עם ישראל חייב לנשיא דונלד טראמפ חוב היסטורי, אולי הגדול ביותר מאז 1948. טראמפ עשה מה שאף נשיא אמריקני לא עשה מאז 1979. הוא העז: הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל, הכיר בריבונות על הגולן, קידם את הסכמי אברהם, פעל להחזרת החטופים בעזה, ובאקט יוצא דופן, כמעט חסר תקדים, אישר פעולה ישירה נגד מתקני הגרעין של איראן.
הוא התעלם מהלחישות המבוהלות של יועציו הקרובים ופעל נגד המשטר בטהרן בנחישות שגרמה לעולם להבין שיש בעל בית חדש, חסר מעצורים.
טראמפ מחוץ לבית הלבן: "לא רוצה הפסקת אש" // מתוך X
על התעוזה הזו העולם החופשי כולו צריך להיות אסיר תודה. אבל הודיה אינה עיוורון. בין התעוזה לביצוע המרחק נמדד גם בסדרה של שגיאות, וטראמפ, מוכשר ככל שיהיה בזיהוי הזדמנויות, שוגה שוב ושוב בניהול המערכה. שגיאות שמכרסמות ביכולת לממש הצלחה בטווח הקצר והבינוני.
לא הכין איש
כשטראמפ תקף את מתקני הגרעין האיראניים, הציבור האמריקני גילה זאת בערך כמו שהוא מגלה שינויים בתפריט מקדונלד'ס. לפתע פתאום, ובלי הקשר. שנים תמימות לא הוכנה קרקע ציבורית ולא נבנה נרטיב מוסרי שהיה יכול לגייס גם דמוקרטים שוחרי זכויות אדם.
טראמפ שכח שהעם האמריקני אינו קהל בתוכנית ריאליטי שאפשר להפתיע ב"טוויסט בעלילה". הוא לא הכין את הציבור למערכה, לא הסביר מדוע איראן היא איום קיומי, ופתאום, ביוני, רגע אחרי הפצצת מתקני הגרעין, הוא פשוט הודיע: "האיום הוסר".
בלי תהליך הסברה מסודר, בלי הכשרת הלבבות ברשתות החברתיות, ובניגוד מוחלט למסרים האופטימיים שפוזרו בזמן המשא ומתן העקיף, הציבור נותר מבולבל.
לפני כן, כל המסרים מהממשל היו: יש התקדמות, יש תקווה, הצדדים מדברים. אופטימיות מבוקרת שהקהתה כל תחושת דחיפות. אי אפשר לנהל מלחמה פסיכולוגית מוצלחת כשהמסר הרשמי שלך הוא "הכול מתקדם".
המשא ומתן העקיף, מתנה לאיראן
טראמפ הסכים לנהל משא ומתן עקיף עם האיראנים דרך מתווכים, שגיאה אסטרטגית מובהקת. משא ומתן ישיר היה מאלץ את הצד השני לשבת מולו, לחתום על הסכמים בגלוי ולשאת באחריות פוליטית מלאה בפני עמו.
משא ומתן עקיף, לעומת זאת, מאפשר למשטר לתמרן, להתכחש, לשחק בזמן ולספר לציבור שהם אף פעם לא "ייכנעו" לאמריקה. זו לא דיפלומטיה, זה לתת לאויב ראש גשר להמשיך ולהתקיים.
חברים שהעלבת לא מגיעים למסיבה
כשנה שלמה ביזה טראמפ את בעלות הברית בנאט"ו. גרמניה? "אינה משלמת". בריטניה? "תעמוד בתור". צרפת? "להם יש בעיות משלהם". הוא התייחס למנהיגים נבחרים כאל דיירים מפגרים בשכר דירה. ועכשיו, כשהוא רוצה לגייס אותם למאמץ אזורי, הוא מתפלא שהטלפון לא נענה?
"נאט"ו? זה ארגון מיושן, פושט רגל, שפשוט מוצץ את הדם ואת הכסף של משלם המסים האמריקני". כך, בחינניות של סטנדאפיסט שעולב בקהל, נהג טראמפ להגדיר את הברית הצבאית החזקה בעולם.
כשאתה מגדיר את בעלי הברית שלך כעלוקות פיננסיות, אל תתפלא שהם לא רצים לגבות אותך כשהטילים מתחילים לעוף. ברית אינה בנויה על איומים, היא בנויה על כבוד הדדי. ואת זה טראמפ בזבז.
קמפוסים ללא הפגנות, כישלון מוסרי
ישנה אירוניה כואבת בכך שקמפוסים אמריקניים רועשים עבור כל מאבק צדק חברתי, ומול "רצח העם" המדומיין בעזה, אך דוממים לחלוטין מול הטבח שמבצע המשטר האיראני בעמו. נשים נאנסות, מתנגדים נרצחים, ולא הייתה כמעט אף הפגנה, למעט פה ושם איראנים גולים.
זה לא קרה מעצמו, זה קורה כשאין הנהגה שמניחה את הנרטיב המוסרי לפתחו של הציבור האמריקני, וגם לפתחם של דמוקרטים המתייצבים לכל שריקת משרוקית נגד עוולות, אמיתיות או מדומות, בעולם.
טראמפ מעולם לא עיצב את המלחמה בלוח הנרטיב של זכויות אדם, ומשלם על כך.
הכרזות ניצחון, הכלי הטוב ביותר של האויב
"ניצחנו", הכריז טראמפ אחרי תקיפת מתקני הגרעין. שלושה שבועות לאחר מכן עסקנו שוב בנושא. קשה מאוד לשכנע שאתה זקוק לסיבוב נוסף כשכבר חגגת ניצחון.
כל הכרזת "הכול נגמר" מחזקת את האיראנים, מעייפת את הציבור האמריקני ומחלישה את הלגיטימציה לפעולה עתידית. הכרזה על "ניצחון" מיד אחרי הפצצת הכורים היא שגיאה אסטרטגית של טירון. אם כבר ניצחת, למה אנחנו עדיין שם? אם האיום הוסר, למה צריך להמשיך להקיז דם וכסף?
האמירות שלו שהמלחמה "כבר מסתיימת" הן חבל הצלה לאיראנים. הם רק צריכים להחזיק מעמד עוד רגע, בזמן שנשיא ארה"ב כבר אורז את הציוד.
ברית אזורית, לא בשכונה
גם בזירה האזורית הכישלון מהדהד. טראמפ לא הצליח לרתום את מדינות המפרץ. הן חיות בשכנות עם איראן, לא מטאפורית, פיזית. אבו דאבי רחוקה מטווח טיל איראני פחות מתל אביב. הן יודעות שגם אחרי ניצחון אמריקני הן תישארנה שם, ואיראן, גם אם מוכה וכואבת, תישאר גם כן.
יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יודע שאיראן גרעינית מהווה איום קיומי על שלטונו. הוא יודע שהרכנת ראש למשטר המולות תשמש מנוף נגדו, שיעים בחיג'אז, לחץ בבחריין, פרוקסים בתימן. הוא רוצה שאיראן תיעצר, אבל בדיוק כמו שאדם רוצה שמישהו אחר יוציא את הזבל מבלי שיצטרך לגעת בשקית.
הבעיה המרכזית שטראמפ לא פתר - הן לא רוצות להצטלם לצד ישראל. זה לא אנטישמיות, זו אריתמטיקה פוליטית. כל מנהיג מפרצי שיצטלם בקואליציה שנתפסת כ"ישראלית" בעיני הרחוב הערבי משלם מחיר פנימי כבד.
הלגיטימציה של השליטים במפרץ מבוססת חלקית על תדמית אסלאמית, ואין תדמית יקרה יותר מ"שיתוף פעולה עם ישראל נגד מוסלמים", גם אם המוסלמים הללו הם משטר שמוציא להורג מוסלמים אחרים בהמוניהם.
יש אירוניה עמוקה בכך שהמדינות שחוששות ביותר מאיראן גרעינית. סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין, הן בדיוק המדינות שסירבו להיות שותפות גלויות בתקיפה. זו לא פחדנות, זו פוליטיקה של הישרדות מחושבת. וטראמפ, שמתגאה בעסקאות, פספס כאן את העסקה הגדולה ביותר שיכול היה לסגור.
מה היה צריך לעשות, ולא עשה?
ראשית, היה צריך לבנות את המסגרת חודשים מראש, לא כ"קואליציה נגד איראן", אלא כ"מועצת ביטחון אזורית" עצמאית. לתת למדינות המפרץ בעלות על הנרטיב: "אנחנו, מדינות האזור, מחליטים על עתידנו", ולא "אמריקה וישראל מובילות, ואנחנו נגררים".
שנית, היה צריך לשמור את ישראל, לפחות בממד הציבורי, מחוץ למסגרת. ישראל יכלה לפעול, לתאם ולהשתתף, אך הפנים הגלויות של הקואליציה היו צריכות להיות ערביות.
שלישית, היה צריך להציע למדינות המפרץ את מה שהן באמת רוצות: ערבות ביטחון אמריקנית רשמית. לא הבטחות בטוויטר, אלא חוזה הגנה מחייב. טראמפ יכול היה לכרוך זאת בשיתוף פעולה נגד המשטר בטהרן וליצור תמריץ אדיר. במקום זאת, הוא ניהל כל ערוץ בנפרד, כאילו כל עסקה היא סיפור בפני עצמו.
הורמוז, צוללות, מוקשים, ומה שלא נעשה
היכן הייתה התוכנית לסגירת מצר הורמוז? לא הוכנה מראש תוכנית ימית אמינה. סנקציות על חברות ביטוח, חסימה כלכלית מבנית, ניטרול מוקדי איום כמו צוללות ננסיות, טילי חוף-ים ומוקשים ימיים, תחומים שבהם האיראנים מתמחים. במקום חניקה מערכתית, קיבלנו זיקוקי דינור מרשימים מעל האי חארג, אך זרועות התמנון האיראני נותרו שלמות ובועטות.
אבל, וזה "אבל" גדול
ולמרות הכול, יש תהליכים עמוקים שמתרחשים מתחת לפני השטח, איטיים, בלתי נראים ובלתי הפיכים.
הדור הצעיר באיראן אינו מאמין למשטר. הציבור האיראני, תחת 45 שנות עריצות, אינו מתאהב מחדש. הכלכלה מתפוררת. הריאל שווה פחות מהנייר שעליו הוא מודפס. מנהיגי פרוקסי מחוסלים בזה אחר זה ואינם מוחלפים. חיזבאללה מדמם. סוריה נעלמה.
הכוח שנבנה במשך 45 שנה מתמסמס.
הסיגנל פשוט: משטר שרצח את עמו, ניסה לייצר נשק להשמדה המונית ועמד על סף שינוי כללי המשחק האזוריים, נעצר. המשטר, בסופו של דבר, ייפול. לא היום, לא מחר, אבל הוא ייפול. ועל כן, אפשר אולי לסיים באמירה שטראמפ עצמו כנראה לא יאמר, אך ההיסטוריה תאמר במקומו:
"הוא עשה הכול לא נכון, ובכל זאת עשה את הדבר הנכון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו