מלחמת המרק הראשונה: העימות הפחות מוכר בין רוסיה לאוקראינה

קערת מרק סלק מהבילה בצבע אדום בוהק, בתוספת נדיבה של שמנת חמוצה, אינה הדבר הראשון שעולה בדמיוננו כשאנו חושבים על גבולות בין מדינות, על ריבונות לאומית או על מלחמות. ובכל זאת, בעשורים האחרונים הפכה ה"חמיצה", שמו העברי של מרק הבורשט המוכר מהמטבח הסלבי, ל(עוד) סלע מחלוקת ביחסים בין רוסיה לאוקראינה. לא מדובר בוויכוח על מתכון או על איכות המרכיבים, אלא במחלוקת פוליטית, תרבותית וטריטוריאלית שהתמצתה בסוגיה קולינרית, ועניינה: מי הם בעליו המקוריים של הבורשט. מנת הדגל הזו הפכה לכלי נשק תרבותי, אמצעי להמשך המאבק הטריטוריאלי בדרכים גסטרונומיות.

הוויכוח על הבורשט החריף משמעותית מאז 2014, השנה שבה סיפחה רוסיה את חצי האי קרים. הפלישה הראשונה לטריטוריה אוקראינית לא רק ערערה את הגבולות הפיזיים, אלא גם העצימה את המאבק על הגבולות הסמליים והתרבותיים. באוקטובר 2019 שחרר משרד החוץ הרוסי דרך חשבון הטוויטר הרשמי שלו ציוץ תמים למראית עין: "קלאסיקה נצחית — בורשט הוא אחת המנות הרוסיות האהובות והמפורסמות וסמל של המטבח המסורתי הרוסי". האוקראינים לא נשארו חייבים, וצייצו בחזרה בהומור שחור מהול בזעם: "לא מספיק שגנבתם לנו את חצי האי קרים, הייתם צריכים גם לגנוב לנו את הבורשט?"

הציוץ הקטן הזה, שנראה כמו התכתשות קלילה ברשתות החברתיות, חשף למעשה את עומק הסכסוך התרבותי. מאבק הבעלות על המנה המסורתית, וייחוסה ללאום או לעם מסוים, מקפל בתוכו שאלות של כוח, שליטה וצדק היסטורי.
הפולמוס הקולינרי הזה הוא ביטוי מובהק לאחד התפקידים שמדינות לאום מודרניות הטילו על המאכלים שאוכלים אזרחיהן, והוא כרוך בעיצוב ובהגדרת הזהות הלאומית. וכיוון שמדינת הלאום היא המצאה צעירה יחסית, רבות מן המנות שהיא מבקשת להחיל עליהן משמעות ובעלות, נאכלו במקומות שונים על ידי קהילות ואוכלוסיות מגוונות, עוד הרבה לפני שהתבשלו לתפארת האומה.

משרד החוץ הרוסי צייץ: "הבורשט הוא  סמל של המטבח המסורתי הרוסי". האוקראינים לא נשארו חייבים, וצייצו בחזרה בהומור שחור מהול בזעם: "לא מספיק שגנבתם לנו את חצי האי קרים, גם את הבורשט לקחתם?"

במקרה של הבורשט, מדובר במרק שנאכל ברחבי מזרח אירופה במשך מאות שנים, הרבה לפני שקווי הגבול בין רוסיה לאוקראינה נמתחו על המפה. הגבול הטריטוריאלי-פוליטי, שאמור לציין הפרדה ברורה בין מדינות ולאומים, מתערער ללא הרף בשל מאכלים שהותקנו ונאכלו שנים רבות טרם סומן. אנו כאן בישראל מכירים מקרוב את הפולמוסים האלה הקשורים למנות שמזמן הפכו לנחלת הכלל במקומותינו, דוגמת פלאפל, חומוס ושקשוקה. אלו מנות שמדינות מתחרות, מיעוטים וקהילות אתניות רואים בניכוסן הלאומי צורה של הפקעת מורשת וגניבה תרבותית.

הבורשט לא זלג למטבח הרוסי במקרה. היה זה חלק ממהלך מכוון שהחל בו סטלין, מנהיג בריה"מ מאמצע שנות ה-20 ועד מותו ב-1953, וכוונתו היתה ליצור תודעה משותפת לערב רב של קבוצות אתניות ולאומיות שהוחזקו בכוח תחת המסגרת הפוליטית של בריה"מ.

סטלין גייס את שר המזון שלו, אנסטאס מיקויאן, כדי שייצר עבורו מטבח לאומי סובייטי אחיד. מיקויאן הפך את הבורשט לאחת ממנות הדגל של האימפריה הסובייטית, והמנה הוגשה בקפיטריות ברחבי ברית המועצות. ספרי הבישול הסובייטיים, בראשם "ספר המזון הטעים והבריא" משנת 1939, קידמו מטבח אחיד ומתוקנן שניתק את המנות המקומיות ממקורותיהם האתניים והגיאוגרפיים.

הבורשט, שהיה מנה אוקראינית מובהקת, הפך בן לילה למרק "סובייטי" ובהמשך עם התפרקות הגוש הסובייטי ל"רוסי".

בעבור האוקראינים, זיהוי הבורשט כסובייטי הוא ביטוי נוסף לאכזריות ולניצול של האימפריאליזם הרוסי, המתבטא בדיכוי השפה האוקראינית, בהרס התרבות המקומית ומעל לכל בזיכרון ה"הולודומור". מונח זה מתייחס לרעב המאורגן שיצר סטלין בשנות ה-30, שבמהלכו מתו כחמישה מיליוני אוקראינים, בעוד תנובת אדמתם האכילה לשובע את העילית המוסקבאית. בעבור הרוסים, לעומת זאת, הבורשט הוא הוכחה להיותם, גם בימינו, מעצמה שמאגדת בתוכה ערב רב של עמים ומסורות, הכפופים לשלטון רוסי סמכותני.

הבורשט כסמן קולינרי הוא אפוא בעל משמעות כפולה והפוכה. בעבור הלאומנות הרוסית הוא מסמל את ביטול הגבול בין המדינות, ובעבור האוקראינים - הוכחה לנבדלות ולזכות לעצמאות. לכן אין זה מפתיע שדווקא לאחר סיפוח קרים ב-2014, כשהגבולות הפיזיים הופרו, התלקח המאבק על הגבולות הסמליים בעוצמה חדשה. המלחמה התרבותית הזו זכתה לכינוי "מלחמת הבורשט", והועצמה משמעותית בזכות השף האוקראיני יבגן קלופוטנקו, שהקים את המכון האוקראיני לתרבות, ופעל להשגת הכרה בינלאומית בבורשט כמורשת אוקראינית. "זה לא רק מאבק על אוכל," הסביר קלופוטנקו, "אלא מאבק על זהות תרבותית של האומה".

קלופוטנקו שלח צוותים לרחבי אוקראינה וגילה (הפתעה, הפתעה) שלמרות ההבדלים האזוריים העצומים, דבר אחד משותף לכל האוקראינים: אהבת הבורשט. מאמציו לא היו לשווא שכן ב-1 ביולי 2022, כחמישה חודשים לאחר הפלישה הרוסית השנייה, הכירה אונסק"ו בתרבות הכנת הבורשט האוקראיני כמורשת תרבותית בלתי מוחשית, הזקוקה לשימור דחוף. שר התרבות האוקראיני הכריז בטלגרם: "הניצחון במלחמת הבורשט הוא שלנו. ננצח גם במלחמת הבורשט וגם במלחמה הזו".

ההחלטה של אונסק"ו, שהתקבלה בהליך חירום חסר תקדים, ציינה במפורש שהסכסוך המזוין מאיים על המשכיותו של החופש התרבותי-לאומי. עקירת האוכלוסייה מאיימת על המסורת, משום שאנשים לא רק שאינם יכולים לבשל או לגדל ירקות מקומיים לבורשט, אלא גם להתאסף יחד כדי לאכול אותו, דבר הפוגע ברווחה החברתית והתרבותית של קהילות אלה.

דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה גינתה את ההחלטה, המנסה להפוך את המרק ל"רכוש של לאום אחד". אונסק"ו מצידה הבהירה שההכרה אינה מעניקה בעלות בלעדית, אלא מכירה בחשיבות התרבותית המיוחדת של הבישול לאוקראינים.

כעת, כמעט ארבע שנים מהפלישה שהדהימה את אוקראינה והעולם כולו, הבורשט האדום, שייצג את הגבול הגיאופוליטי בין אוקראינה לרוסיה, מימש את צבעו העמוק והפך לדם. זהו דמם של אזרחיה וחייליה של אוקראינה, שמגינים לא רק על מורשתם ההיסטורית, התרבותית והקולינרית, אלא גם על אדמתם וחייהם. מה שהחל כעבודת גבול קולינרית, כניסיון לנסח ולכונן את הגבולות בין שתי המדינות באמצעות מרק, הפך למלחמה של ממש. הבורשט, שהמחיש את הוויכוח התרבותי, קיבל משמעות חדשה כסמל של ההתנגדות האוקראינית - ולהוכחה שלפעמים קערת מרק יכולה להכיל בתוכה את כל המורכבות של היסטוריה, זהות וריבונות לאומית.