אל תשלו את עצמכם: אחדות לא היתה פה וגם לא תהיה

לא תהיה אחדות. עזבו את זה. אחדות היא רף גבוה שאי אפשר להגיע אליו, והשאיפה רק מתסכלת ומעציבה. אף פעם לא היתה אחדות בעם ישראל, מעולם לא. נחמד לייחל לה, אבל היא לא תגיע. תמיד יהיו חילוקי דעות מהותיים, תמיד יהיו סכסוכים עמוקים, פגיעות, עלבונות, חשבונות. ככה זה בעם שלנו, ככה זה בכל עם אני מניח, לא ניסיתי אף עם אחר.

ואחרי שהורדתי, נרים בחזרה. כי ברור שככה קשה להמשיך, ונהיר שהאווירה ברשתות וברחוב פוגעת באיכות החיים של כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחופשיים, כולם. אז מה אפשר לעשות כדי שנוכל לחיות פה עם רמות נמוכות יותר של כאב הדדי? לנרמל את המחלוקת. לא לשאוף יותר לאחדות, לא להתבאס מזה שאין כזאת. להבין שככה זה.

ואחרי שהבנו, צריך למטרה חדשה. אני אומר - דו־קיום. זוכרים? זה שאנחנו רוצים עם שכנינו ובכל פעם מתאכזבים מחדש? אז הנה הזדמנות לעשות למונח הזה קאמבק מפואר ולתת לו סיכוי להצליח. כי דו־קיום הוא הכרה בשונות, במחלוקת, אפילו בעוינות המבנית, אבל הוא גם החלטה משותפת לוותר קצת, כדי שנוכל לחלוק את הזבת חלב ודבש הזאת יחד בלי להגיע לרבנות.

כאשר לא גוררים לתוך כל נושא שיח את כל חשבונות העבר, את הקיפוח, את האכזבות הקדמוניות - אפשר לפרק כל מחלוקת הרבה יותר בקלות ולהגיע להסכמות

איך פורטים את הדו־קיום הזה לפרטי החיים הקטנים? שאלה גדולה, תשובה עדיין אין. מה שברור הוא שדו־קיום הוא מונח שלא מדובר מספיק בענייניות. כאשר עוסקים בכל סוגיה באופן ענייני, כאשר לא גוררים לתוך כל נושא שיח את כל חשבונות העבר, את הקיפוח, את האכזבות הקדמוניות, אפשר לפרק כל מחלוקת הרבה יותר בקלות - ולהגיע להסכמות. ואני לא מדבר רק על הדרג הפוליטי, אני מדבר במיוחד עלינו, העם. אנחנו צריכים לאמץ את הענייניות כטרנד, כמדריכה לחיים, כסטנדרט שמי שעובר אותו חוטף מייד. כאשר שומרים על ענייניות, שבעים ושמונה אחוזים מהדם הרע מתחלף בדם ענייני, שאותו ניתן לתרום לכל מאן דבעי בלי להרעילו במקום.

תגידו - מה זה עניינך? אומר - זה ענייני. מאד משתדל להיות ענייני כל הזמן ואף רואה ברכה בענייניותי. מציע עצמי לראש המועצה לענייניות, שתפקח על הנושא באופן ענייני לחלוטין. כמובן, במסגרת התפקיד אאלץ לנסוע לכל מדינות העולם לראות מה קורה שם עם העניין הזה. למה צריך לנסוע? ממש לא עניינכם.

אופניים

אם תראו אותי ברחוב, סביר שלא תדעו שזה אני. אני עושה את כל תנועותיי על אופניי החשמליים עם קסדת אופנוע. לא כדי שלא יזהו אותי, פשוט כדי לשמור על הפרצוף שלי ממפגש עם אבני המדרכת. בתוך העיר אינני נוסע באוטו כמעט בכלל. יש לי אופניים גדולים וחזקים ואת כל הנסיעות אני נוסע בהם. למה? הו. פה התשובה המפתיעה. לא הפקקים, לא הדלק, לא הזמן. כל אלה חשובים, אבל לא מכריעים את הפדאל. מה שגורם לי לבחור בדו־גלגלי שלי היא העובדה שמחקרים רבים מראים שנסיעה באופניים, ודווקא חשמליים, יש לה סגולות רבות בגיל השלישי. מסתבר שנסיעה רגועה ללא הפעלת כוח פיזי רב מאמנת באופנִים מעניינים אזורים רבים במוח ושומרת עליו צעיר וגמיש, כאילו היה של בן 14 שנוסע על אופניו ללא קסדה, על גלגל אחד, ומסיים במיון.

למה זה קורה? הסביבה המשתנה בכל רגע, חיזוי הסכנות וההזדמנויות שמתרחש על בסיס תדיר, תכנון המסלול וקבלת המון החלטות בזמן אמת, כל אלה שומרים על החלק הקדמי של המוח, הקורטקס הקדם־מצחי. וגם הכרת המסלול והניווט ללא ווייז תורמים לשימור הזיכרון והאלסטיות שלו, והשמירה על שיווי משקל והתיאום בין התנועה לחשיבה משפיע לטובה על המוח הקטן, מה שמאפשר שימור חשיבה מהירה. המערכת הווטסיבולרית, זאת ששומרת אותנו יציבים ומתמצאים בסביבה, מקבלת גירויים שמחיים אותה, והשילוב בין ראייה, שמיעה, תנועה וחשיבה, בונה רזרבה מוחית. עד כדי כך. ועוד. לא אעמיס יותר.

כשהייתי נער דהרתי על אופניי בירושלים ללא קסדה ועשיתי דברים שהיום אני מתחלחל לחשוב עליהם. בנס אני כאן כותב טור ולא נח בהר המנוחות. בחלוף השנים נטשתי את האופניים לטובת נוחות האוטו והנה עכשיו, עם בלותי, היתה לאופניי עדנה. אני ממש מרגיש איך בכל פעם שאני עולה עליהם, משהו צעיר בי מתעורר ומתחיל להפעיל מערכות חלודות שישמשו אותי עוד מעט, כשאהיה זקן ממש.

ותגידו - אז למה חשמליים? כי זה נוח ומגניב, כי את הספורט שלי אני עושה במקומות אחרים ולא חסר לי, וגם כי כאשר נוסעים ללא מאמץ גופני כל המערכות המוחיות מתפקדות ללא סטרס, במיטבן, ואני נהנה מכל העולמות.

אז אם חולף על פניכם אדם בקסדה שלמה על אופניים, סביר שזה אני. עד שתהנהנו לשלום, אני כבר בפתח תקווה.

אוכמניה

כשאני קם בבוקר ומתלבש, והשמש לי שולחת ברכת שלום, אני יוצא למרפסת עם קפה קטן ובוהה בעציציי, להתרגל ליום החדש. אני יכול לבהות בעציץ שעתיים, בעץ אפילו יום. מדמיין את צמיחתם, מתחבר לקיומם. והנה ממש אתמול, כשבהיתי בעציץ שקיבלתי ליום הולדת, ראיתי אותה - אוכמנייה. אחת. ירוקה. קטנה. וואו. מעכשיו אני בוהה בה עד שתבשיל, בטח חודש. יותר טוב מנטפליקס, פי אלף מתגמל מפייסבוק. אם בא לכם לעשות משהו ביחד, מוזמנים להתבונן איתי באוכמניה. בקרוב היא תתחיל לזחול.