לדונלד טראמפ יש הרבה אהבות ושנאות. ישראל, לשמחתנו, נמצאת עמוק בקבוצה הראשונה.

בכל מקרה, 100 הימים הראשונים של כהונתו השנייה ממשיכים בדיוק את אותו קו שאפיין אותו בשנים 2021-2017. אז כהיום טראמפ עומד לימין ישראל באופן מוחלט. ממלחמה בלתי־מתפשרת שהוא מוביל בתומכי חמאס בקמפוסים באמריקה, דרך רכבת אווירית בלתי־נפסקת של נשק הגנתי והתקפי, המשך בחופש פעולה מלא לצה"ל בכל הגזרות - עזה, לבנון, סוריה ויו"ש - וכלה בהתייצבות אוטומטית ומוחלטת לימין ישראל בכל מקרה של ביקורת בינלאומית עליה.

למי ששכחו, עד 19 בינואר 2025 זה נראה לגמרי אחרת. אמנם היו משלוחי נשק מטעמו של ביידן, אך הקצב שלהם היה איטי בהרבה. ככלל, ממשל ביידן עזר ביד ימין, אך הפריע ביד שמאל, כפי שתיאר השגריר הקודם בוושינגטון, מיכאל (מייק) הרצוג.

"רעב בעזה"

האספקה הלוגיסטית שבלינקן כפה עלינו להכניס לעזה העשירה את קופת חמאס, האריכה את המלחמה ועיכבה את שחרור החטופים. חופש הפעולה של צה"ל הוגבל על ידי האמריקנים פעם אחר פעם. ואת הביקורת הבינלאומית הם עצמם הובילו, עם השמצות שקריות על "רעב בעזה". כל זה קרה אצל ביידן הציוני. אם סגניתו, קמלה האריס, היתה נבחרת, מי יודע אנא היינו באים.

כך שבמהות - טראמפ איתנו מאה אחוז. אם משהו השתנה, זו הרטוריקה. הנשיא מדבר על ישראל מעט יותר בריחוק מאשר בעבר, ככל הנראה בשל שיקול פוליטי. בעיניו, המניה של ישראל בדעת הקהל האמריקנית נחלשה: ממעמד של קונצנזוס, ישראל הפכה שנויה במחלוקת. כדי לא להרגיז בוחרים פרו־פלשתינים שתמכו בו, הנשיא לא אומר במפורש היכן ליבו נמצא.

MAGA לא קובעת

סיבה נוספת לזהירות המילולית היא הפלג הבדלני שיש בתוך תנועת MAGA. קבוצה זו, שהדובר הבולט שלה הוא איש התקשורת טאקר קרלסון, חושבת שאמריקה פשוט צריכה למשוך את ידיה מבעיות העולם ולהתרכז בענייניה. ישראל, לשיטתם - שיטה שלא אחת מתובלת בטיעונים אנטישמיים - היא בעיה גדולה. לטראמפ יש קשרים הדוקים עם קרלסון ודומיו, והוא כנראה נזהר לא למשוך מולם את החבל יתר על המידה.

עדיין, וזה החלק החשוב, בניגוד לתיאוריות שנשמעות מעת לעת, הבדלנים לא השתלטו על ממשל טראמפ השני ולא הם אלה שנותנים את הטון. גם בניו של טראמפ, אריק ודון, המקורבים לבדלנים, מחריגים את ישראל מהשאיפה לצמצם את ההוצאות והכוחות האמריקנים הפרוסים בעולם.

הנה, רק לפני שבוע פוטר מהפנטגון דן קולדוול, סגנו של מזכיר ההגנה, פיט הגסת'. קולדוול התבטא בחריפות נגד מלחמה עם איראן לפני מינויו. לטענתו, הסיבה לפיטורים היא התנגדותו לתוכנית שקודמה בפנטגון להביא לשינוי המשטר באיראן, משום שלדעתו זו תוביל למלחמה.

את גרסתו רץ להשמיע בראיון מלטף אצל אותו קרלסון - שבעצמו מטיף באובססיה נגד מלחמה כזו. כלומר, גורם בדלני בולט הוזז החוצה מהממשל, מה שמלמד שלא הבדלנים קובעים את המדיניות.

תחרות בראשו של טראמפ

אז מי כן? התשובה היא כמובן טראמפ. הנשיא, שגם בנוגע לאיראן אומר דבר והיפוכו, הוא זה שיכריע בסוף הדרך: אם לאמץ הסכם גרעין, בהנחה שנאמנו סטיב וויטקוף ישיג כזה, או להורות על אופציה צבאית. כרגע נראה שבראשו שלו מתרוצצים הקולות הסותרים, בעד ונגד.

עד שתיפול ההחלטה, טראמפ עושה שרירים בעוצמה ובהיקף שלא מתקרבים למה שראינו אי פעם. לכן טהרן קיפלה את הזנב והחלה במשא ומתן

מצד אחד, טראמפ הבטיח לבוחריו לסיים את המלחמות, ואילו פעולה באיראן עלולה להצית מלחמה אזורית חדשה. מצד אחר, על פי כל מה שאמר גם בימים האחרונים לכל מי ששמע אותו, אין לו שום אשליות לגבי משטר האייתוללות, שכזכור גם ניסה לרצוח אותו.

עד שתיפול ההחלטה, טראמפ עושה שרירים מול איראן, בעוצמה ובהיקף שלא מתקרבים למה שראינו אי פעם. אין ספק שנושאות המטוסים במפרץ הפרסי, המפציצים בדייגו גרסייה, הגלקסי הענקיים שנחתו בבסיס נבטים, והאמירות שלו שהפצצת תשתיות הגרעין היא אופציה ממשית, הבהירו לאיראנים שהוא רציני לגמרי. לכן הם קיפלו את הזנב וזחלו למשא ומתן - אותו מו"מ שסירבו לקיים עם ביידן במשך ארבע שנים. כדי להגדיל את ההשפלה, טראמפ הכריח את שר החוץ האיראני להיפגש ישירות עם וויטקוף - בניגוד לאידיאולוגיה הוותיקה של המשטר.

והעתיד? סביר שלא נתאכזב

הגם שרבים בישראל מוטרדים ממה שקורה בתוך חדרי המו"מ, ההתפתחויות האלה עצמן הן משהו שישראל חלמה עליו במשך שנים - ועד כה לא קיבלה. כמעט שני עשורים ישראל טוענת בפני הממשלים השונים שרק "איום צבאי אמין" יגרום לאיראנים להתגמש. הימים האלה הם הפעם הראשונה שבה הוצג איום כזה.

אמנם אנחנו בשלב מוקדם של השיחות, אך כאמור ויתורים מאיראן כבר הושגו. ייתכן שאם יושג הסכם הוא לא יהיה לרוחה של ישראל. ואולם, לפחות בגישה העקרונית, גם פה טראמפ עומד באותה משבצת של נתניהו. ב־100 הימים הראשונים לתחילת כהונתו השנייה, מהזווית הישראלית, טראמפ מגשים את כל מה שישראל ציפתה לו. אם נוסיף את ארבע השנים הקודמות, סביר להניח שגם בהמשך לא נתאכזב.