בערב שבת הראשון שאחרי השבעה על אביו, ילד בן 12 עמד מחוץ לביתו ולא ידע לאן ללכת. משמאלו היה בית הכנסת שאליו הלך כל חייו עם האב, שנפטר שלושה חודשים לפני אירוע בר־המצווה שלו. לחזור לשם לבד היה בלתי אפשרי עבורו מבחינה נפשית.
מימינו היה בית כנסת זר, שבו לא הכיר איש. הוא היסס במשך דקות ארוכות, ולבסוף פנה ימינה, נכנס פנימה וביקש מהגבאי כיסא.
ד"ר ליאור הלוי לא ישכח לעולם את ההליכה הקצרה ההיא, הטראומטית, שלימדה אותו שאפשר להמשיך הלאה גם כשנדמה שאין לאן. לימים, היא כנראה גם הובילה אותו אל מקצועו - איש חינוך המתמחה בחוסן נפשי של ילדים.
האג'נדות החינוכיות השתנו מאוד מאז. היום סביר פחות שילד יידע מה לעשות ולאן לפנות בסיטואציה דומה - וזה בדיוק מה שמדאיג את ד"ר הלוי. הרי החיים בארץ לא נעשו קלים יותר. אולי אף להפך.
אחת ממטרות־העל של הספר "הורי דרך - לגדל ילדים לחוסן בעולם סוער", שכתב הלוי לצד אשת החינוך והפסיכולוגית שרון צונץ, היא לשכנע הורים בעידן של "הורות הליקופטר" (סגנון הורות שבו הורים מפקחים ומגוננים על ילדיהם יתר על המידה) שחוסן הוא לא ממש היכולת לא להיפגע, אלא הכוח לקום אחרי שנפגעים. בעולם שבו ילדים גדלים בין מלחמות, חרדות, רשתות חברתיות ואי־ודאות, ד"ר הלוי סבור שזו המיומנות החשובה ביותר שנוכל להעניק להם.
מרחפים קרוב מדי: מהי "הורות הליקופטר"?
ההורות המודרנית, כפי שהוא מסביר, טומנת בחובה כשל בסיסי. "יש לנו הורים שלא מסוגלים לשאת את הכאב ואת התסכול של הילד שלהם", הוא אומר. "הילד שובץ בתחילת השנה לכיתה בלי החברים שלו? ההורה מתקשר למנהל. הטלפון הוחרם? ההורה יוצא למלחמה. ירד גשם? ההורה מסיע. מה הילד לומד מזה? שהעולם תמיד יסתדר בשבילו".
ד"ר הלוי: "הנוער נמצא היום במגננת־יתר בעולם הפיזי, ובמגננת־חסר בעולם הדיגיטלי. בחוץ מזהירים אותו מכל דבר - אבל בעולם הדיגיטלי נותנים לילד מכשיר שיש בו גישה לפורנו, לאלימות, לשיימינג. היום הילדים מרדימים את ההורים במקום שההורים ירדימו את הילדים"
הלוי - ראש תחום אקדמיה ומנהל עתודות המורים ברשת החינוך אמי"ת, ומרצה בקריה האקדמית אונו - לא מתיימר בעצמו להיות אבא מושלם. "אני תמיד אומר לבנות שלי: 'אין לי בעיה לפנק אתכן, רק אל תהיו מפונקות'. הבת שלי היתה חניכה בתנועת נוער, והיו לה בערך 20 דקות הליכה לפעילות. לפעמים הייתי מסיע אותה, אבל לפעמים הייתי אומר לה: 'קחי מטרייה, את לא עשויה מסוכר'. עם זאת, היא יודעת שאם היא תצטרך אותי - אני תמיד אהיה שם בשבילה".
"קוראים לזה 'תסכול מיטבי'", מסבירה צונץ. "זה תסכול שבונה אותנו. אנחנו לא מכירים אדם שהגיע להישג כלשהו בחיים בלי קושי, תסכול, זיעה ומאמץ".
שלושת הסודות
הלוי, אבא לשלוש בנות ומנהל ברשת "אמית" - אחת מרשתות החינוך הגדולות בציונות הדתית - מביא לספר את הזווית הפדגוגית. צונץ, אם לארבעה, מביאה את הפן הטיפולי. מאחוריה כמעט 30 שנה במסגרות החינוך הפורמליות והלא־פורמליות, בחינוך המיוחד ובקליניקה פרטית, והיא אולי מוכרת לכם גם כפסיכולוגית המלווה את סדרות הריאליטי "החיים הסודיים של בני 4" ו"החיים הסודיים של בני 5" (yes דוקו).
השניים כתבו ספר נגיש, קולח ומאיר עיניים, שמציע להורים "לחסן" את ילדיהם גם מפני הקשיים הנפשיים שבהם בהכרח ייתקלו בהמשך החיים. הספר לא נולד רק ממחקרים, אלא גם מילד שאיבד את אביו מוקדם מדי ומילדה שאיבדה את שני אחיה.
צונץ היתה רק בת 3 כשאחותה, זהבה, מתה מלוקמיה. זיכרון הילדות הראשון שלה הוא השבעה בבית. היא קמה מהשינה, נכנסה לסלון, וניסתה - כמו שרק ילדה בת 3 יודעת - לחבק, להצחיק ולמשוך תשומת לב.
"ראיתי מבטים קהים, לא מזמינים - וכל מה שהכרתי עד אז השתנה", היא כותבת בספר. שלוש שנים אחר כך, בכיתה א', היא חזרה יום אחד הביתה כולה נרגשת, אחרי שראתה בבית הספר ילדות בגילה של אחותה. "מצאתי את זהבה", היא אמרה לאמה, שהגיבה בשתיקה. בגיל 17 היא חוותה אובדן נוסף כשאחיה, בנימין, נפטר מסרטן.
מייד אחרי הסיפור הקשה הזה, צונץ והלוי מצטטים את ד"ר לוסי הון, מנהלת מרכז הרווחה והחוסן בניו זילנד, שבשנת 2014 איבדה את בתה בתאונת דרכים. בהרצאת TED שקיימה תחת הכותרת "שלושת הסודות של אנשים בעלי חוסן", הון הסבירה כי "אנשים בעלי חוסן מבינים שהחיים יכולים גם להידפק לפעמים" - 5 מילים שאולי מתמצתות את לב העניין.
צונץ היתה רק בת 3 כשאחותה מתה מלוקמיה. שלוש שנים אחר כך, בכיתה א', היא חזרה יום אחד הביתה כולה נרגשת, אחרי שראתה בבית הספר ילדות בגילה של אחותה. "מצאתי את זהבה", היא אמרה לאמה, שהגיבה לכך בשתיקה
למה, בעצם, חשוב כל כך לספק לילדים שלנו חוסן? "לפני כמה שנים היתה בחינת בגרות בחמש יחידות מתמטיקה שהיתה קשה במיוחד", מספרת צונץ. "הרבה מאוד ילדים מצטיינים בתחום יצאו כעבור חצי שעה, מתוסכלים מכך שלא פתרו את הבחינה.
"דווקא הילדים עם לקויות הלמידה נשארו עד הסוף והצליחו במבחן, אפילו שהוא היה קשה. כשעובדים עם ילדים על אסטרטגיות לחימה, ולא על בריחה - בזמן אמת הם יתמודדו טוב יותר מילדים שרגילים שהדברים באים להם בקלות".
וזאת לא הסיבה היחידה. לפי ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2030 דווקא הפרעות נפשיות - ולא סרטן, סוכרת או מחלות אחרות - יהיו הגורם מספר אחת לאובדן שנות חיים בריאות ולפגיעה בתפקוד. אפשר בהחלט להניח שהצפי יתממש גם בישראל, נוכח המציאות הביטחונית המורכבת, ולכן צונץ והלוי מקדישים את ספרם "לילדים, לילדות, לנערים ולנערות שהפגינו גבורה וחוסן במהלך מתקפת הטרור של 7 באוקטובר".
בהקדמה, הם מסבירים שהמלחמה חידדה עבורם את התחושה שחוסן אינו "ערך מוסף" בהורות, אלא מיומנות בסיסית. סיפורי הגבורה של ילדים ובני נוער באותו יום לא נולדו שם, לדבריהם, אלא נשענו על חוסן שנבנה הרבה קודם - בבית, במשפחה ובמערכת החינוך.
"העיסוק שלנו בחוסן התחיל לפני 7 באוקטובר, אבל אין ספק שזה נהיה אקטואלי מאוד בשנים האחרונות - גם בתקופת הקורונה וגם במהלך המלחמות", אומר הלוי. "בתור מנהל בית ספר, אני יכול להגיד שלא הערכתי נכון את הבוגרים שלי כשהם היו תלמידים. ילדים שאתגרו את בית הספר התגלו במהלך המלחמה במלוא הדרם".
מהי "הורות מגדלור" ולמה אתם חייבים להכיר אותה? // צילום: Envato
צונץ: "יש כאן היום משפחות שעוברות אובדן, שבר ומצוקה כלכלית. משפחות שלמות נעקרו מבתיהן, והמצוקות הציפו והעצימו קשיים שהיו גם קודם. זאת לא קריאה לחידלון של ההורים, אלא זו הבנה שמורכב פה, ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך לצלוח את התקופה. יש לנו אחריות לכך כהורים.
"אנחנו מציעים מהפכה בהורות. במקום הורות תגובתית במצבי חירום, אנחנו מעודדים הורים לעשות פעולות אקטיביות כדי להכין את הילדים ללא־ידוע. אנחנו עדיין במציאות כאוטית מאוד, ולא נראה שהיא הולכת ומשתפרת. לכן קראנו לספר 'הורי דרך'. אנחנו ממש רוצים לעזור להורים, יד ביד, לחסן את הילדים שלהם".
לצאת מאזור הנוחות
אחד הרעיונות היפים בספר הוא "משל החץ השני", שמקורו בבודהיזם. לפי המשל, החץ הראשון שננעץ הוא הכאב הבלתי נמנע שהחיים מזמנים לנו: אובדן, כישלון, פרידה או מלחמה. את החץ השני אנחנו כבר שולפים במו ידינו, מותחים את הקשת - ויורים בעצמנו. הוא כל מה שאנחנו מוסיפים לכאב: אשמה, רחמים עצמיים, ניסיונות לטשטש ובריחה מהרגש.
האם "הורי הליקופטר" הורסים דור שלם?
בשלב מסוים, טוענים הכותבים, הפכנו מהורים לסוכנים של אלחוש כאב. כדוגמה לכך, צונץ שולפת סצנה שמוכרת בהרבה בתים בימים רותחים אלה, שבהם המזגן דולק שעות נוספות.
ד"ר הלוי: "העיסוק שלנו בחוסן התחיל לפני 7 באוקטובר, אבל אין ספק שזה נהיה מאוד אקטואלי בשנים האחרונות. בתור מנהל בית ספר, אני יכול להגיד שדווקא הילדים שאתגרו את בית הספר התגלו במהלך המלחמה במלוא הדרם"
"נניח שהילד יצא למחנה קיץ, ובערב יש בכי גדול והוא רוצה שיבואו לקחת אותו", היא אומרת, ומסבירה שבמצב כזה הורים רבים ייכנסו לרכבם ויתחילו לנסוע - אבל לא בגלל הילד, אלא בגלל הקושי שלהם עצמם.
"מדובר בגעגוע, שהוא רגש טבעי, אבל להרבה הורים קשה להכיל את זה, והם יעשו משהו כדי לאלחש את הכאב", היא אומרת. "כשאנחנו מאלחשים את הכאב, אנחנו לא גדלים. אין צמיחה במרחב הנוחות. הצמיחה שלנו מתרחשת רק כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות".
לנוכח המציאות הכאוטית שסביבנו, דבריה של צונץ, שלפיהם "החופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת להכיר את הילדים שלנו", אולי נשמעים קצת אוטופיים - אבל היא והלוי לפחות מציעים דרך לעשות זאת.
"ביהדות אומרים 'סור מרע ועשה טוב'", אומר הלוי. "החוכמה היא לא רק לסור מרע, אלא גם לעשות טוב. להגיד לילדים: 'תתנדבו, תעשו, תצאו מעצמכם ותסתכלו על האחר'. זה הדבר הכי מדהים שיש. היעדר ביטחון עצמי זה אולי הדבר הכי משמעותי שהנוער מתמודד איתו היום. אם הייתי יכול לתת מתנה לבנות שלי, זה ביטחון עצמי. קודם כל, שירגישו שהן ראויות, אהובות, שוות".
צונץ: "הילדים רוצים להכיר אותנו כבני אדם, ולא רק כהורים שעייפים כל הזמן. הם מתבוננים בנו כשאנחנו מתמודדים עם מצבי לחץ, עם שעמום או עם כאב. האם אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש את זה, לבטא את זה וגם להיות בתוך זה, אבל בלי שזה ישתלט עלינו? זה בסדר לכעוס - אבל אם אני חוטפת התקף זעם, אז לא בטוח שהייתי רוצה שהילדים ילמדו מכך".
הלוי: "כאן נכנס העניין של דוגמה אישית. אם ילד רואה את ההורים שלו בוהים במסך כל הזמן, או מסמסים בנהיגה, חס וחלילה, ולא מסוגלים להתנתק מזה לשנייה, הוא לומד ומבין שצריך את המכשיר הזה בעירוי לתוך הווריד. עכשיו אנחנו בחופש הגדול. אם יש להורים רגע, הם יכולים לעבוד על זה".
כדאי לשים לב: ההשלכות המזיקות של הורות מגוננת מדי
על פי צונץ והלוי - ויסכימו איתם ילידי שנות ה־70, ה־80 וה־90 - בעבר ילדים היו מחכים המון: להורים שיחזרו מהעבודה, לאוטובוס, לפרק הבא בסדרה או לספר שיגיע לספרייה. היום, כשהם מצוידים בסמארטפונים ובסוכני בינה מלאכותית, "לילדים אין זמן בהייה", כפי שמנסחת זאת צונץ. "הרבה דברים טובים צומחים משעמום, אבל בשביל זה צריך יכולת בהייה, ולא להפריע לקסם הזה לקרות".
הלוי: "הנוער שלנו נמצא היום במגננת־יתר בעולם הפיזי, ובמגננת־חסר, שלא לומר הפקרות, בעולם הדיגיטלי. בחוץ מזהירים אותם מכל דבר - אבל בעולם הדיגיטלי, במובן מסוים, הרבה הורים הרימו ידיים, והם נותנים לילד מכשיר שיש בו גישה לפורנו, לאלימות, לשיימינג. היום הילדים מרדימים את ההורים במקום שההורים ירדימו את הילדים.
"אני חושב שצריך להחזיר את הסמכות ההורית בהיבט של זמן מסך. זה כלי מדהים, בטח הבינה המלאכותית, אבל זה גם כלי שיכול לטמטם. הורים חייבים להיות נוכחים גם שם. הם חייבים לעשות לזה סוף".
אז כן, זה תמיד חוזר אלינו, ההורים - והכותבים מדגישים זאת כבר בשמו של הספר. "אף פעם לא פגשתי ילד סובל שאין מאחוריו לפחות הורה אחד סובל", אומרת צונץ. "במשך תקופה ארוכה טיפלנו בילדים, וראינו את ההורים מדי פעם, להדרכה או להחלפה של רעיונות, אבל בשנים האחרונות אני פוגשת בעיקר הורים בקליניקה.
"כשאני נותנת להורים כלים, אני מרוויחה גם את הילדים שהביאו אותנו להיפגש. המסר הוא שיש להורים יכולת, שהם לא חסרי אונים. יש דברים שהם יכולים לעשות בתפקיד המאתגר של הורות בימינו".
לזהות חוזקות
הם כמעט קראו לספר בשם אחר - "ילדים גדלים מהחיים" - ולמעשה, זו התזה שלהם במשפט אחד: אי אפשר לגדל ילדים בלי כאב, אבל אפשר לגדל ילדים שלא ייבהלו ממנו. ממש כמו אותו ילד בן 12 שבערב שבת אחד עמד מול שני בתי כנסת. איש לא לקח אותו ביד - הוא פשוט התחיל ללכת.
הספר מגולל גם את סיפורו המפורסם של הילד רחמים עבוד־לוי, שגדל במשפחה דלת אמצעים ואובחן עם דיסלקציה. הוא נשאר כיתה בבית הספר היסודי, ובהמשך לא הצליח להתקבל לתיכון, נרשם למסלול מקצועי ועבד במוסך חמישה ימים בשבוע.
בבית הספר הוא הרגיש שוב ושוב שהוא נכשל, ומנהל בית הספר אפילו ביקש להוציא אותו מהמוסך - אבל מנהל המוסך, לעומתו, ראה ילד אחר לגמרי. "תגיד, אתה נורמלי?" הוא השיב למנהל בית הספר. "הילד גאון. בוא תראה אילו פתרונות הוא נותן לתקלות".
לימים, אחרי שרחמים עבוד־לוי שינה את שמו לרמי לוי ועמד בראש אחת מחברות הקמעונאות המצליחות בישראל, הוא פרס את סיפור חייו בפני פרופ' יורם יובל בראיון בתוכנית "שיחת נפש", ואמר: "אני סוחב את זה עד עכשיו".
צונץ: "אנחנו מציעים מהפכה בהורות. במקום הורות תגובתית במצבי חירום, אנחנו מעודדים הורים לעשות פעולות אקטיביות כדי להכין את הילדים ללא־ידוע, כי אנחנו עדיין במציאות כאוטית מאוד, ולא נראה שהיא הולכת ומשתפרת"
מבחינת הלוי וצונץ, הסיפור של לוי ממחיש עד כמה דמות אחת של מבוגר שמזהה חוזקות של ילד יכולה לשנות את מסלול חייו. תחושת המסוגלות של לוי לא נבנתה מההצלחות בבית הספר, אלא בזכות אותו מנהל מוסך שהאמין בו כשהאחרים ראו בעיקר את הקשיים.
"כן, אנחנו יכולים להיות במקום הרבה יותר טוב מבחינת מערכת החינוך, אבל צריך גם לזכור שכל החיילים שהתגייסו הם תוצר של המערכת, כמו גם כל ההייטקיסטים והרופאים", מסביר הלוי. "אני חושב שההורים צריכים לכבד את המערכת, ובטח את המורים שבוחרים להיות בה היום. לא עשיתי על זה מחקר, אבל ממה שאני שומע סביבי, הגורם מספר אחת שמפריע לעבודה של מורים הוא שכולם חושבים שהוראה היא תחום שכולם מבינים בו. זה דבר שפוגע בחוסן".
צונץ: "נכון שחסרים מורים, אבל גם כאן אנחנו בעיצומה של מהפכה. כי תפקיד המורים משתנה, והוא כבר לא בהכרח להתנות ידע. אנחנו מייחלים לכך שלמורים שלנו יהיו הכישורים להעביר לילדים חוסן, והספר שלנו פונה גם לאנשי חינוך.
"ההורים צריכים לעשות הבחנה בין מה שהם חוו במערכת החינוך כילדים לבין מה שהילדים שלהם חווים. אם הם העדיפו לשבת באוטובוס לבד, זה לא אומר שהם דחויים חברתית, אבל זה דורש לסמוך על המערכת.
"הורים צריכים להכיר את המורים אישית, ולא רק בווטסאפ. להיות יוזמים, ולא רק תגובתיים. אל תחכו ליום הורים בסוף הסמסטר. לילדים שלכם קשה? תיזמו פגישה. כך גם הילדים לומדים עם אילו מורים הם יכולים לעוף ועם אילו מורים הם צריכים לשרוד. גם זה חוסן".
