אלפי איראנים מתו על הימור. הם ידעו את המחיר ויצאו בכל זאת. הריאל כבר לא כסף. מיליון ו־400 אלף לדולר. אוכל הפך למותרות. אין חשמל. אין מים. והמשטר, שהבטיח ניצחון בשם האל, הובס, הושפל ונשאר בלי כסף, בלי כוח ובלי אמונה. טהרן אינה חולמת על חירות, היא מדממת עבורה. אבל האיראנים לא יצאו לרחובות רק מרעב. הם הבינו משהו. הם יצאו כי מישהו אמר בקול רם מה שאחרים רק רמזו. דונלד טראמפ הבטיח. "אם יהרגו אתכם", הוא כתב בשבוע שעבר, "ארה"ב תבוא להציל אתכם". הם לא ביקשו תרגום. הם הבינו. בשעה שאני שכותב את הדברים טראמפ מבטיח: "עזרה בדרך". ובשנת 2026, כשהבית הלבן מבטיח עזרה, העולם כבר למד שהבטחה אמריקנית אינה עוד מטבע שחוק של רצון טוב, אלא פקודה מבצעית של ריבון השב לתבוע את מקומו. השריף חזר.
טראמפ ל-CBS: "היעד הסופי מול איראן הוא לנצח" /// CBS NEWS
הסיפור מתחיל ב־1823. הנשיא האמריקני ג'יימס מונרו חשש שהאימפריות האירופיות, ספרד, פורטוגל וצרפת, ינסו להשתלט מחדש על המושבות שאיבדו באמריקה הלטינית. ארה"ב היתה אז צעירה וחלשה, ולכן מונרו אמר דבר פשוט: אנחנו לא נתערב באירופה, ואתם לא תתערבו כאן, בחצי הכדור שלנו. זו לא היתה הבטחה לכיבוש, אלא אזהרת הגנה.
אבל דוקטרינות מתבגרות. ב־1904 תיאודור רוזוולט קבע שהגנה אינה מספיקה. הוא הוסיף תיקון: אמריקה היא השוטר של החצר האחורית. מדינה בדרום אמריקה שנקלעת לחובות, לכאוס, למשטר עוין וכו', תקבל את אמריקה כוועדה ממונה. ב־1944 הדוקטרינה השתכללה.
בוועידת ברטון־וודס ארה"ב הבינה שאפשר לשלוט בלי לשלוח חיילים לכל מקום. מספיק לשלוט במטבע. הדולר הפך למטבע הרזרבה העולמי. כל מדינה שרצתה לסחור בנפט, במתכות או במזון, עשתה זאת בירוק. דוקטרינת מונרו כבר לא היתה גיאוגרפית. היא היתה כלכלית. כל מקום שבו הדולר שולט, הוא החצר האחורית.
ואז הגיעה 2013. ג'ון קרי עמד מול ארגון מדינות אמריקה והודיע בפשטות: עידן דוקטרינת מונרו הסתיים. זו לא היתה סיסמה. זו היתה אמונה דתית. אמריקה, כך האמין אובמה, תחיה בעולם רב־קוטבי, ראשונה בין שווים, לא פטרון, לא שוטר ובטח לא בעל הבית.
המקל הגדול הונח בצד. במקומו הוצעו דיפלומטיה, כוח רך ותיאוריות ווק. אובמה, כזכור, הפקיר את המפגינים האיראנים למותם.
אבל ואקום לא נשאר ריק. סין נכנסה לוונצואלה עם כסף, רוסיה עם נשק, ואיראן עם הברחות. עד 2024 רוב הנפט זרם לסין, ומיליארדים איראניים נפרשו על פני המדינה. חיזבאללה הלבין הון בקרטלים, והכל קרה בחצר האחורית שכבר לא היתה אחורית. ובאיראן המשטר ניצל את החופש של אובמה והתקרב לרוסיה ולסין, חתם הסכם אסטרטגי עם בייג'ינג, והחל למכור נפט מחוץ לדולר. בינואר 2025 נכנס טראמפ והחזיר את מונרו לא כדוקטרינה אזורית, אלא כדוקטרינה גלובלית.
כל מקום שמאיים על הדולר, הוא החצר האחורית. וכל מי שמאיים עליו - יטופל.
ההסכם הישן מת. זה שהחזיק מאז 1974. הסעודים מכרו נפט רק בדולרים, והעולם החזיק דולרים כדי להדליק אור ולנסוע. הדולר היה מלך. אבל כשהפטרו־דולר פקע והסעודים החלו לרמוז על יואן סיני, טראמפ הבין שנפט כבר לא יספיק. אז הוא שינה את המשחק. ב־2025 הוא חתם בשקט על חוזי ענק עם סעודיה ואיחוד האמירויות. לא נשק, משהו הרבה יותר חשוב. בינה מלאכותית, שבבים, אלגוריתמים. התנאים ברורים: אמריקה מספקת את התשתית הטכנולוגית המתקדמת בעולם, ובתמורה המפרץ מתחייב לבלעדיות טכנולוגית. אין סין. כל הדאטה לאמריקה, והמסחר בדולר. למה? כי כוח המחשוב הוא הדלק של המאה ה־21. טראמפ בנה חומה דיגיטלית סביב המפרץ, שמבטיחה שהם לא יברחו ל־BRICS.
כאן ונצואלה נכנסת לתמונה. לא כמאגר נפט, אלא כזירת ניסוי. שדה הקרב הראשון של מה שאפשר לקרוא לו הקומפיוט־דולר. בעידן הבינה המלאכותית ריבונות כבר לא נמדדת רק באדמה, במטוסים או בנפט, אלא בגישה למחשוב. מי שנכבל לאנרגיה האמריקנית וננעל לתשתית שלה, יהיה בפנים. מי שינסה לברוח מהדולר, ימצא את עצמו מחוץ לרשת. טראמפ לא חזר לביצה הטובענית של בניית אומות או לניסיון לחנך עמים אחרים, עניין שגם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים לקו בו. טראמפ חוזר לריאליזם פשוט. מי שמוותר על שליטה מזמין מישהו אחר לקחת אותה. אם ארה"ב לא תנהל את ונצואלה, סין תעשה זאת. אם הדולר לא ישלוט בבארות הנפט, היואן ישלוט במקומו.
מה שקרה בקראקס לא היה אירוע מקומי. זה היה סימן. הסדר הישן, שנולד אחרי התפרקות בריה"מ והוביל את המערב ואת ישראל למחוזות הזויים, מגיע לקיצו. דיפלומטיה עקרה וגלובליזציה ששילמה פרוטקשן בתמורה לשקט. במקומו אנחנו נכנסים לעידן ניאו־מונרואיסטי. שכלול של הבדלנות האמריקנית. המסקנה אינה רק צבאית או כלכלית. היא היסטורית.
כשהמפגין בטהרן מביט למעלה, הוא לא מחכה לנס. הוא מחכה שמשהו שכבר התחיל במקום אחר, יגיע גם אליו. כשאמריקה חוזרת לעקרונות הישנים שלה, וליתרון הטכנולוגי שלה, ה"עזרה שבדרך" מפסיקה להיות שאלה. היא הופכת ללוח זמנים.
