צה"ל לא היה מסוגל להרים מבצע כמו בוונצואלה - והסיבה עצובה

חופש פעולה

המבצע האמריקני בלב קראקס בירת ונצואלה היה כירורגי, ומבחינה מקצועית – מושלם. עד כמה שמבצע צבאי שמטבעו עלול להפוך לכאוטי, יכול להיות מושלם. האמריקנים דיברו על כוח דלתא ועל כל הכוחות האוויריים, הימיים והרגליים במעטפת של כוח החוד שביצע את החטיפה מהמתחם המוגן של נשיא ונצואלה, בביטחון עצמי שכבר מזמן לא נשמע כמוהו. הוכח בקונצנזוס מלא, שהצבא האמריקני הוא הטוב בעולם; זה היה מפגן כוח שנרשם בכל מקום שצריך על פני הגלובוס.

האמת, קשה לחלוק על ההערכה העצמית האופורית של האמריקנים שאוהבים את צבאם, ולכן המבצע צריך להירשם גם בכמה מוחות בישראל. היתה הרגשה לא נוחה דווקא מהעובדה שבמידה רבה האמריקנים צודקים בהערכתם העצמית. זה קצת מטריד, לא? מה עם צה"ל והיחידות המיוחדות שלו?

הסיבה שהצבא האמריקני מסוגל להרים מבצע צבאי כזה, שישראל היתה מתקשה בו היא לא משום שלוחמי צה"ל, הטייסים וכל שאר הכוחות הנלווים, המפקדים והמתכננים, הם פחות טובים מהאמריקנים; הסיבה לנחיתות היחסית של צה"ל היא המציאות המשטרית המרה שמיוצגת על ידי הופעתו האחרונה של פרופ' אהרן ברק.

מלבד ההשמצה לגבי בנימין נתניהו כשליט יחיד, הבעיה הבטחונית היא בדיוק הפוכה. ולא מהיום, ולא מלפני שלוש שנים. אלא שבשלוש השנים האחרונות בעיית המפקד העליון ולאיזו מרות נשמעים צה"ל, השב"כ והמוסד הפכה לאקוטית. הכפיפות בארה"ב של הכוחות המזוינים לנשיא היא ללא עוררין. זה לא רק עניין חוקתי החקוק במלל מסוים; אלא זאת גם מהות. הנשיא מייצג את ריבונות העם שבחר בו. אפשר לחשוב על לא מעט נשיאים, שרי הגנה (מלחמה) וראשי מטות שלא היו מעלים בדמיונם מבצע חד ואגרסיבי מהסוג שעליו החליטו טראמפ, פיט הגסת' ומרקו רוביו. או שאם היו חושבים על כך או מקבלים הנחיות לבדוק התכנות למבצע כזה, היו נרתעים ממנו ופוסלים אותו או מכשילים אותו. רק כאשר הצבא חדור בתרבות המשמעת הצבאית והאתוס הצבאי, הכפיפות המהותית לאלה שמחליטים מהו האינטרס האסטרטגי של המדינה, יכול מבצע מוצלח כזה להתפתח ולהגיע למימוש.

בארה"ב אנחנו לא שומעים השכם והערב על יוצאי "כוח דלתא" שפרשו ויוצאים ליוזמות פוליטיות חתרניות או מרדניות. בארה"ב התקשורת אינה מוצפת בהדלפות ושמועות שיוצאות מצמרת הצבא. וביחוד, בארה"ב הצבא כולל כולם יודעים מי הגורם שמנחית עליהם הנחיות ופקודות. בישראל של השנים האחרונות חלק מהמפקדים הבכירים ולא רק הבכירים לא יודעים או מבולבלים לגבי הדרג המחליט (הממשלה). מחדירים להם בשטיפת מוח של גורמים לשעברים בכירים, אנשי ביטחון ומשפטנים, שבכלל לא בטוח שמבחינה חוקית הם חייבים להישמע להנחיות הממשלה. האם בג"ץ הוא ממשלה שניה? "נישמע לחוק", נאמר בלי סוף וחלקים בשלטון שמחוץ לממשלה אמרו להם, שחייבים להישמע להנחיות בג"ץ אחרת אנה אנו באים. כלומר, בג"ץ יכול להתערב בהחלטות בטחוניות וצבאיות. במצב כזה, צה"ל פחות מחודד. הוא אכול בספקות חוקתיות וערכיות. לפני המלחמה, חלקים בתוכו שאף הכריזו על כך בפומבי, הצהירו שאין להם מחויבות.

להבדלים האלה בין האמריקנים לבינינו, אפשר להוסיף את ההתגייסות של מערכת המשפט האמריקנית, שאיננה לעומתית לממשל. הם היו מוכנים לביצוע הליך משפטי נגד מדורו באופן מידי. ואצלנו? המומחים יוכלו לפרט. מנתחים אסטרטגיים מחשיבים את ההליך המשפטי האמריקני שהנשיא מדורו עובר כחלק חשוב מהישגי המבצע בקראקס. אין ספק, שאם אצלנו היה קורה אירוע כזה, היה כבר קם ארגון ללא שום זכות עמידה ומערב אוטומטית את בג"ץ ומייצר תוהו ובוהו בהליכים המשפטיים. כבר היו דברים מעולם.

צה"ל על מרכיביו השונים ביצע בשנתיים של המלחמה מבצעים מרהיבים. אבל הוא רחוק ממיצוי הכוח שלו בגלל הבלבול הקיים לגבי סוגיית הפיקוד העליון והנחיותיו.

חליפת הגנה לפשע

אחד המאפיינים של פולחן המשפט מבית מדרשו של אהרן ברק והאקדמיה המשפטית הוא החשיבות המכרעת שהם מעניקים לחוק הבינלאומי. התרבות הזאת הוטמעה היטב בפרקליטות הצבאית. האופוזיציה "הליברלית" בארה"ב תוקפת את המהלך הצבאי נגד המשטר בוונצואלה מהזווית של החוקיות. זה לא חוקי מה שטראמפ עשה כשחטף או עצר את הרודן הוונצואלי שלקח לעצמו את השלטון אחרי שהפסיד בבחירות.

העניין הוא שהחוק הבינלאומי הפך למעטפת ההגנה של המשטרים הטוטליטריים המדכאים והמאיימים. כשפרופסורים למשפט מעניקים לוונצואלה את ההגנה התיאורטית המשפטית כנגד המתקפה האמריקנית, העורכים בעיתונים הליברלים בארה"ב מעניקים למדורו ושלטונו הרבה יותר סימפטיה מאשר לישראל.

אבל הם נקלעים לסתירה קשה: כדי להגן על ונצואלה ומדורו, שודדי הסמים והנפט שחיסלו את כלכלת ארצם, הם נכנסים לדיון מעמיק בכל מה שנכתב במגילת האו"ם שאסרה למעשה את המלחמה וכל אקט מלחמתי תוקפני. ההתנגדות למלחמה היתה כל כך עזה, שדאגו להגדיר בחוק הבינלאומי הנובע ממגילת האו"ם רק מקרים מאוד קיצוניים וברורים של הגנה עצמית שמצדיקים ניהול מלחמה.

בתוך כך, מתברר לכל מי שקורא את ההסברים שמקרה נדיר כזה, שאפילו הוד צדקנותו מייקל וולצר מכיר בו, זו מתקפת הטבח של חמאס נגד ישראל. וראו זה פלא, ישראל משיבה מלחמה צודקת על פי החוק, אך מואשמת ברצח-עם. גם במוסדות המשפט הבינלאומיים הידועים. מנהיגיה הופכים למבוקשים. מיטב חוקרי האקדמיה מדקלמים דברי הבל כש"ג'נוסייד" בפיהם. ועיתון "הארץ" מאמץ את ההגדרות ואיתו רבים מאנשי האקדמיה בישראל. רוב הגורמים האלה גם התגייסו לקמפיין ההרעבה השקרי והמסית נגד ישראל. החוק הבינלאומי הפך לידידם הטוב ביותר ארגוני הפשע ומשטרי הרשע.

משה דיין אמר, שאם נצמדים לחוק הבינלאומי אי אפשר להילחם בטרור. והנשיא אהרן ברק עצמו אמר, ש"זכויות האדם אינן יכולות לשמש במה להתאבדות לאומית". בסוף טראמפ יהפוך את "החוק הבינלאומי" לדבר שולי. הדיונים בארה"ב מתמקדים עכשיו בעיקר בשאלה מה הלאה? מה יקרה בוונצואלה ולאן מועדות פניו של טראמפ בזירות אחרות.

בנקודה הזאת נכנס סעיף הבסיס הטריטוריאלי. כאשר אידיאולוגיה מסוימת שמייצרת רעש תעמולתי מצליחה להשיג לעצמה שליטה בטריטוריה מסוימת, הבסיס הטריטוריאלי הופך למכפיל כוח. לכן השתלטות ממדאני על ניו יורק היא אירוע כל כך מהפכני וחמור. לכן האידיאולוגיה האש"פיסטית ההשמדתית התחזקה כל כך ברגע ששמעון פרס, יצחק רבין, יוסי ביילין ואהוד ברק העניקו לה את המאחז הטריטוריאלי ביו"ש ובעזה.

זה אמור לעבוד גם מלהיפך. אם אתה שולל את הבסיסים הטריטוריאליים, אתה גם מנמיך מאוד את פוטנציאל התוקפנות הפיזית אבל גם מחליש את עוצמות התעמולה. יש סיכוי שממשיכיו של מדורו יעדיפו לשתף פעולה עם ממשל טראמפ. בתמורה יוסרו הסנקציות על ונצואלה, הכנסות הנפט שלה יגדלו מאוד והחברה הוונצואלית תיהנה מעתיד של צמיחה כלכלית מואצת.

האידיאולוג העיקרי של מבצע ונצואלה הוא מרקו רוביו. עשיית הסדר החדש במרחב הקריבי מתאימה גם לדוקטרינת מונרו הקלסית וגם לשאיפותיו האישיות לחסל את המשטר הקומוניסטי בקובה. צבא חד ומקצועי הוא כלי מאוד משכנע. הצבא האמריקני אחרי קראקס והכור בפורדו הוא לא הארגון הכבד והמגושם של ימי הנשיא קנדי ואחריו ג'ונסון, כאשר יצאו למבצעים כושלים כמו הפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ונוצר משבר אמון בין הנשיא למערכת הביטחון שלו. קפיצת המדרגה הטכנולוגית והמקצוענית נותנת היום תשובה לברוני הגרילה הנרקו-מרקסיסטים. חיסול הבסיסים המרקסיסטים בוונצואלה ובקובה יגרום לדעיכה מסוימת גם במתקפה האנטי-ציונית / אנטי-ישראלית.

לא מזהים אויב

שלילת זכות ההגנה העצמית מישראל וסיוע לאויב זה באמת מפעל חיים. אני לא מתכוון לנראטיב הכוזב של קטאר, אלא לאווה אילוז שקיבלה השבוע מהאוניברסיטה שלה פרס תנחומים על הקיפוח שבמניעת פרס ישראל.

החתימה של פרופ' אילוז וחבריה על מכתב בזמן המלחמה לבית הדין הבינלאומי בהאג מסווה מאחוריה את שלילת זכות ההגנה העצמית מהיהודים. זה לא פחות מאחד היסודות של האנטישמיות הנוצרית לדורותיה. העתונאית הגדולה פיאמה נירנשטיין ניסחה זאת היטב: "האנטישמיות הפכה לאלגוריתם; מכשיר מוכן על המדף מותאם לכל צורך: גיוס המונים לרחוב, להשריץ כותרות, לבנות קריירה, ולהעניק לגיטימציה לאלימות". כל אחד מוזמן להחליט מה מכל אלה מתאים לפרופ' אילוז ולראשי האוניברסיטה העברית.

נכתבו על כך ספרים. מותר לרצוח יהודים באשר הם שם, אבל לא מוכרחים. זה גם מה שהפלסטינים ועוזריהם בקמפוסים ובשמאל העולמי מאמינים. אלא שאצלם הרצח הוא חובה קדושה. ולא משנה איך הם מנמקים את זה. לישראלים אפשר למכור את הנכבה ואת כינון מדינת ישראל בחטא ועוד כהנה וכהנה. ואנשי השמאל וארגוניהם יקבלו את זה ויפעלו כדי לדכא את הפעילות הבטחונית והצבאית הנדרשת כדי לחסל את הטרור. כל תקיפה תהיה לא מידתית או הוצאה להורג ללא משפט. או "נזק אגבי".

וכאשר המלחמה חוקית וצודקת בכל פרמטר, יימצאו תנאים אבסורדיים שהיהודים לא מסוגלים לעמוד בהם. הישראלי הפשוט מבין שמכתב החתימות להאג פגע בחטופים ובסוף כל משפט שלו יהיו עוד הרוגים לכוחותינו והתארכות המלחמה. מפלטה האחרון של החותמת הוא שמדובר במאבק על עתיד המדינה. או יותר נכון, מאבק לשלילת עתידה.

על רקע התרחשויות היסטוריות דומות, דמדומי העריצות של סטלין, ב-20 בינואר 1953, כתב בן גוריון לשריו, כי "הדמוקרטיה שאנו מאמינים בה מחייבת אותנו לסבול תעמולה קומוניסטית המכוונת נגד הדמוקרטיה, והייתי מתנגד בכל תוקף לאיזה הגבלה ואפליה כלפי הקומוניסטים, אם כי אני רואה את כזבם וסכנתם". זה היה בשיא הגל האנטישמי שהוביל סטלין באמצעות חיסול הסופרים והאמנים היהודים, משפטי הראווה בפראג, ועלילת הרופאים. השמאל הישראלי ממפ"ם ועד מק"י התייצב מאחורי מהלכי בריה"מ ובמלחמת קוריאה תמך והזדהה עם צפון קוריאה נגד ארה"ב ודרום קוריאה. רבים מהתומכים היו סטודנטים באוניברסיטה שהעניקה כבוד ויקר לאווה אילוז.

"אבל יש להבחין בין אידיאולוגיה קומוניסטית ובין מתן יד לעלילות נגד ישראל ונגד העם היהודי. לרוסיה ולכל מדינה אחרת 'מותר' לעשות מעשי-איבה נגד מדינה אחרת. אסור לעשות זאת לאזרחי המדינה (ליתר בהירות: לאזרחי המדינה אסור לבצע מעשי איבה. א"ל). איבה בישראל נגד המדינה או נגד העם היהודי מצד תושבי המדינה הוא פשע שאסור לסבול אותו. הבלגה בעניין זה – היא פריקת הריבונות והאחריות של המדינה". בן גוריון טען – כשהוא מתכוון לקומוניסטים ולבטאוניהם – שישראל מסכנת את עצמה כשהיא מאפשרת קיום ארגון "הדוגל בשנאת-ישראל, ומסייע לכוחות זרים להפיץ רעל עלילת הדם נגד ישראל ונגד הציוניות ונגד ארגונים יהודים".

בן גוריון חשב שיש לרבים במדינה מושגים מסולפים על דמוקרטיה. "אני יודע שאנו חיים עכשיו בעולם יותר ברוטלי ואכזרי. ולי מובנת הפעולה הנאצית של שלטונות מוסקבה. המטרה מקדשת את האמצעים, כל האמצעים במשטר זה. אבל אני מדבר על הנעשה במדינת ישראל – זו המדינה שצוררת בתוכה נפש האומה היהודית לכל דורותיה... זוהי סוף סוף מדינה יהודית. היתכן שהיא תסבול שותפים ומסייעים לשונאי ישראל במדיניות החוץ?

"(... סטלין) מדליק שנאת ישראל בעולם. ואולי אין אנו יכולים לעשות כלום נגדו, אבל כלום נרשה לשונאי-ישראל במוסקבה לקיים פה בגלוי ובתוקף החוק הישראלי סוכנים ומסייעים לשנאת-ישראל?"

היום גם בין המנהיגים הציונים הלאומיים ובתוכם כאלה שרצים מכיוון האופוזיציה לראשות הממשלה, יש כאלה שמתקשים לשמור את העיניים על הכדור. מדברים על בגידה בסביבת ראש הממשלה וממקדים את כל עתיד האומה בגיוס חרדים. אבל משום מה הם מתקשים לזהות את האויב האמיתי, הפלסטינים ששואפים להשמדתה.