם הם חושבים שזה אבוד, הוא יסביר להם איך אפשר להפוך את הקערה. אם הם חושבים שיש פתח, הוא כבר משוכנע שיהיה ניצחון סוחף. נתניהו הוא לא הנהג, הוא המנוע.

אחרי 30 שנה אפשר להפנים: אנשים לא משתנים, אבל מדינות דווקא כן.

אגלה לך את הסוד

סרטון הביביסטים ששוחרר בערב החג לא היה פליטת קולמוס יצירתית, לא הומור ולא סרט סטודנטים. הוא אסטרטגיית נתניהו על ספידים: דיפסטייט, דיפסטייט ודיפסטייט.

לפני שנה בדיוק פרסמתי בעמודים אלה את הסקר הבא: "האם לדעתך הכינוי ביביסטים משקף יחס שלילי כלפי מזרחים, בדומה לכינויים כמו מנשקי קמעות וצ'חצ'חים?". 49% מהציבור ענה בחיוב. 45% ענו בשלילה. בקרב המסורתיים שניים מכל שלושה בעלי דעה האמינו שביביסטים זה כינוי גזעני. כ־16 מנדטים בגוש האופוזיציה סברו ש"ביביסטים" זו השפלה על סטרואידים.

ראש הממשלה רץ מאז על הנרטיב הזה בווריאציות שונות, ונותן למציאות להיות האנרגיה הסולארית שמניעה את המכונה, האופוזיציה בתפקיד השמש. המסר שלו פשוט: יש לכם זכות הצבעה, אבל אין לכם זכות בחירה. התקרבנותו אומנותו. והוא אומן.

והנה התורה כולה: נתניהו יודע שבחירות בישראל הן פירמידת מאסלו הפוכה - תשכנע בן אדם שאתה המימוש העצמי שלו, שאתה התנאי כדי שיקבל הערכה וכבוד, והוא כבר ישכנע את עצמו שאתה תעניק לו את צרכיו הפיזיולוגיים הבסיסיים. כשמתחריו מדברים עליו ועליו, נתניהו מקפיד להפוך את ההשפלה שלו להשפלה של בוחריו, את הרדיפה אחריו לרדיפה אחריהם, כי הוא יודע שאז הם כבר יבחרו בריצה. בבחירות אנשים מצביעים לעצמם, ורק משתמשים במועמד שבחרו כשיקוף של בבואתם. נתניהו עובד בהלחמה ומייתר את הצורך לשכנע.

בואי ניפרד

אז הנה הסוד כדי לנצח את ביבי: להרגיע. להוריד את הקצף מהשפתיים. להפסיק את הסערה בחוץ כדי שאנשים ירגישו בנוח לצאת מהבית בלי להירטב מהרוק. לתת לו הערכה כדי שלא יתעורר הצורך להגן עליו כל היום. לא לשנוא אותו, להודות לו. לא להשתמש בטיעון ה"בוגד", אלא בטיעון ה"בוגר".

את נתניהו מנצחים בתקנון, לא בקרב אגרופים חשופים. בחמלה, לא בהעלבה. אם הבחירות הן קיומיות, הישרדותיות וגורליות - אנשים יבחרו את האיש שתחתיו הם 30 שנה מתקיימים ושורדים. ככה זה.

נתניהו הוא לא "מר ביטחון" ולא "מר הפקרה". אבל עובדתית אם אתה הולך להצביע כנראה אתה חי, ואם אתה חי כנראה נתניהו היה ראש הממשלה חלק משמעותי מחייך. אתה יכול לעזוב אותו דווקא כשאתה מרגיש עם שתי רגליים על הקרקע, לא כשאתה תלוי באוויר. מצב החירום טוב לו, והוא טוב למצב החירום.

אומרים שאין אתיאיסטים בשוחות, אז כדאי שנבין יום אחד שגם אין שם קולות צפים.

תרגיל בהתעוררות

ניצני הטעות הנגררת של מתנגדי נתניהו צפו השבוע. גולן נזכר שבעצם החרדים יכולים להיות שותפים ושגיוסם הוא תהליך, האופוזיציה פתחה בעוד קרב פנימי ונצפתה התנפלות מתנשאת על סרטון בחירות שמדבר על התנפלות מתנשאת. לזה תוסיפו את משפט נתניהו המעיק ואת החסימות האובססיביות של כל מינוי שלו - תכפילו בתחרות הבלתי נגמרת מי יגדף אותו יותר, תעברו לחילוק הגושים בין "תומכי נתניהו" ל"מתנגדי נתניהו", בלי לנסות אפילו להציג חזות של קרב אידיאולוגי - והנה פתרון הנוסחה: זהו בדיוק קמפיין נתניהו.

אחרי 30 שנה תם עידן "תם עידן נתניהו" ואפשר להתחיל מחדש. במקום לשבור את הדלת, אפשר פעם אחת לנסות להשתמש במפתח. רבים שוכחים שנתניהו הפסיד ב־99' דווקא אחרי שהמצב הביטחוני נרגע ולאיטה הגיעה "הזקנה במסדרון". מי שירצה לנצח אותו רבע מאה אחרי - יצטרך להיות ברק של 99', אחרת ימצא את עצמו פרס של 96'.