"אתה בטח שותה חלב של שמאלנים", היא האשימה. נחרדתי

מסעות גוליבר, ספרו של ג'ונתן סוויפט משנת 1726, נתפס לא אחת - ובטעות - כסיפור לילדים. למעשה, מדובר במסמך ביקורתי, מתוחכם ושנון על הטבע האנושי ועל הפוליטיקה האנגלית והאירופית של אותם הימים. דרך תיאורם של מחוזות דמיוניים לכאורה, הצליח סוויפט להעביר ביקורת קטלנית ומושחזת על החברה האנגלית שבה הוא חי, בלי שיבולע לו.

דוגמה שנונה במיוחד לכך מופיעה כאשר גוליבר, שספינתו נטרפת, מגיע לאי ליליפוט ומתוודע לתושביו הזעירים של האי. במהלך שהותו בממלכת ליליפוט הוא לומד כי הממלכה מצויה במלחמה אינסופית ועקובה מדם עם שכנתה, ממלכת בלפוסקו. סיבת המלחמה היא ויכוח אידיאולוגי-גסטרונומי הרה גורל באשר לדרך הנכונה לחיתוך הביצה בארוחת הבוקר: האם יש לשבור אותה מהקצה הרחב והעבה שלה, כמקובל בממלכת ליליפוט, או אולי דווקא מהקצה הצר והחד - כמנהג ממלכת בלפוסקו, זו שאף העניקה מקלט למורדים מליליפוט שבחרו בצד הצר?

במשל מבריק זה מצליח סוויפט להגחיך את טירוף מלחמות הדת והמאבק על השליטה הפוליטית בין הקתולים לפרוטסטנטים, ששיסעו את אירופה של המאה ה־18. כתיבתו השנונה הבהירה כיצד הרגלי אכילה עלולים להפוך לתגי זהות נוקשים ומפלגים, המפרידים באלימות בין "אנחנו" ל"הם".

מאות שנים חלפו מאז שט גוליבר ברחבי העולם, אך נדמה שהליליפוטים מעולם לא היו קרובים ומשפיעים יותר על המציאות המקומית שלנו. מספיק שנפתח את המקרר הביתי, נתבונן בעגלת הקניות בסופרמרקט או ניגש לפינת הקפה במקום העבודה, כדי להבין שבין חיתוך הביצה לקצף החלב בקפה אנו עדיין מנהלים את אותן מלחמות זהות דרך מה שאנו אוכלים, ולעיתים גם באופן בו אנו אוכלים.

באחד האמשים המכללתיים יצאתי מישיבה עם חברתי א', והמשכתי איתה למשרדה כדי ללבן כמה נושאים שנותרו פתוחים. בעודה מכינה לעצמה כוס קפה ועומדת למזוג חלב, לא התאפקתי ושאלתי בציניות: את עוד שותה מוגלה של פרות?

אבהיר מייד שאין אישוש מחקרי לכך שבחלב שלנו יש מוגלה המגיעה מעטיני הפרות, וצעדי פיקוח מחמירים ביותר ננקטים כדי למנוע זאת. אולם, אין מחלוקת על כך שחליבה אינטנסיבית והתנאים השוררים ברפתות המתועשות מגבירים את הסיכון של פרות לפתח דלקות עטין (מסטיטיס). א' לא נשארה חייבת, ומייד ענתה בחזרה: "אה, אתה בטח שותה חלב של סמולנים!"

כך, באחת, הפך הנוזל הלבן שאנו בוחרים למזוג לתוך כוס הקפה או התה שלנו לתג זהות סוציולוגי, כלכלי ופוליטי טעון.

אמור לי מה אתה שותה

הבחירה האישית בין חלב מן החי לבין משקאות מן הצומח אינה רק עניין של טעם או רגישות ללקטוז. זהו כלי סימון חברתי מתוחכם שיש בו להצביע על מיקומנו במארג החברתי הישראלי, עוד טרם נפתח את פינו כדי להביע דעה פוליטית, להתווכח על אקטואליה או להצהיר למי נצביע. המזון אינו רק אמצעי לקיום פיזי, אלא זירה מרכזית של הבניית זהות, שיש בכוחה לייצר, לשמר ולהעמיק שסעים קיימים בעוצמה רבה.

בעידן הישראלי הנוכחי, כשהקיטוב האידיאולוגי פושה בכל חלקה טובה, האבחנות הללו מתורגמות, מדי יום ביומו, לשפה ומעשים פוליטיים. חילופי הדברים ביני לבין א' הבהירו כיצד כל אחד מאיתנו חווה את ה"אחר" דרך בחירותיו הקולינריות. אני ייחסתי, בבדיחות הדעת, את בחירתה של א' בחלב הפרה המסורתי לחוסר מודעות, בעוד היא מצידה ייחסה את בחירתי שלי במשקה מן הצומח לעמדה פוליטית מתחכמת, צפונבונית וייתכן שמתייפייפת, או בהגדרתה: "סמולנית".

הפוליטיקאים שלנו זיהו מזמן שהקיבה היא דרך יעילה לסימון קווי שסע בתוכנו. ההיסטוריה המקומית רוויה במקרים שבהם האוכל שימש כחץ שלוח וקריאת קרב במאבק מעמדי, עדתי ופוליטי

מאליו מובן כי המציאות החברתית בישראל מורכבת ועשירה יותר מחלוקה דיכוטומית ושטוחה של ימין ושמאל פוליטי. המרחב הציבורי שלנו מעוצב, במידה רבה, גם באמצעות צירים של מסורת, דת והלכה. חוקי הכשרות, המחייבים הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב, מעניקים לצרכן הישראלי שומר המסורת סיבה פרקטית, יומיומית ופונקציונלית לחלוטין להעדפת חלב צמחי לאחר ארוחה בשרית. זוהי תזכורת חיונית וחשובה לכך שלפעמים חלב הוא פשוט חלב, ולא כל נוזל שנמזג לכוס במקום כלשהו הוא בהכרח מניפסט אידיאולוגי שנועד לשנות את סדרי העולם.

ולמרות הסתייגות זאת, הקשר שהצבעתי עליו - בין דפוסי אכילה, מעמד חברתי-כלכלי והשתייכות פוליטית - אינו רק הבחנה אינטואיטיבית, אלא תופעה סוציולוגית משמעותית שמעצבת את המציאות והרטוריקה הישראלית. הפוליטיקאים שלנו זיהו מזמן שהקיבה היא דרך יעילה לסימון קווי שסע בתוכנו. ההיסטוריה המקומית רוויה במקרים שבהם האוכל שימש כחץ שלוח וקריאת קרב במאבק מעמדי, עדתי ופוליטי.

כך, למשל, לקראת בחירות 1992 עמד דוד לוי בכינוס הליכוד שהתקיים אז בקיסריה וזעק כנגד הקיפוח והאפליה שחש במפלגתו שלו: "הייתי בעיניכם כחפץ, כנער מעלית... לשרת אתכם, לקבל אתכם, לחייך אליכם, ואתם תאכלו את הסטייקים". אכילת הסטייקים היא כמובן קוד של ניכור, שובע מעמדי ואליטיזם אשכנזי כלפי המזרחיות שהוא ייצג במפלגה.

קיפוח דרך הצלחת. דוד לוי ז"ל נואם

מנגד, בעת המחאה החברתית של 2011 גויס הסושי ככלי נשק רטורי נגד המוחים. בישיבת סיעת הליכוד, שכונסה במיוחד כדי להתמודד עם גלי המחאה שסחפו מאות אלפים, צוטט ראש עיריית נשר דאז, דוד עמר, כמי שמבקש להרגיע את נתניהו באומרו: "אין מחאה. ביבי, משקרים אותך. כולם ברוטשילד עם נרגילות וסושי. אין עגלה פנויה בשדה התעופה".

הרול הפך לכלי נשק רטורי. מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד

בדרך זו ביקש להקטין את עוצמת הזעקה על ידי תיוג המפגינים לא כאזרחים מודאגים המצויים במצוקה קיומית אותנטית, אלא כאליטה תל אביבית שבעה, מפונקת וכמובן אנטי-ליכודית. דג נא מגולגל באורז או סטייק בצלחת אינם רק ארוחת צהריים, אלא כלים יעילים לניגוח ופסילת ה"אחר".

כאשר הרוחות בציבור מתלהטות, השסעים מעמיקים והשיח הציבורי הופך תוקפני ואלים יותר. לקראת מערכת הבחירות הקרבה, המקרר הופך רשמית לקלפי החדשה שלנו. ובמצב דברים זה גם המחווה היומיומית, האינטימית והשקטה ביותר של מזיגת חלב לקפה הבוקר שלנו, נושאת עימה סיפור שלם וטעון. זהו הסיפור על מי שאנחנו, מה אנו שואפים להיות, ולאיזו קבוצה או שבט בחברה הישראלית אנו משתייכים או רוצים להשתייך. זו אינה רק הזנה של הגוף במזון כזה או אחר, אלא פתק הצבעה נוסף בקלפי המדממת והמתעצבת ללא הרף של הזהות הישראלית.