שמחת חיים תמימה, עיניים סקרניות שמבקשות לגלות את העולם, כישורי משחק, הומור ונדיבות רגשית שמאפשרת להתגבר, לסלוח ולהתחבר מחדש, גם אחרי הריב הסוער ביותר. כל אלה ועוד סייעו ליהב, כפיר, בז'ה ומאור לכבוש את המסך ואת הלב ללא קרב, כשהיו בני 4 ו־5 בלבד.
רגע לפני שהחופש הגדול מסתיים, ובעודם נישאים על אהדת הצופים שנחשפו להם בסדרה "החיים הסודיים של בני 5", ילדים והורים כאחד, הפגשנו אותם בתערוכה "בלון סטורי: מסע בזמן" שבנמל תל אביב, לרגל עלייתו לאוויר של פרק איחוד מיוחד - "החיים הסודיים: בחזרה לגן", שמשודר ב־yes וזמין לצפייה ב־yes דוקו.
"אתם זוכרים איך זה מרגיש להיות בני 4 או 5? מה אנחנו באמת יודעים על חייהם של ילדינו בגן?" שואל מנחה הסדרה בתחילת כל פרק בגרסה הישראלית לסדרה הבריטית המוערכת, שעלתה לראשונה ב־2019. היא צולמה בגן ילדים שבו הותקנו מצלמות שתיעדו את הרגעים המרגשים, המסעירים והמפכחים שנרקמים בעולמם.
בפרק הספיישל חוזרים שישה הילדים מכל העונות לאותו הגן, פוגשים את הגננת מהתוכנית, שקטי גרודצקי, ומציגים את התובנות ואת התחושות שלהם, כשהם כבר תלמידי בית ספר יסודי, בוגרי מגפה עולמית, אסון לאומי, מלחמה רב זירתית וחוסר וודאות.
בז'ה פותח את שער הגן בהתרגשות, בדיוק כמו שנכנס אליו בפעם הראשונה, כשהיה בן 5. אז הוא נכנס עם הקסם השובב והכובש. עכשיו הוא כבר בן 10 וחצי, ילד גדול. "בוא אלי, בוא אלי, יא אלוף עולם", שקטי מזרזת את המסת הרווח בזמן. הראל בז'רנו, שכולם קוראים לו בקיצור בז'ה, מתקדם ונתן לגננת "כיף" בשמחה גדולה. "יואו, אני לא מאמינה, אתה כמעט בגובה שלי", היא אומרת לו. "נכון", הוא מהנהן בקוליות.
אחריו נכנסת יהב, בגו זקוף ועם נוכחות. "שלום מתוקה שלי", מקדמת את פניה שקטי ומזמינה לחיבוק. כשנכנסה בעונה הראשונה לגן, היא היתה בת 4 וחצי והרחיבה לנו את הלב כשהרימה את עצמה, בכוחותיה שלה, לבד, מחוויה קשה של נטישה ודחייה.
"ביי ביי, תשחקי לבד", אמרה לה הילדה, ויהב נשארה במקומה, בונה מגדל מקוביות ושרה, מחזקת את עצמה בשיר של יובל המבולבל: "אני מאמינה בעצמי, כי אני זה אני והאמת בתוכי". הלב נצבט, ואז, פתאום, הגיע ילד אחד וביקש להצטרף אליה.
בז'ה פותח את שער הגן בהתרגשות, בדיוק כמו שנכנס אליו כשהיה בן 5. אז הוא נכנס עם הקסם השובב והכובש. עכשיו הוא כבר ילד גדול. "בוא אלי, יא אלוף עולם", שקטי מזרזת את המסת הרווח בזמן
"כל הילדים פלאיים בעיניי", אומרת שקטי לקראת עליית הפרק. "כשאת רואה אותם ככה, זאת מתנת אל. אני מרוגשת מהם לעומק". גם הילדים זוכרים את הגננת הטלוויזיונית שלהם באהבה, ומאור תוהה: "רגע, אבל היא נראתה לי נמוכה יותר... או שאנחנו גבהנו?"
"עברנו יחד המון"
כבר במהלך הצילומים, בין דרקונים סיניים לדינוזאורים "מאיימים", מזהים אותם המעריצים. "מה אתם מצלמים עכשיו?" שואל אב שמסייר עם ילדיו בתערוכה. "כתבה למוסף 'ישראל שישבת'", אנחנו משתפים. "וואו, איזה כיף, כמה אהבנו את התוכנית הזאת", אומר האב, והילדה שלו מחייכת ומעט נבוכה.
"הילדים הכירו אחד את השני מהטלוויזיה ומהרשתות, והיו מרוגשים לפגוש אחד את השני כמו סלבס שנפגשים עם סלבס", מספרת שקטי. "זה היה מקסים לראות את המפגש ביניהם. הלב שלי הוא שסתום חד־כיווני. נכנסים פנימה ואין יציאה. לראות אותם פתאום אחרי שנים, את האיפוק בהליכה עד אלי, ואז את הריצה לחיבוק מלא ועמוק - רק כשזה טהור זה נראה ככה. הם רצו לספר לי מיליון דברים, לשאול מיליון שאלות. עברנו יחד המון"
איך היה לכם לחזור לגן שבו הצטלמתם לתוכנית?
"היה כיף לפגוש שוב את הילדים שלא ראיתי מלא זמן ולדבר איתם. כשהייתי בן 4 היה כיף, לא ידעתי את כל מה שאני יודע היום", אומר בז'ה, בן 10, שמאז השתתפותו בסדרה איבד קרובת משפחה שנרצחה בנובה, התפנה מהבית בקיבוץ גשר הזיו ונדד עם אבא, אמא ועוד חמישה אחים ואחיות ושני כלבים - עד ששב הביתה. עכשיו הוא עולה לכיתה ה'.
איך זה להיות ילד במלחמה?
"ב־7 באוקטובר דודה שלי נרצחה. קראו לה דניאל בן סניור, אחות של אבא שלי. היא ברחה במתקפה, ואז מצאו אותה מחבלים. שבועיים אחרי זה סבתא מתה. אנחנו משערים שזה קרה מדום לב".
לאחר שבז'ה ומשפחתו פונו מקיבוץ גשר הזיו כשהחלה הלחימה בצפון, הם עברו למלון בטבריה, לחודש. "לימדו אותנו במבנים כאלה, בשעות של בית הספר", הוא מספר. "זה היה שעתיים. אתה לומד עברית או חשבון וזהו. דווקא המנהלת היתה נחמדה. בכל פעם שבא לך לדבר עם מישהו אתה יוצא אליה ומדבר, זה היה כל כך כיף". מטבריה הם עברו לקיבוץ תל קציר. "היה נורא כיף שם בגלל המגרש שיש להם", הוא אומר, "זה מגרש ענק עם תאורה. כל יום הייתי חוזר מאוחר, סחוט מים".
אחרי ארבעה חודשים המשפחה התקדמה לנהריה. "חזרנו לאמא שלי", משתפת אמו חגית. "זוג עם שישה ילדים ושני כלבים. כשהכלבה המליטה אצל אמא שלי בבית, היתה חגיגה מטורפת".
הביתה, לגשר הזיו, הם חזרו, לדבריה, לפני המסה הגדולה של הטילים, קצת אחרי מבצע הביפרים. "אני התעצבנתי קצת יום אחד", מספר בז'ה, "אני לא אגיד בטיפשותי, אבל לא הייתי חכם. באמצע המלחמה הלכתי לבד בכביש המערכת. אני ואמא רבנו כשחזרנו מהמרכזון, ואמרתי לה 'עזבי, אני אלך ברגל', אבל לא הלכתי הביתה, הלכתי רחוק". "הייתי בטוחה שבתוך כמה דקות הוא חוזר", מספרת האם.
ואז נשמעה אזעקה. "עם כל הבומים של היירוטים, אני צועקת לו", היא משחזרת. "הכרתי את כביש המערכת, אז נכנסתי לתוך השיחים הגדולים שמפרידים בין רחובות, נדחפתי לתוך שיח שמוביל לבית של חבר שלי, רצתי אליו ונכנסתי לממ"ד שבבית שלו. בז'ה, בינתיים, חיכה שהכל ייגמר, וחזר מהר הביתה".
"ביי־ביי, תשחקי לבד", אמרה הילדה ליהב, ויהב נשארה במקומה, בנתה מגדל מקוביות ושרה שיר של יובל המבולבל: "אני מאמינה בעצמי, כי אני זה אני והאמת בתוכי". הלב נצבט, ואז הגיע ילד וביקש להצטרף אליה
מאור (9) מראשון לציון, שעולה לכיתה ד' והשתתף בעונה השלישית, נכנס לחדר ומצטרף יחד עם יהב מהעונה הראשונה ועם כפיר מהעונה השנייה. "היה כיף להצטלם ולראות את הבלונים", הוא משתף.
ואיך היה לך להצטלם לתוכנית הספיישל?
"היה מאוד כיף לחזור למקום שהייתי בו לפני מיליון שנה, ולראות עוד ילדים שחוו את אותה חוויה".
"צריך מורים אכפתיים"
בצילומים לפרק "בחזרה לגן" הוקרנו בפני הגיבורים הצעירים קטעים ששודרו בעבר. "אז לא היינו מודעים בכלל למה שאנחנו עושים", אומרת יהב (11). "לא היינו מפותחים", נותן בז'ה את תובנתו.
ואיך זה להיות ילד בעולם שלנו היום?
מאור: "וואלה, כיף".
מה כיף בלהיות ילד?
יהב: "שלא משלמים על כלום".
בז'ה: "שאתה יכול לשכנע את אבא".
כפיר ממעט לדבר, אבל כשהוא משמיע את הקול שלו זה מדייק את הכל: "להיות ילד זה לראות דברים חדשים בעולם".
הם מחוברים לטכנולוגיה, אבל עדיין לא משתמשים הרבה בצ'אט GPT. משחקים הרבה ב"פיפ"א 25" וב"רובלוקס", "ויש גם יריות", בוחרת יהב להדגיש. "משחקי יריות זה הכי כיף", אומר בז'ה, ויהב מבקשת להבהיר: "אני בכלל רוב הזמן ביוטיוב".
"כשהם היו בני 4 ו־5 יכולתי לראות איך מתפתחת אצלם דינמיקה קבוצתית, ואיך האמון נבנה מייד", אומרת שקטי. "ראיתי את הצורך בתחושת ביטחון ושייכות, ואיך הילדים בונים לפני הכל הומור משותף כדי ליצור רשת ביטחון. זו אסופה של ילדים ייחודיים ומקסימים, כל ילד עם הסקרנות והחוכמה שלו.
"יהב באה עם מורכבות שאנחנו מדברים עליה בסדרה, ויש לה אמביציה פנימית כל כך גדולה, שהיא באמת מעוררת השראה. לראות ילדה בגיל 4 רוכשת כלים חברתיים ראשונים ומדגימה ניסיונות בתקשורת מאוד חכמה - זה מדהים. עכשיו גיליתי מחדש כמה היא חכמה וחדה עם מבער פנימי חזק.
"התרגשתי לשמוע שהיא לומדת בבית הספר היוקרתי לאמנויות בתל אביב. היא מציירת ומפסלת בצורה פלאית, והיה מרתק לשמוע איך היא מנתחת את הסיטואציות שהיא חוותה בסדרה, כילדה צעירה.
"מאור הוא נשמה עתיקה. הוא יודע ידע קדום, ולנו רק נותר להתבונן. לא לגעת ולא לקלקל. הוא יכול, במבט ובמילה, לדייק דברים. הוא אחראי ושם לב לניואנסים, ובכלל, הוא מבין עניין. במפגש המחודש אני רואה את כל הטוב שהיה בו ממשיך להתקיים ולהתעצם.
"בז'ה הוא ילד מאוד מיוחד וכריזמטי. כשהוא היה צעיר יותר, הוא בדק את הכריזמה ואת הכוח שלו מכל כיוון. עכשיו, כשהוא התבגר, הכריזמה שלו מאוד חיובית ומקדמת. הוא לא חושש למקום שלו, הוא בטוח בעצמו, ומתוך זה הוא מאפשר לכולם להתקיים סביבו בשלווה. זה מולד. הוא זכה בזה וזה שלו לכל החיים.
"כפיר נולד עם לקות ראייה במשפחה מאוד עוטפת, שבמקביל לזה שהוא עטוף מאוד גם מאפשרים לו להתנסות בדברים. בתור ילד צעיר הוא היה מאוד פתוח ודיבר בביטחון רב על לקות הראייה שלו. הוא רכש חברים בקלות, הילדים מאוד אהבו אותו, והוא הוביל משימות שדורשות ראייה, וגרם לכולם ללכת אחריו. במפגש האחרון הוא היה יותר שקט. אני חושבת שהוא פשוט מאוד חכם ובוגר, כך שהוא הרבה יותר חושב על הדברים שהוא אומר. הוא חד כתער".
אם הייתם מנהלים את המדינה ליום אחד, מה הייתם עושים?
יהב: "קודם כל, הייתי מסיימת את המלחמה".
מאור: "רגע, אנחנו מנהלים את העולם או רק את ישראל?"
בואו נתחיל עם ישראל.
יהב: "אני אפעל לקבל את החטופים שלנו חזרה. אני אנסה, ואם אצליח אתחיל לשפר את המדינה".
יהב: "יש הרבה דברים לשפר פה". מאור: "צריך רק להחזיר את החטופים. האויבים שלנו מפורקים, גמורים. רק צריך להחזיר את החטופים". בז'ה: "תראה איך מת לנו כל שבוע חייל". מאור: "להם כל יום". בז'ה: "זה גם נכון"
מה צריך לשפר?
יהב: "יש הרבה דברים לשפר".
מאור: "צריך רק להחזיר את החטופים. האויבים שלנו מפורקים, גמורים. רק צריך להחזיר את החטופים".
בז'ה: "תראה איך מת לנו כל שבוע חייל".
מאור: "להם כל יום".
בז'ה: "זה גם נכון".
יהב: "חיסלנו להם את כל המפקדים החשובים".
כפיר: "אני הייתי מחזיר את החטופים, מנסה לעשות שלום, ואם לא, אז פשוט אהיה חייב להמשיך את המלחמה".
ואם הייתם שרי חינוך, מה צריך לשפר בבית ספר?
בז'ה: "וואו, יש לי מלא. צריך מגרשים עם דשא".
יהב: "צריך לשים לב יותר לילדים פרועים, ולתת להם רק קצת להתפרע. דבר שני, צריך שיהיה חדר שקט בשביל ילדים שיותר קשה להם עם רעש. דבר שלישי, צריך מורים שיותר אכפת להם מהשיעור, שיותר מלמדים ופחות נותנים לילדים לקרוא".
בז'ה: "צריך מורים יותר אכפתיים".
יהב: "צריך בריכת כדורים".
מאור: "את מרכיבה בית ספר או משחקייה?"
בז'ה: "אם הייתי שר החינוך, הייתי עושה שיהיה בית ספר שפשוט יהיה בו כיף, שיהיו שיעורים בסגנון של משחק, כמו 'פורטנייט'".
יהב: "בבית הספר שלי די כיף. יש לנו מגמות לפי סוגים של אמנויות, ויש לנו לפטופים, ואם המורים טובים הם נותנים לנו לשחק אחרי הלימודים".
מאור: "מה, חלק מהמורים טובים וחלק רעים?"
יהב: "אין דבר כזה טובים או רעים. הם פשוט לא נותנים לנו לעשות כיף אחרי שסיימנו ללמוד את השיעור".
מאור: "אצלנו יש את המורה הכיפי שנותן לך זמן חופשי, ויש את המורים המעפנים שתמיד אצלם זה 'סיימת את המבחן? לך תעשה את המבחן השני'".
בז'ה: "מביאים לך את הדף עבודה הכי קשה בהיסטוריה".
מאור: "יש את המורים שמאיימים - הכל עובר לציון שלך! אני אתקשר לאמא שלך!"
בז'ה: "וגם צריך לשדרג את המורות לספורט".
מאור: "בכלל, את שיעור ספורט".
"בבית הם ילדים רגילים", אומרת נירה, אמא של מאור. "הם שומרים על האחים, עוזרים כשצריך, ו...". "רגע, אמא", מתערב מאור, "אתם לא מבינים שזאת זכות לגדל אותי?". "כן, אנחנו פשוט לא מעודדים שחצנות"
בז'ה: "המורה לספורט שלנו חושבת שאנחנו באולימפיאדה. עושה לנו סקוואטים, תרגילי כוח - נו מה? באתי לשחק".
יהב: "היה לנו מורה לספורט אחלה גבר".
מאור: "אני רוצה להוסיף שאם הייתי שר החינוך הייתי אומר שאם יש לך טלפון, אתה יכול להביא אותו לבית ספר, ובהפסקה אתה יכול לשחק. זה לא פייר שמרשים רק בחטיבה".
יהב: "אני צריכה לחכות עוד שנה".
מאור: "שנה זה כלום".
יהב: "אני יודעת. אנחנו השנה בכיתה ו' חונכים ילדים צעירים. אני לא אלמד את החניך או החניכה שלי דברים רגילים".
מאור: "למה אין שיעור AI?"
לגדול בתוך טראומה
ההורים שלהם מלאים גאווה מוצדקת. "אצלנו בבית הם ילדים רגילים", אומרת נירה, אמא של מאור. "הם שומרים על האחים שלהם ועוזרים כשהם צריכים, ו...". "רגע, אמא", מתערב מאור, "אתם לא מבינים שזאת זכות לגדל אותי?"
כשהצחוק נרגע, אומרת אמו: "אתה ממש צודק. אנחנו פשוט לא מעודדים שחצנות. נשים את הצניעות בצד - אני באמת יודעת שיש לי ילד ממש מיוחד, ואני שמחה שהוא הבן שלי, יחד עם עוד שלושה. הוא הבכור, ואני באמת מרגישה שזכיתי".
גם הלל, אבא של יהב, שמח שהיא השתתפה בתוכנית, שהדגישה את הכוחות הפנימיים הטבעיים שקיימים בה. "אני בעיקר מבסוט מזה שהיא לא עפה על זה", הוא מבקש להבהיר. "פחדתי שהיא תגדל להיות ילדה שחצנית, אבל היא ממש חכמה ולא מחפשת את הכוכבות".
חגית, אמו של בז'ה, מספרת על ילד שמכניס הרבה צבע הביתה. "הוא יודע שהוא שונה באופי שלו", היא אומרת, "הוא החוצפן של המשפחה. יש לו חוצפה ישראלית, אבל הוא קסם מיוחד, והוא אח בוגר מדהים". "לאחרונה היא החליטה לחרפן אותי", מתפרץ בז'ה בהבחנה חשובה משלו.
"הבן שלי הוא ילד מיוחד שהיו לו אתגרים, וזה חלק מהסיבה שקצת דחפנו אותו להשתתף", מסביר חגי, אבא של כפיר. "זה הוסיף לביטחון שלו, ואני שמח שעד עכשיו מכירים אותו ופונים אליו. זוכרים אותו ואת הטוב".
השיחות שמתפתחות בין הילדים מרתקות. מזכירות שאפשר לנהל שיח פשוט ומעניין גם כשמגיעים מקצוות שונים, מרקע אחר, בפשטות. הן מזכירות עד כמה תקופת הילדות חשובה ומשמעותית, במיוחד במציאות הקשוחה שבה הילדים שלנו גדלים בשנים האלה.
"אני חושבת שאנחנו מדינה בטראומה", אומרת שקטי, "ככה גדלים הילדים שלנו. הם נדרשים למעברים רגשיים שלא מותאמים לאף אחד - לא למבוגרים ולא לצעירים. על פניו, הכל נמשך כרגיל, אבל הילדים חווים טלטלה מאוד גדולה. הייתי רוצה שיראו אותם. שמערכת החינוך תתייחס מספיק בכבוד גם לרגשות שלהם, שתהיה מעטפת רגישה לילדים וגם להורים.
"גם אנחנו לא באמת יודעים איך להיות הורים לילדים שעוברים טראומה מהסוג הזה על בסיס יומיומי, אז הייתי שמחה שייתנו כלים גם להורים, שיסבירו איך לדבר עם הילד. זה מאוד חבל, כי אני באמת מאמינה שאם תינתן תמיכה רגשית ראויה לילדים שלנו, יצמח פה דור פלאי".
noam.barkan@gmail.com
