לוחם הצדק שראה את העוולות של ישראל בעיניים – אבל מסרב לוותר

לוחם צדק או חולם צדק?

"זה קל לחשוב עלי ככה, אבל אני ממש לא דון קישוט", צוחק משה קריף. "אני אדם אופטימי, שמאמין שהצדק ינצח. אני לא נלחם בטחנות רוח מדומיינות, אני נלחם כדי להשיג צדק, ואני נלחם, גם כנגד כל הסיכויים, כי אני מאמין שהדיאלקטיקה של ההיסטוריה - הדברים שאנחנו עושים היום - משנים את העתיד של הילדים שלי והילדות שלך. זו לא אמירה פילוסופית, כבר ראיתי איך זה קורה".

איך זה קורה?

"ב־1995 דוד לוי פורש מהליכוד, אני מגיע אליו עם חברי הפילוסוף מאיר בוזגלו ובחדר אנחנו מציגים לו חזון של צדק חברתי, של זהות מזרחית, של צדק בקרקעות. ואז כמה מהיועצים שלו אומרים לו, 'תברח, עזוב אותם, הם משוגעים, זה חזון בלתי ניתן למימוש'. עכשיו אנחנו ב־2026, 31 שנה חלפו. תראה מה קרה לשיח המזרחי, תראה איפה נמצא עניין חלוקת הקרקעות. הדברים מאז הפכו להיות מרכז השיח כיום. וזה הכל מתוך הדברים ה'משוגעים' שדיברנו עליהם".

לא לפרוטוקול

אנדרטת חטיבת הנגב מתנשאת מעל באר שבע. תושבי העיר והנגב עולים אל האנדרטה כדי ללגום קפה קר היישר מ"הדבשת", שם סמלי לעגלת קפה שהתמקמה בצד הגבעה. משה מביט אל המדבר שנשקף מתחתינו כמשורר מאוהב. פניו קורנות. "עבורי אלו לא רק תיקים משפטיים", הוא אומר כניעור מחלום, "יש כאן שליחות".

"בכל שעריך" - כך נקרא ספרו החדש והמרתק של משה קריף (הוצאת אוריון). על שער הספר שוער בגלימת עורך דין מעופף אל עבר הכדור. "את הדברים שאותם אני יודע בוודאות הגדולה ביותר על מוסר ומחויבות, אני חייב לכדורגל", מצטט משה את אלבר קאמי, ואז מוסיף ב"וולה" שורה משלו לפנתיאון: "שני דברים הם כנראה נצחיים: כדורגל ועוול. כאשר קבוצת בני אנוש תהיה על מגרש אחד במציאות תחומה בזמן, יהיו עבירות, הפסדים וניצחונות. צריך שופט, אי אפשר לשחק אם אין אמון בשופט".

וזו תמצית הסיפור כולו. "בכל שעריך" מתאר ארבעה מאבקים משפטיים עקרוניים שניהל משה בעשורים האחרונים. זה יכול היה להיות עוד ספר פרוטוקול של "הוא אמר - המדינה עשתה", אבל משה היה משורר וסופר לפני שהיה לעורך דין. לכן הספר נקרא גם כדרמה וגם כספר מתח: ההליך המשפטי הופך לעלילה רבת־תהפוכות ותפניות, דרמות מסדרונות היכלי הצדק חושפות את מערומיהם, והספר כולו אוצר בתוכו תובנות חיים חדות ומכאיבות. אך כל זה מחוויר לצד הרגעים שוברי הלב שמגיעים כשכל ההתפלפלויות המשפטיות הופכות לגזר דין. וגזר הדין מונף כחרב חדה מעל ראשו של אדם. חיים ומוות ביד המשפט.

משהו במשה מותיר בי תחושת תקווה מהולה בתעוקה: איך הוא ממשיך בלהט שלו לרדוף צדק וללחום למענו, בעוד כל השאר, ברווח או בהפסד, מתפשרים עם החיים.

"אדוני הסופר", אני שואל, "איפה אנחנו מתחילים את הסיפור שלך? איך נעשים לוחם צדק עקרוני?"

קריף מחייך. "קודם כל אני הבן של שרה קריף, גננת שעלתה מפרס. ואבי יצחק קריף ז"ל, שעלה מתוניס והיה פועל תעשייה צבאית. בערב הייתי עוזר לו להביא סרטים ולהקרין אותם בבית קולנוע פתוח, עם מוטות פחם. איזה חום אימים זה היה, אבל כמה נהניתי לראות את הסרטים. אני בא מהשכונות האלה".

סינמה פרדיסו ברעננה

קריף נולד בכפר סבא וילדותו עברה עליו בצפון רעננה. בתיכון, עניינים ושיגועים, קריף נשלח לפנימיית שטיינברג. המנהל דוד מייזלמן שמר עליו שנה אחר שנה, גם כשקריף השובב מרד בו בצורה יוצאת דופן. "כשסיימתי לכתוב את ספר שיריי הראשון, הלכתי ישר מבית הדפוס אל מנהל הפנימייה ואמרתי לו: 'דוד, אני כאן בזכות כל אותם הרגעים שנלחמת עלי, כי הייתי תלמיד שובב'". הוא עוצר. "אם יש בן אדם שאני חייב לו, זה לאיש הזה, שאין יותר כמוהו".

דרך הפנימייה הגיע ילד השכונות לסיירת גולני, ולקצונה. מהצבא השתחרר משה בן ה־24 בדרגת רב־סרן ועם ספר שירים, "דמעה עונתית: קובץ שירי אדם", שיצא לאחרונה מחדש. באחד משירי הספר כתב "'לעיתים אני שונא את האמת משום שהיא אמת'", התנבא משה בגיל 20 ולא ידע מה הוא מנבא לעצמו.

"הייתי עיתונאי, בהתחלה באזור השרון ואחר כך כסטודנט למדעי המדינה בירושלים. כעבור זמן קצר ביקש ממני מי שהיה אז שר התחבורה של הליכוד, חיים קורפו, שאהיה יועץ תקשורת שלו".

קריף נכנס לעולם יחסי הציבור, מקים משרד משלו ועובד עם גופים ציבוריים. "הייתי דובר קרן אייסף של אדמונד ספרא במשך עשר שנים. הקרן תמכה בעשרות אקדמאים מזרחים מהשכונות ומערי הפיתוח, ביניהם ד"ר יוסי דהאן, פרופ' יוסי יונה, והרשימה ארוכה. אז גם התחלתי בכתיבתי החברתית היוקדת כפובליציסט בעיתונים, ובשנת 1996 הקמתי את הקשת הדמוקרטית המזרחית עם חלק מבוגרי אייסף". על שנות המאבק המזרחי שהובילו לבג"ץ הקרקעות וחוק הדיור הציבורי, והקמת כנס שדרות לחברה, כתב משה בספרו הקודם, "המזרחית".

"רק בגיל 50 נפניתי להתמקצע ולהוציא תעודת הכרה על מפעלים משפטיים שעשיתי ללא התעודה", הוא משועשע, מכאן התחילה בגרותו השנייה.

"בקרקעות אין VAR"

המאבק שהגדיר את שמו והפך אותו לחלק מהסילבוס הבסיסי בלימודי משפטים היה בג"ץ הקרקעות, שהגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית ב־2002. הטענה היתה: קרקעות המדינה מחולקות באי־שוויון מובנה - לטובת קיבוצים ומועצות אזוריות, על חשבון ערים פריפריאליות ואוכלוסיות מוחלשות. בג"ץ קיבל את הטענה שאין צדק בקרקעות. ומאז - כמעט כלום.

"בקרקעות אין VAR, והכל נשאר אותו הדבר", הוא אומר. VAR הוא מונח מעולם הכדורגל המודרני: יש שופטים שצופים דרך מצלמות מיוחדות במה שהעין האנושית לא רואה, ומעדכנים את השופט. "גם היום אין מה שיצלם ויחשוף את הקנוניות בקרקע. במסתרי רשות מקרקעי ישראל עושים הכל, למרות פסיקת הרכב מורחב של בית המשפט העליון".

העובדה היא שהטענה התקבלה - אבל התיקון לא מתבצע. "אני מביא לבית המשפט שאלות של צדק מהותי", אומר קריף, "ואני מגלה שבית המשפט, כשהוא נדרש לשאלות מהותיות, תמיד שומר על גבולות הממסד. זאת אומרת, הוא שומר על האופן שבו מוחזק הסדר הישן".

זו לא מסקנה שמוציאה אותו מהמערכת. ההפך. "ברגע שאי־האמון בבית המשפט מתגבר, כי המערכת לא מרחיבה את מגבלותיה - המערכת לא תחזיק מעמד. וכשהמערכות מתפרקות, קורים דברים איומים". הוא עוצר לשנייה. "ואז אתה מבין שאתה הילד עם האצבע בסכר. אסור לך לעזוב".

אקזיט של כאבים

בקיץ 2014 הועבר אליו פתק בכנס "גלובס". מישהו מהקהל ביקש לדבר אחריו. כך הכיר את הסיפור של גבעת עמל. ב־1947 יושבו תושבים מזרחים בהוראת המדינה בכפר הערבי הנטוש ג'מוסין - מה שיהפוך לשכונת גבעת עמל. בזמנו ניתנה הבטחה ברורה לתושבים: הקרקע תוסדר, הבתים יהיו שלהם. 75 שנים לאחר מכן, ההבטחה לא קוימה. מישהו עשה טעות, וכל המערכת התגייסה לתקן. ראש עיריית תל אביב שלמה להט אף הצהיר בפרוטוקול מועצת העיר, בפשטות מטרידה: "אני לא מפתח שם שירותים במכוון". ולא הסתפק בכך: "יש לי כוונה שיהיו שירותים עוד יותר רעים בתחום הפיזי - תאורה, ביוב, מדרכות - זאת כדי שיבינו שאין לי כוונות שימשיכו לחיות שם לעולם ועד".

"שנה ישבתי על התיק של גבעת עמל", מספר קריף. "פרוטוקולים של העירייה ופסקי הדין שדנו בעבר בגבעת עמל. אני יודע שכשאני מעמיד סימן שאלה למערכת, אני נמצא במקום שמחייב אותי לבדוק הכל בדיוק רב וביתר שאת".

ביולי 2016 הגיע הרגע שבו קרב אבוד לכאורה - נפתח פתאום מחדש. "הגשתי תביעה ייצוגית חברתית על בסיס הדין האמריקני, שם התאפשר לשחורים ללמוד עם לבנים במסגרת תביעה ייצוגית והיה תיקון ערכים היסטורי. אמרתי, גם פה העוול ההיסטורי יכול להיות מוצג במסגרת תביעה ייצוגית חברתית".

כבר בדיון הראשון השופטת מיכל אגמון־גונן הציעה מתווה חסר תקדים: 120 המשפחות שישבו על הקרקע ב־1961 יפוצו, כל אחת בשווי דירה ממוצעת באזור, ארבעה עד שישה מיליון שקלים. "הגיעה העת לתיקון היסטורי", אמרה השופטת. זה נראה כמו ניצחון ענק של הצדק.

אבל אז קרה הדבר שהוציא את הרוח ממפרשיו יותר מכל פסיקה של בית משפט. התובעים הייצוגיים - 17 המשפחות שגרו בשכונה בעת הגשת התביעה - דחו את הצעת הפשרה. "אתה תקבל הרבה כסף מזה!" הטיחו בו. "נדהמתי. הם מונעים מעצמם את הפיצוי, כדי שאני לא ארוויח מהתביעה הייצוגית?!"

למה זה הוציא לך את הרוח מהמפרשים?

"תביעה ייצוגית אתה מציג בשם קבוצה, וברגע שהמשפחות אמרו לי 'תחזור בך מהתביעה', השופטת אמרה, 'אין לך קבוצה, ואתה לא יכול לעשות תביעה ייצוגית'. זה טלטל את נפשי. אני שהקמתי את הקשת המזרחית מגיע למסקנה שמזרחים הם לא קבוצה? שהציבור שלחמתי בשבילו ירה בי בגב? הרגשתי כמו ציור בלי קיר להיתלות עליו, משהו מהותי בי כבה. יכולתי להתמודד עם קיבוצניקים, עם מעוולים למיניהם, עם עיוותים משפטיים, אבל זה היה קשה מאוד להכיל. שקעתי בכאביי, אחרי שהובסתי בגבעת עמל. הגשתי מחדש את התביעה הייצוגית, הפעם עם תושבים שגרו בעבר בגבעת עמל, אבל בית המשפט העליון דחה את רעיון התביעה הייצוגית החברתית, נקודה", משה אומר כשוער בלי הגנה.

התבוסה לא היתה רק משפטית, אלא סטרוקטורלית. הטרגדיה האמיתית שנחשפה בגבעת עמל היא פשיטת הרגל של הסולידריות הפנים־מעמדית. "לא הצלחנו לגבש קבוצה מזרחית מובילה שתיקח את החברה הישראלית לסדר החדש, הכל כך חיוני לנו", קריף מישיר מבט אל הכישלון. "האשמה אינה רק בהיעדר תמיכה. חלק מאיתנו לא רצו לראות שקהל היעד אינם אלה שמריעים על הצלחתנו, אלא דווקא שולחן השבת המשפחתי שלנו, האחים שלנו".

הפוליטיקה של השוליים, מתברר, אכזרית לא פחות מזו של המרכז. השאלה מי תוקע את המאבק ומי מעכב את התיקון החברתי מקבלת פתאום פנים מוכרות.

"השמאל המזרחי", הוא יורה בניתוח קר, "היה עסוק בהצלחותיו האישיות למצהלות חבריו באקדמיה. הוא לא הבין שצריך גם את הבית, את המשפחה, את בית הכנסת. אנחנו היינו צריכים לגשר בין חילוניות לאדיקות דתית, בין מזרח למערב. שם נכשלנו. ומנגד - הימין המזרחי נגרר לסדר היום הלאומי, אבל שכח בדרך את החמלה למרחב המזרחי שממנו הגיעו הוריו".

ככה לא בונים אמון

ינואר 2017, שחרית. המורה הבדואי יעקוב אבו אלקיעאן סיים תפילת בוקר בכפר אום אל־חיראן, ארז חפצים מביתו שעמד לפני פינוי, ועלה לרכבו. שניות לאחר שהתניע, ניתך על מכוניתו של אבו אלקיעאן מטח של עשרות כדורים מכוחות מנהלת תיאום פיתוח ואכיפה (מתפ"א) שכיתרו את הכפר. הוא איבד שליטה, הרכב הידרדר ופגע בקבוצת שוטרים. השוטר ארז לוי ז"ל נהרג. יעקוב אבו אלקיעאן נפצע קשה, זב דם הוא שכב ברכב, ראשו מוטל על ההגה.

בזירה היו רופאים. הוענק טיפול לשוטרים הפצועים, מטרים ספורים ממנו. אבו אלקיעאן עצמו נותר מדמם ללא איש שיטפל בו. בחקירות מח"ש שנערכו לאחר מכן, שאלו את הרופא המחוזי: "מי קבע שהוא מת?". "אין לי תשובה". "מי טיפל בפצוע?". "בבדיקה שערכנו אחר כך - נראה שאף אחד".

מהר מאוד, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן כינה את המורה "מחבל" ודרש מהציבור הבדואי "לגנות את הפירות הבאושים שיצאו מתוכו". כשהסתיימה בדיקת המחשבים והנייד לאחר מכן, התברר שאין חומרי הסתה, אין תכנון. רק תכתובות עבודה עם בית ספר ותכתובות עם המשפחה. אזרח מן השורה.

"כשאתה לא מאפשר פיצויים של עוולה חוקתית ליעקוב אבו אלקיעאן", אומר קריף, "אז אלה שנפגעים מהסדר הישן מגלים אי־אמון גובר במערכת הזו. הם מפסיקים להאמין שבית המשפט הוא מעוז הצדק. עומק השבר גדל". שמונה שנים לאחר האירוע, בית המשפט המחוזי בתל אביב עדיין דן בסוגיה, אחרי חמש שנים של דחיות. "בית המשפט מסרב לדון במשמעות הרחבה של העוולות שנעשו לו - פגעו בכבודו, בשמו הטוב ובגופו. כל אלו עוולות חוקתיות".

על פחות מ־6 מטרים

לא פעם אומרים לקריף שהמאבק שלו שייך לעבר, וש"היום כבר אין יותר מזרחים ואשכנזים". הוא מזהה מייד את המניפולציה. עבורו, אשליית המחיקה של הזהויות היא הדרך האלגנטית ביותר של ההגמוניה לשמור על הנכסים. "אסור לשכוח", הוא מתרה, "יש כאן צד שיתעקש על הסדר הישן במלוא כוחו. יש לו מה להפסיד. הסדר הקיים מגן על סדרי החזקת הנכסים הציבוריים - הקרקעות ושאלת המשפט. כמעט 90 אחוזים מהקרקעות מוחזקות בידי חמישה אחוזים מהאוכלוסייה". בשטח, הרחק ממכבסות המילים של חורבות כור ההיתוך, הסדר הישן ממשיך למדוד את גבולות הגזרה לעיתים בסנטימטרים ובמילימטרים.

אפריל 2023. בית המשפט המחוזי בבאר שבע. אליהו חסין, בן 91, צועד לאט אל הדוכן בחליפה מעונבת. חסין עלה ממרקש, סלל כבישים ברחבי ארץ ישראל, גידל שישה ילדים בדירת דיור ציבורי שהיתה לביתו - ושאותה הוא מבקש לרכוש לפי חוק הדיור הציבורי שמשה היה בין יוזמיו. אבל בדירה של חסין היתה בעיה: נרשמו לו שישה מטרים יותר מדי, מכדי שיוכל לקנות אותה.

"החוק קבע שדירה מעל מאה מטרים, אין זכאות לרוכשה. מדידות פרטיות שביצע חסין העלו שהדירה שלו היא 99.37 מטרים. פחות משישה מטרים בין מדידה למדידה. 30 שנות מאבקים והרבה כאבים על ההפרש הזה. גם כשהחוק הורחב לזכאות לדירות יותר גדולות, סירבה חברת עמיגור למכור לו את הדירה, בטענה שאחרי כל השנים הילדים עזבו את הבית וחסין מתגורר בדירה רק עם אשתו - ולכן אינו זכאי לקנות את ביתו. "לפני כמה שנים רצינו להגיש תביעה", אמר לו אליהו. "אמרו לנו: תסירו אותה, כי יש סיכוי שוועדת הערר תקבל את הטענות שלכם. עשינו מה שאמרו לנו, כמו תמיד. הם עכשיו טוענים שוויתרנו". קולו של חסין נסדק. "אני לא מוותר. לא מוותר. הכל שקר כאן".

בספר מתואר רגע האמת של חייו. גבוה ואצילי, חסין עולה לדוכן, מבקש לדבר אל ליבה של השופטת. מילותיו נישאות בחלל הצדק, הידיים מנסות להבקיע שערי שמיים. השופטת מקשיבה כמה רגעים, ואז בקוצר רוח קוטעת את דבריו: "מר חסין, עזוב. יש לך עורכי דין". חסין נדם על הדוכן, פונה בצעדים כושלים אל ספסל המשפחה. הוא מביט במשה ובעיניו התבוסה וההשפלה.

קריף הסביר לבני המשפחה את הברירות הנוראיות שניצבו בפניהם. "או שאנחנו נאבקים על הצדק לאבא שלכם נגד העוול הנורא שנעשה - או שאתם רוכשים את חצי הדירה המוצעת לכם, ואבא הולך אל אופק חייו בתחושה נוראית של אי־צדק". קריף לבש את מדי לוחם הצדק שוב, אמר לשופטת: "אני אציע להם להביא את קריאת הצדק של משפחת חסין לערכאות גבוהות יותר", ופנה למרשיו כדי לקבל אישור להמשך המאבק להשגת הצד.

אליהו חסין ישב שם, בן 91, מובס, ואמר: "תחליט אתה את מה שתחליט". כשחזר אל ביתו, יותר נכון חצי ביתו, חסין הכריז על תענית אוכל, ללא מועד סיום. כל זאת בגלל יחסה של מערכת המשפט אל טענות צדקתו. כך שקע אליהו חסין אל מותו.

הגיבור הלא צפוי

אני תוהה מה מניע אדם לחזור שוב ושוב לנסות לסייע לאנשים במאבקים כמעט בלתי אפשריים, גם אחרי שהובס לכאורה, גם אחרי שהבטיח לעצמו "לא עוד". משה מתיישב אחורה ומהרהר: "בתמונה הרחבה, ניצחתי. המאבק לצדק יהיה כאן תמיד, כמו השמש, ואני חלק ממנו. העובדה היא שיש למאבק הזה גם מורשת, ואני מבין את התפקיד שלי כחלק ממנו".

אפילו המדינה שאותה אתגר בשאלות צדק קשות ומטרידות, הכירה בחשיבות מאבקו ופועלו של משה. לאחרונה נחנך ארכיון משה קריף בספרייה הלאומית, ובו תיעוד עשייתו החברתית ארוכת השנים. "נכנסת לספרייה הלאומית 'עוד בחייהם'", אני מצטט לו מ"חגיגה בסנוקר". משה מחייך: "באתר הספרייה הלאומית כתבו משה קריף, 1962 ומקף. ואני עובד על להרחיב את המקף בעוד מלחמות צדק".

אני חושב שהספרים שלך הם גם חלק ממאבק הצדק שלך. לא רק להשיג צדק, אלא גם שייראה.

"אנשים שמנהלים מאבקים לצדק לא עושים את זה רק כי החברה שלהם תשתנה, אלא גם כדי להנכיח את קול הצדק בחברה. לכן אפשר לקרוא את 'בכל שעריך' בשלוש דרכים", אומר משה. "קריאה חברתית, שבה יש עו"ד שמגונן על החלשים מפני הממסד האטום. קריאה משפטית, של עו"ד יצירתי עם טענות לצדק מהותי, ניגפות בפני שמירת הסדר המוסדי הישן. וקריאה שלישית היא באופן יהודי, שבו מנסים למנוע את העוולה מהיחיד כמו בסיפור חסין, מהקבוצה כמו בגבעת עמל, ומהגר - כמו במקרה של אבו אלקיעאן".

אבל איך חיים עם המרדף אחר הצדק ביום־יום?

"אני נע בין שמיים וארץ כחלק מההוויה שלי - בין הצרכים הקיומיים היומיומיים לבין השגב של הטענות. אני נע בין השממה המדברית של המידע והעובדות לבין טענות צדק מוחלט. ואת כל זה אני עושה בניסאן מיקרה חבוטה וחלודה", הוא מחייך במאור פנים.

"אחד הדברים הטובים שקורים במאבק לצדק זה שאתה פוגש המון אנשים מצוינים בדרך", הוא אומר, "והם נהיים חברים שלך במסע. וזה חשוב חברים, כי המקומות שאנחנו הולכים אליהם - הם גרועים מאוד. אם לא נדע לטפל בהם ביחד, כחברה, פשוט לא נלך".

זמן פציעות

הערב היורד על באר שבע אינו מסמן את סוף המאבק, אלא רק את המעבר למה שקריף מכנה בספרו "זמן פציעות". אני שואל את משה איך נראית תמונת הניצחון שלו.

"אני כבר לא מחפש נוקאאוט. סיימתי את ספרי במגילת העצמאות שבה ראו את הורינו כ'יהודי הארצות האחרות'. הנרטיב הזה הגדיר מהם מרכז ופריפריה. אבל הגיעה העת לנסח נוסחה משותפת על הקיום המשותף. נוסחה שלא יהיו בה פריבילגיות. הסדר הישן חייב להיות מומר בסדר חדש, ויש דור חדש עכשיו", הוא אומר. "דור שלא משפיל את מבטו לקצות נעליו, שלא מרגיש צורך להוכיח את עצמו. הוא זה שייקח את ההובלה ויעצב את הישראליות החדשה מתוך הכאב על מה שעשו לנו, מבלי להתעלם ממנו. אבל כדי שזה יקרה, אסור לנו לפעול מתוך הגדם. אסור לפעול רק מתוך הפצע, אלא באחריות לעתיד של כולנו. אין לנו חשבון להגיש יותר, יש לנו אחריות לקבוצה ולעונה הבאה".

אליהו חסין בוודאי היה חותם על המילים הללו. גם אבו אלקיעאן. בעולם שבו כולם מתפשרים עם החיים, קריף נשאר הילד עם האצבע בסכר - כדי לוודא שכשתיבנה כאן מערכת חדשה, היא תזכור סוף־סוף להזמין את כולם אל שולחן השבת.

אנחנו נפרדים. משה מתרחק בניסאן מיקרה אל תוך השקיעה, ואני חושב לעצמי שבכל מערבון, תמיד יש את הגיבור הלא צפוי.