אני לא סגור על החשיבות הספורטיבית של אירוע הספורט היהודי הגדול ביותר. טוב, בעצם אני כן סגור על זה - אין לו כל חשיבות ספורטיבית. בכל זאת, ובלי לפגוע, אין מספיק ספורטאים יהודים ברמה הנדרשת בעולם כדי להצדיק אירוע כזה.
אבל בעת הנוכחית, לראות משלחות כה יפות מקרב יהודי התפוצות מגיעות בזו אחר זו, עמוסות נייס ג'ואיש בויז אנד גירלז פרום אול אובר דה וורלד - הרי זו בעצם אולימפיאדת תגלית הרבה יותר מאשר אירוע ספורט.
טל ברודי משחזר את תמונת לפיד המכביה משנת 77' // צילום: באדיבות המכביה
המדד לא יהיה מספר השיאים שיישברו (אפסי) או מספר המדליות שיוענקו (ישראל תקטוף 90 אחוזים) - המדד יהיה מספר היהודים שישובו לארצותיהם בעיניים נוצצות, אל מציאות של אנטישמיות משתוללת ושנאת ישראל מחורפנת, ויאמרו לבני משפחותיהם במקסיקו, בצ'ילה, בבלגיה, בשבדיה וגו': "יש מקום אחד בעולם שבו הרגשתי בתוך עורי ובתוך ביתי בשלוש השנים האחרונות, וקוראים לו ישראל".
מדד העיניים הנוצצות. חוגגים במכביה 2026
מכאן ועד ל־Aliyah, בעזרת ה', המרחק קצר. ובעת הזאת - כל קול קובע. כל עולה קובע. אז יאללה - תנו להם מדליות, ותחייכו אליהם ברחוב. הם בני משפחה, אחרי הכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
