הבסתי את החופש הגדול בנוקאאוט. כמובן, היה לזה מחיר

בסרט

אישה רוכשת כרטיסים לקולנוע כדי לצפות ב"מיניונים 5". אישה לא מתעניינת במיוחד במיניונים, בטח שלא במידה שמצדיקה סרט חמישי, אבל יש מזגן והילדים מביעים עניין במידת מה בתוכן, לכן אישה יושבת בבית הקולנוע ומביטה במסך בעל כורחה.

בחלק מסרטי הילדים ניכר מאמץ לשאת חן גם בעיני מי שמשלם על הכרטיסים, על החניה ועל הפופקורן, כדי שהיא תסכים לחזור על כך גם במיניונים 6, 7 ו־12. כך שב"מיניונים 5" יש רפרנסים תרבותיים שאמורים לעבור מעל ראשם של הילדים ולשכנע את האישה שמדובר ביצירה מתוחכמת ומלאת רבדים. אזכורים של צ'ארלי צ'פלין, "קזבלנקה" ו"האזרח קיין", שהיו עשויים להרשים את האישה, אם היא עצמה היתה צופה בצ'ארלי צ'פלין, ב"קזבלנקה" או ב"האזרח קיין".

מה שבאמת מרשים את האישה הוא העובדה שהצליחו להכניס לסרט אחד גם מיניונים, גם מפלצות, וגם חייזרים, רובוטים, דינוזאורים, ויקינגים, קאובויז, מרדף על רכבת נוסעת ו"סטאר וורז". האישה יוצאת מהקולנוע מעט מותשת אך שמחה שהיא עובדת בעבודה שלה ולא כמפיקת סרטים באולפני יוניברסל.

בבריכה

אישה לוקחת את ילדיה לבריכה העירונית. האישה למדה על בשרה שכדאי להגיע מוקדם לבריכה אם היא מעוניינת להמשיך לשמור על דעה חיובית בסך הכל לגבי הילדים שלה והמין האנושי בכלל.

האישה יודעת שהרבה מונח פה על הכף, כיוון שהיום עוד ארוך וגם רוב החופש עוד לפנינו, כך שהיא מעירה את ילדיה בשבע וחצי בבוקר, חותכת אבטיח, צועקת על כולם להתארגן במשך 50 דקות, ומתייצבת עם מגבות ומצופים בשער עם פתיחת הקופות. הכל כדי לשמור על מצב רוח טוב.

האישה מגלה שמצב הרוח הטוב לבד בבריכה עם הילדים והמציל. האישה מרוצה, ועם זאת יודעת שהאושר הוא זמני ובר־חלוף. בעוד כחצי שעה הבריכה תתמלא בילדים, והדשא יתמלא במשפחות שיתיישבו קרוב מדי אל האישה, ויפתחו שלוש חמגשיות 5 ליטר, יחלקו לילדיהן צלחות חד־פעמיות עמוסות בספגטי צהרון ופחיות XL.

השעה תהיה עשר וחצי בבוקר. האישה תזכיר לעצמה שכל אחד והתרבות שלו, ושאין סיבה לשפוט או להיות ביקורתיים. האישה תשפוט ותהיה ביקורתית.

בהצגה

אישה רואה פרסום בקבוצת הווטסאפ של הגן על הצגה במתנ"ס אחרי הצהריים. הפרסום כולל את המילים "איכותית", "זוכת פרס", "פסטיבל הצגות ילדים".

האישה לוחצת על הלינק ורוכשת כרטיסים כי היא רואה את עצמה ואת ילדיה גם כאיכותיים וראויים לפרסים.

בהצגות ילדים מסוג "הצגת ילדים זוכת פרסים" בדרך כלל יושבים על מחצלת ומדברים על רגשות. אם כל זה נשמע לכם לא כל כך כיף, אתם צודקים, אבל השחקנית (כנראה בת 37, כתבה, ביימה ובנתה לבד את התפאורה להצגה) שעל הבמה (אין במה, זה בחדר במתנ"ס עם אורות ניאון) מאוד נחמדה ובאמת מתאמצת.

בהצגות ילדים מסוג "הצגת ילדים זוכת פרסים" בדרך כלל יושבים על מחצלת ומדברים על רגשות. אם כל זה נשמע לכם לא כל כך כיף, אתם צודקים

האישה בדרך כלל משתדלת לפרגן לאמנים אחרים ממקצועות הבמה, ומקפידה לשתף פעולה, למחוא כפיים, "להרים" ולצעוק על ילדים זרים להיות בשקט, אבל חופש גדול והיא עייפה ומזיעה על מחצלת. לכן היא שולחת את הילדים לשבת מקדימה, מתחבאת מאחורי הקיר ומשחקת בטלפון.

במוזיאון

אישה נוסעת אל המוזיאון. גם כי, כאמור, היא וילדיה מאוד "איכותיים", וגם כי זה בחינם. יש שם תערוכה של מיניאטורות שהיא הצלחה מסחררת כי כל הילדים אוהבים דברים קטנים, והיא כוללת רהיטים זעירים, כוסות תה זעירות, עוגות זעירות, וגם שדים זעירים מהשאול עשויים פורצלן, שמחזיקים נבוט עשוי פורצלן.

באופוריה

אחר כך הם קונים גלידה ומיץ ומקשיבים בנסיעה הביתה לפודקאסט על חתולים, והילדים אשכרה שמחים והאישה אשכרה שמחה. אישה מרגישה שאם היה פסטיבל אמהות, היא היתה זוכת פרס פסטיבל האמהות, כי היא היתה די נחמדה ולא הוציאה כמעט כסף, והילדים שלה לא רבו אחד עם השנייה כמעט וצפו היום בטלוויזיה רק שעה ו־50 דקות.

נכון שהגדולה היום אכלה רק גלידה והקטן שפך לה מיץ על המושב, ונכון שהם יחזרו הביתה וימשיכו לראות טלוויזיה ויתווכחו שהם לא רוצים להתקלח ויריבו ומישהו בוודאי יבכה, אבל נכון לרגע הזה, הרגע האחד המופלא הזה, אישה מרגישה שהיא מנצחת את החופש הגדול. מה זה מנצחת? משפילה את החופש הגדול. משמידה את החופש הגדול. מי זה בכלל החופש הגדול. מהחופש הגדול לא נשאר זכר. בשנה הבאה בטח לא יהיה.