"אני כמובן לא שמח שנפצעתי, אבל לא בוכה על חלב שנשפך". סורין הרשקו על רקע קבלת הפנים לחטופי אנטבה בישראל | צילום: אפרת אשל, אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה / באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

הגיבור הנסתר מאנטבה, שנותר נכה: "חרטה? רק על האקשן שפספסתי"

קליע בעמוד השדרה, שירה חייל אוגנדי, שינה את חיי סורין הרשקו לעד • 50 שנה אחרי, הוא חושף את הזוגיות עם האחות שטיפלה בו, מספר איך הצטרף למבצע בגניבה אף ששוחרר מצה"ל - ומסביר למה, למרות המחיר, היה עושה זאת שוב • צפו בראיון

עיניו הכחולות של סורין הרשקו נוצצות. דרוש אומץ רב כדי לומר את מה שהוא עומד לומר, אבל כפצוע הכי קשה ממבצע אנטבה, נדמה שבתחום האומץ הוא בסך הכל מסודר; כבר 50 שנה הוא מוכיח את זה. "אני פישלתי שם", הוא אומר בגילוי לב, ומזיז באמצעות פיו את הצינורית שמאפשרת לו לנוע.

הוא היה אז לוחם צנחנים בן 21, יפה הבלורית והתואר במובן המילולי ביותר של הביטוי, חלק מחוליה בראשותו של גיורא איילנד. "היינו צריכים להגיע לגג של הטרמינל החדש באנטבה. אני לא עליתי איתם - נכנסתי לאולם הראשי, כי חשבתי ששם יהיה אקשן. כשהגעתי למדרגות שמובילות לגג, שוטר או שומר אוגנדי ירה עליי שני כדורים, שאחד מהם פגע בעמוד השדרה. נפצעתי קשה מאוד".

סורין הרשקו%2C הפצוע הקשה ביותר ממבצע אנטבה%2C בראיון למגזין "היום" %2F%2F כתב%3A ערן נבון%2C צילום%3A משה בן שמחון

והוא בכלל לא היה אמור להיות שם. יומיים לפני המבצע החזיר הרשקו את הנשק שלו בבסיס ברמת הגולן, ויצא לחופשת שחרור.

"הייתי בגדוד 890 של הצנחנים. רציתי להיות לוחם, לתרום, הייתי מורעל. בגיל 12 עליתי מרומניה, וכאן רציתי להיות, סוף-סוף, יותר ישראלי מרומני", הוא אומר במבטא רך, "לא ראיתי בעיניים".

"יש על זה ויכוח עד היום, אבל לדעתי, אני עשיתי שם פאשלה". סורין הרשקו, צילום: אפרת אשל

טירון אחד בבסיס אי שם ברמת הגולן, שנכנס רגע למקלחת לילית סמוך למבצע אנטבה, יכול להעיד שהרשקו, היום בן 71, לא מגזים. "מסרתי את הנשק שלי לנשקייה. והחזרתי את כל הציוד הצבאי שלי. פתאום הודיעו לפלוגה שצריכים לוחמים, וכולנו חשבנו שייקחו אותנו למבצע הסחה בלבנון שקשור לחטיפה באנטבה. הייתי בלי ציוד, אבל ידעתי שלא מעניין אותי כלום - אני אשתתף במבצע הזה ויהי מה".

"כבר הייתי משוחרר מצה"ל, אבל כדי להשתתף במבצע הלכתי לפלוגת רב"טים, ועשיתי פאדיחה: לקחתי לטירון שהלך להתקלח את הנשק והחגור שלו. אמרתי לחייל אחר: תגיד לו שלא ידאג, אחזיר לו את הנשק מחר. החייל נשפט על אובדן הנשק, ויצא זכאי"

באותם רגעים שום דבר לא היה יכול לעצור אותו. "הלכתי לפלוגת רב"טים, ועשיתי פאדיחה", הוא צוחק, "לקחתי לטירון שהלך להתקלח את הנשק והחגור שלו. אמרתי לחייל אחר: תגיד לו שלא ידאג, אחזיר לו את הנשק מחר. החייל, אגב, נשפט על כך ויצא זכאי".

הרשקו בחודשים הראשונים של השיקום בבית החולים שיבא, 1976, צילום: באדיבות סורין הרשקו

סורין לא החזיר כמובן את הנשק וגם לא את החגור, אלא הצטייד בהם ויצא עם חבריו לגדוד באוטובוס מיוחד מרמת הגולן. הם נסעו באישון ליל והגיעו למחנה סירקין, שם התאמנו לוחמי סיירת מטכ"ל לקראת המבצע.

שר הביטחון דאז שמעון פרס בשיחה עם החטופים | צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

"כשראינו את ההרקולסים ואת כל התכונה בבסיס, הבנו שיש כאן משהו קיצוני, היסטורי. הבנו שכנראה הולכים לעשות מבצע באנטבה. יותר מהכל, רצינו להיות אלו שישחררו את החטופים".

רגע גורלי בגג

סורין וחבריו לחטיבה האדומה היו במטוס הרקולס הראשון שנחת באנטבה - ובבטנו לוחמי סיירת מטכ"ל, המרצדס השחורה המפורסמת ושני הלנד-רוברים. "התפקיד שלנו היה להשתלט על הטרמינל החדש. אבל החטופים הוחזקו בטרמינל הישן, שאליו פרצו הכוחות של סיירת מטכ"ל".

שם קיבל את ההחלטה ששינתה את חייו. "במקום להיות עם החוליה שלי ולעלות לגג, נכנסתי עם הכוח הגדול לתוך הטרמינל. החוליה שאליה הייתי שייך עלתה לגג. אחרי שראיתי שאין כלום בטרמינל החדש, יצאתי החוצה לגרם המדרגות המוביל לגג. מהמדרגות יצאה מרפסת שמובילה למחסן. שומר או שוטר אוגנדי הסתתר בה. כשהוא הבחין בי עולה במדרגות, הוא יצא וירה בי פעמיים. נפלתי על הפנים ונפצעתי קשות. לא איבדתי הכרה.

"אני זוכר שלא הצלחתי לצעוק, לדבר, להזיז את הגוף. ירד לי המון דם. מתן וילנאי והחפ"ק שלו הגיעו בתוך זמן מאוד קצר עם רופאים, וטיפלו בי".

הרשקו עם יצחק נבון ושמחה הולצברג (משמאל), צילום: באדיבות סורין הרשקו

אתה מתחרט על מה שעשית שם?

"אני מתחרט על דבר אחד. הכוח שהגיע לגג ראה את כל האקשן שהתרחש בטרמינל הישן עם החטופים ובכלל בשדה מנקודת התצפית הכי טובה שיש. ואני פספסתי את זה. עד היום יש לי ויכוח עם גיורא איילנד. אני אומר שזו היתה פאשלה שלי, הוא מצידו סבור שהיה צריך לשמור עליי ולדאוג שאהיה בכוח שלו ואעלה איתם לגג".

"היו לי מערכות יחסים גם לאחר הפציעה, שהסתיימו. הגיוני לגמרי שבשלב מסוים, בגלל המצב שלי, בת זוג תגיד שזה קשה לה. וחוץ מזה, אתה יודע, יש לי את האופי שלי והשיגעונות שלי. זה לא שחוץ מהנכות אני הגבר האידיאלי"

שנה שלמה העביר בשיקום מפרך בביה"ח שיבא. בהתחלה עוד קיווה שיצליח, בשלב מסוים, ללכת ולנוע; אט-אט חלחלה בו ההבנה שיישאר משותק לכל חייו.

אחר כך השתחרר מבית החולים - אבל הוא חושף שלא היה לבד. "בבית החולים טיפלה בי אחות, והפכנו מאוחר יותר לבני זוג", הוא מפתיע, "היינו ביחד כמה שנים. הגיוני לגמרי שבשלב מסוים, בגלל המצב שלי, בת זוג תגיד שזה קשה לה. וחוץ מזה, אתה יודע, יש לי את האופי שלי והשיגעונות שלי. זה לא שחוץ מהנכות אני הגבר האידיאלי", הוא מחייך.

מימין: הרמטכ"ל מוטה גור והטייס שוקי שני עם הרשקו וחטופי אנטבה, צילום: באדיבות סורין הרשקו

היו לך בנות זוג נוספות במהלך השנים?

"כן, היו עוד. אבל בסופו של דבר זה לא הסתייע ולא נמשך, מסיבות שונות".

אתה מרגיש החמצה על כך שלא הקמת משפחה? רצית ילדים?

"כן, זו בהחלט החמצה. אני מאוד אוהב ילדים. אבל זה קשה ואני תמיד ידעתי שנטל הגידול יהיה על בת הזוג. חוץ מזה, לפעמים אני רואה זוגות נשואים ואומר: רגע, אולי העובדה שאני לא נישאתי היא אופציה לא כל כך גרועה".

"כל כך הרבה פצועים, ושיתעסקו דווקא בי?"

אנחנו נפגשים בבית המטופח שלו בשכונת אפקה בתל אביב. בסלון יש אוסף שח-מט מרשים, ספות נוחות ושולחן אוכל רחב ידיים. יש לו מטפלים צמודים שמסייעים לו בכל: אריק לומקינג, עובד זר מהפיליפינים, ושני ישראלים - דוד ישראל וסרגיי סניטסקי. והוא עושה הכל כדי לשמור על עצמאות, גם במצבו. בעזרת צינורית מיוחדת שאותה הוא תופס בשיניו, הוא מסוגל - בין השאר - לשלוט בעצמו בתנועות כיסא הגלגלים, להשתמש במחשב בחדר העבודה או להקליד בטלפון הנייד. 

כדי לנצח את המגבלות היה מוכן לנסות גם פתרונות יוצאי דופן, כולל קוף טיפולי - כן, קראתם נכון - שהיה במחיצתו שנה שלמה. "באוניברסיטה בארה"ב ערכו ניסוי, שבו אילפו קופים קטנים שיעזרו לנכים, בעיקר למשותקים כמוני. קוף מאולף כזה הגיע גם אליי. נהגתי לכוון אותו עם פנס לייזר למקום שאני רוצה, והקוף כבר ידע מה לעשות. כשהצבעתי עם הלייזר על המקרר, למשל, הקוף היה פותח אותו ומביא לי פחית שתייה, וכשרציתי להאזין למוזיקה הייתי מסמן את הטייפ, והקוף היה לוקח קסטה, מניח בפנים ולוחץ על כפתור ההפעלה. הבעיה היתה שהוא היה מופרע לגמרי - הוא כל הזמן קפץ והשתולל, ועשה נזקים בבית. הוא היה אמור לאפשר למטפלים שלי לנוח, ובמקום זה הם היו צריכים כל הזמן להתעסק איתו. אגב, כשהיה מביא לי משהו מהמקרר, היו מקרים שהיה אוכל אותו בדרך". 

"במקום לתת מנוחה למטפלים, הוא התיש אותם". הרשקו עם הקוף המאולף שבו נעזר, צילום: באדיבות סורין הרשקו

השלמת באמת עם מצבך? המחיר ששילמת לא גורם לך להצטער על ההשתתפות במבצע?

"על אף המחיר, אני לא מתחרט ושלם לגמרי עם מעשיי וחיי מאז הפציעה. אני גם לא בוכה על חלב שנשפך ועל דברים בדיעבד. אני לא מסוגל לחשוב מה היה קורה אילו. חשוב לי להגיד: אני לא שמח שנפצעתי. זה גרם לי להרבה מגבלות, אבל מעולם לא בכיתי על מר גורלי כביכול, ועל למה זה קרה לי".

"כדי להתגבר על הנכות השתמשתי אפילו בקוף שעבר אילוף מיוחד. כשהצבעתי עם פנס לייזר על המקרר, הוא היה מביא לי פחית שתייה. כשרציתי להאזין למוזיקה, הייתי מסמן את הטייפ והוא היה מפעיל קסטה. הבעיה: הוא היה מופרע לגמרי ועשה נזקים בבית. ולפעמים, כשהיה מביא לי משהו מהמקרר, היה אוכל אותו בדרך"

אתה מרגיש לפעמים שאולי נשכחת? שאת הגבורה והתהילה מאנטבה מייחסים בעיקר ליוני נתניהו, למוקי בצר ולאחרים?

"ממש לא. מדברים איתי על זה, מזהים אותי במסעדות וטיולים, מראיינים אותי. אבל במדינה כמו שלנו, שיש בה כל כך הרבה אירועים, מלחמות ופצועים חדשים בכל רגע, ברור שאי אפשר להתעסק בכל פצוע כל הזמן".

יש לקח כלשהו שהפקת ממבצע אנטבה? לדעתך היה אפשר לעשות אותו בצורה אחרת?

"המבצע הזה היה מטורף לגמרי. אולי היה בו גם מרכיב של חוסר אחריות. כמות המודיעין שהיתה לנו לפני המבצע היתה זניחה ממש. אבל בגלל שזה היה משוגע לגמרי, גם הצד השני לא ציפה שהמשוגעים האלו יגיעו אליו. ואולי בגלל זה המבצע הצליח".

הרשקו עם קברניט טיסת אייר פראנס שנחטפה מישל בקוס, הילדים ששוחררו מאנטבה והוריהם, צילום: באדיבות סורין הרשקו

אתה רואה בו הצלחה?

"רגע. נהרגו ארבעה חטופים. יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, נהרג. וגם נפצעו. אחד, שזה אני, מאוד מאוד קשה. זה שווה? ציפי כהן איבדה שם את אביה, פסקו כהן. אפשר למדוד את הצער שלה? את הכאב? בשבילה זה כל העולם. גם אני נושא כאב גדול. יש פה מורכבות אמיתית.

היה לזה גם ערך גדול מאוד. זה עשה שינוי במאבק נגד הטרור, והראה שלא צריך להיכנע לטרוריסטים. זה עשה סוויץ' בכל אירופה, סוויץ' שהדהד בכל העולם".

אלא שבחמשת העשורים שעברו מאז הצטרפו לתחושת הגאווה גם תחושות אחרות. אחיו של מפקד הסיירת שנהרג, אחד בנימין נתניהו, הקפיד תמיד לכבד את הרשקו, להזכיר את תרומתו למבצע ולבקר אותו בכל הזדמנות. ב-1998, בשנת ה-50 למדינה, הרשקו אף השיא משואה. אבל מה דעתו על מדינת ישראל של היום? "בלי להיכנס לפוליטיקה, אני מאוד לא שמח", הוא אומר קצרות, "מטריד אותי שאני לא רואה אור בקצה המנהרה. זה משפיע לי על מצב הרוח מעת לעת". 

הניצחון האמיתי

כששואלים אותו אם חווה אי פעם רגעי שבירה, הוא משיב בנחרצות שלא. ויש לו גם הסבר. "הייתי מוקף בחברים, במשפחה, במשפחות החטופים ששוחררו. לרגע לא הרגשתי בדידות. יותר הדאיג אותי איך אקיים חיים מלאים עם הפציעה הזאת, ואני שמח מאוד שהצלחתי".

"דאגתי שלא אוכל לקיים חיים מלאים למרות הפציעה, ואני שמח מאוד שהצלחתי". סורין הרשקו, צילום: אפרת אשל

כפי שבדרך לאנטבה לא איפשר לשום מכשול לבלום אותו, כך גם בחיים שאחרי. הוא השלים תואר ראשון בכלכלה, סוציולוגיה ומדעי המדינה, ותואר שני בלימודי עבודה, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. בהמשך למד גם תכנות מחשבים, תחום שבו הוא עוסק עד היום כעצמאי. הוא מטייל לא מעט בארץ, בין השאר בכובעו כיו"ר עמותת לטם, המארגנת טיולים בטבע ופעילויות לאנשים עם מוגבלות וצרכים מיוחדים, וגם טס הרבה לחו"ל עם המטפל; רק לאחרונה שבו מטיול בפיליפינים ובוויטנאם. "יש לי המון חברים שאני יוצא איתם לבילויים, להופעות ולמסעדות, ואני מאוד אוהב להיות עם 'ילדי אנטבה', בניהם שממשיכים את הדרך של הוריהם ששוחררו מהשבי שם. מאוד נקשרנו, ואנחנו מבלים ביחד".

"העובדה שלא הקמתי משפחה היא בהחלט החמצה. אני מאוד אוהב ילדים. אבל זה קשה, ואני תמיד ידעתי שנטל הגידול יהיה על בת הזוג. חוץ מזה, לפעמים אני רואה זוגות נשואים ואומר: רגע, אולי העובדה שאני לא נישאתי היא אופציה לא כל כך גרועה"

בחמשת העשורים שחלפו מאז מבצע אנטבה, גבר הרשקו שוב ושוב על מגבלות הגוף ועל הקשיים. רגע אחד, לפני 32 שנה, הותיר בפיו את טעמה המתוק של ההצלחה הזו.

"ב-1994 לקחו אותי חזרה לאנטבה, במסגרת כתבה עיתונאית. בדיוק היה בשדה התעופה כוח אמריקני גדול. פתאום הם יצאו לכיוון שלנו בשמאל ימין, שמאל ימין. הם נעמדו לידי, הצדיעו לי ואמרו: כבוד גדול מאוד עבורנו לפגוש אותך. הרגשתי אז ניצחון גדול. גדול מאוד".

Load more...