בשדה התעופה באנטבה נכנסה ציפי גונן לדיוטי פרי, בחיפוש אחר מזכרות. במהלך השוטטות שלה היא נתקלה בחיפושית קטנה, ומיהרה לקנות אותה. "בשביל אבא".
אביה של ציפי, ד"ר פסקו כהן, נהרג במהלך מבצע שחרור החטופים באנטבה. "הייתי ילדה של אבא", היא מספרת. "היינו מטיילים המון. אבא עלה לארץ מרומניה, ומאוד אהב את רומניה והתגעגע אליה, אז נסענו לבקר. אני זוכרת שבגיל 4 או 5 היינו שם בטיול באחד היערות, וכל הזמן אספתי פרות משה רבנו ושמתי אותן בקופסאות קטנות. במהלך הנסיעה חזרה ברכב הן התפזרו באוטו. מלא פרות משה רבנו, שהתחילו להתרוצץ בכל מקום. פחדתי שאבא יכעס עלי, אבל הוא עצר את האוטו ורק צחק. אז החיפושית היא בשבילו. שמתי אותה ליד נר הזיכרון שהדלקתי באנטבה, ואז לקחתי אותה איתי הביתה, כדי שתהיה על שולחן העבודה שלי. זיכרון מאבא".
46 שנים אחרי תיעוד נדיר ממבצע אנטבה // צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
גונן הצטרפה השבוע, לצד שי גרוס ובני דוידזון, לנסיעה לאוגנדה, במלאת 50 שנה למבצע שחרור החטופים. השלושה היו ילדים כשנחטפו במטוס אייר פראנס והוחזקו בטרמינל הישן באנטבה, עד ששוחררו כעבור שמונה ימים בידי כוח צה"ל. השלושה סירבו במשך 50 שנה לחזור למקום שגדע את ילדותם. לבקשת "ישראל היום" הם ניאותו לצאת למסע. "אני נוסעת עם אחי הגדול ועם אחי הקטן לפגוש את אבא", אמרה גונן לפני ההמראה מהארץ.
אקדח לרקה
תזכורת: ביום ראשון, 27 ביוני 1976, נחטף מטוס אייר פראנס שהיה בדרכו מתל אביב לפריז, במהלך חניית ביניים באתונה. על המטוס היו 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות, והוא הועבר על ידי החוטפים - שני גרמנים ושני פלסטינים - לנמל התעופה בבנגאזי שבלוב, ושם הצטרפו אליהם שלושה חוטפים פלסטינים נוספים, ומשם המריאו לאנטבה. החוטפים דרשו שחרור של 53 מחבלים פלסטינים, מהם 40 שהיו כלואים בישראל. הם איימו להוציא להורג חטופים אם תביעותיהם לא ייענו.
ישראל סירבה להיענות לדרישה. אמנם היא ניהלה משא ומתן כדי להרוויח זמן, אולם בהנחיית רה"מ יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס החליטה על מבצע צבאי: "כדור הרעם". המבצע יצא לפועל בלילה שבין 3 ל־4 ביולי, כאשר כוחות צבאיים, ובראשם סיירת מטכ"ל, פשטו על שדה התעופה באנטבה. במהלך הפשיטה שוחררו החטופים הישראלים (הזרים שבהם שוחררו עוד קודם לכן), ושלושה מהם נהרגו: אידה בורוכוביץ', ז'אן־ז'אק מימוני ופסקו כהן, אביה של ציפי. חטופה נוספת, דורה בלוך, שהתה במהלך המבצע בבית חולים באוגנדה משום שנזקקה לטיפול, ונרצחה שם.
במהלך המבצע נהרג מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל, יונתן (יוני) נתניהו, וחמישה לוחמים נוספים וכן שישה בני ערובה נפצעו. כל המחבלים חוסלו, ולצידם עשרות חיילים מצבא אוגנדה. לאחר המבצע שונה שמו ל"מבצע יונתן", על שם מפקדו שנהרג.
דוידזון, שהיה בן 13 בזמן החטיפה, זוכר אותה לפרטיה. הוא היה בדרכו לטיול בר מצווה עם הוריו ועם אחיו הבכור, רון, שעבורו זה היה טיול לקראת הגיוס. "ישבנו בשורה אחת, אבא, אמא ואני, ואחי מהצד השני של המעבר. אני זוכר את הצרחה של הדיילת, ואת אמא אומרת 'נחטפנו'. אבא הסתכל עליה ואמר שהיא סתם עושה דרמה, ואחרי דקה ראינו את הדיילת ולידה את החוטפת הגרמנייה שמכוונת לה אקדח לרקה".
אף שעברו 50 שנה, הקול של דוידזון רועד כשהוא משחזר את הפרטים. "אבא אמר לנו לזוז קדימה בכיסאות, כדי שלא ניהרג אם ייפלט כדור. אחר כך הוא מצא בארנק את תעודת איש צוות האוויר שלו, קרע אותה ונתן חתיכה לכל אחד מאיתנו כדי שנעלים. והכל בקור רוח, בשקט.
לפני הנחיתה באנטבה, מחלון המטוס, ראתה ציפי את ימת ויקטוריה. "אמרתי לעצמי 'שיט, שיט, שיט, מה אני עושה', והכל התחיל להתבלבל לי בראש. אבל אז נחתנו, וכשירדתי מהמטוס, בכיתי. מאז לא הפסקתי לבכות"
"אני זוכר שנחתנו בבנגאזי, ושאחר כך המראנו וטסנו במשך שעות ארוכות מעל המדבר. אבא ניסה לנחש לאן אנחנו טסים, ואז נחתנו. כשגילינו שאנחנו באוגנדה, שמחנו. חשבנו שאידי אמין חבר שלנו, ושיהיה בסדר. כשיצאנו מהדלת הקדמית של המטוס לא היה שטיח אדום, אלא שתי שורות של חיילים אוגנדים, והמחבלים התחבקו איתם. אז הבנו שאף אחד כאן לא בעדנו".
גם גרוס זוכר את הנחיתה ההיא באנטבה, עם השורות של החיילים האוגנדים שעמדו על הקרקע. הוא היה אז ילד בן 6, שזוכר מהטיסה הארוכה שהפרידו בינו לבין הוריו, ושהוא התחבא מתחת לכיסא שלפניו. כשאמו חזרה, הוא סירב לצאת מהמחבוא. כשיצא, שאל את אמו, על פי עדותה, אם כואב למות.
"הפסקתי להיות ילדה"
את הימים שבהם היו חטופים באנטבה הם זוכרים היטב. "פעם הייתי נעלב כשהיו שואלים אותי אם אני זוכר. איך אפשר שלא לזכור את האירוע ששינה את חיי", תוהה גרוס. "אני זוכר איפה ישבנו בטרמינל. את השירותים עם הסורגים הקטנים. שם אמא היתה מחליפה לי חולצה ושוטפת אותי בברז. אני זוכר את הרחבה שלפני הטרמינל שבו הוחזקנו. שיחקתי שם בכדור, ואז הגיע המחבל הגרמני ונתן לי סטירה שהעיפה אותי. ואני זוכר איך בערב שבת אמא הסתכלה מהחלון החוצה וראתה כוכבים בשמיים, ובכתה, והדליקה נרות בכאילו".
גונן, שהיתה אז בת 8, זוכרת את הימים באנטבה "כמו טיול בצופים". הוריה עשו הכל כדי להרחיק ממנה את הפחד והדאגה, והקפידו שתשחק עם שאר ילדי החטופים. "הם אמרו שהכל בסדר, והגבנו בהתאם". דוידזון אומר שהם היו כ־15 ילדים בגילים שונים, שהעבירו את רוב הזמן ביחד, במשחקים. "אני זוכר את ציפי ובני מאז, וילדים נוספים. שיחקנו הרבה מחבואים כדי להעביר את הזמן".
בזמן מבצע השחרור גונן ישנה. "התעוררנו עם צעקות ויריות מעל לראש", היא מספרת. "אבא תפס אותי ומשך אותי אליו כדי להגן עלי. ואז הוא נורה, ונפל עלי ועל אמא, שניסתה לטפל בו". בדיעבד הם למדו שהאב נפגע מאש הכוח הפורץ ונפצע באורח אנוש.
"כשנגמרו היריות החיילים אמרו לנו לרוץ", ממשיכה ציפי. "אני זוכרת את עצמי רצה יחפה על המסלול, לכיוון ההרקולסים. אמרתי לאמא שכואבות לי הרגליים, והיא רק אמרה לי להמשיך לרוץ. נכנסנו למטוס, בהלם מוחלט, וישבנו על הרצפה. אבא היה איתנו, פצוע קשה. כשהמטוס נחת בקניה, לחניית ביניים, הורידו אותו שם, ואנחנו המשכנו לארץ בלעדיו. לא ידענו מה מצבו, עד שכמה ימים אחר כך הודיעו לנו שהוא מת בבית החולים, והחזירו אותו לארץ.
"אני זוכרת את עצמי בחדר, ופתאום שומעת את אמא צורחת. דודה שלי היתה בבית, שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה שהודיעו שאבא מת. התפרקתי. אמא לא הסכימה לקחת אותי להלוויה כדי לשמור עלי. זה היה הרגע שבו הפסקתי להיות ילדה. מאז לא יוצאת לי מהראש התמונה של אבא יושב על כורסה באנטבה, ראשו שמוט והוא מלא דם, ומסביב חיילים שמטפלים בו".
בני דוידזון: "בזמן ששיחקנו החברים כאן, יוני נתן את נאום חייו לפני ההמראה. המבצע היה שיאה של ישראל היפה, של הערבות ההדדית. זה אולי קצת מוסתר מאז, אבל זה קיים, והביקור כאן באנטבה הזכיר לנו את הרוח הישראלית"
גרוס מספר שאחד החטופים אמר למשפחתו שאם קורה משהו, שירוצו להסתתר בחדר המזכירות הקטן שהיה בפאתי הטרמינל. כשהכוח של סיירת מטכ"ל פרץ למבנה, לקחו אותו הוריו לשם וסגרו את הדלת. "הם כבר נפרדו ממני בנשיקות, ואבא אמר 'שמע ישראל'", הוא מספר. "ואז הוא קם, פתח את הדלת בעדינות וראה חייל ישראלי שמכוון אלינו נשק. אבא צעק 'ישראל, ישראל', וזה מה שהציל אותנו. החייל לקח אותי בידיים וכיסה אותי בשמיכה. לפני עשור, בשנת ה־40 למבצע, היה אירוע, ופתאום ניגש אלי מישהו ושאל אם אני שי. עניתי שכן, והוא אמר שהוא היה החייל שלקח אותי אז, בטרמינל. הוא סיפר לי שהייתי לחוץ ונשכתי אותו בכוח ביד".
המגדל אותו מגדל
כבר שנים ארוכות הם נעים בין הרצון לחזור לאנטבה ולסגור מעגל לבין החשש להתעמת עם העבר. עד עכשיו הפחד ניצח. אף שהיו לא מעט הצעות, הם סירבו תמיד לנסוע. לפני עשור הצטרף בנה של ציפי, גיא, לטקס החגיגי שנערך במקום. הוא היה אז חייל ונסע במדים כדי לייצג את צה"ל. "לא הייתי בשלה להצטרף אליו בשלב ההוא", היא אומרת. "פחדתי להתפרק. גם אמא שלי, שהיתה בת 80, חששה שלא אעמוד בזה. שאתמוטט".
עכשיו, היא מוסיפה, עברו מספיק שנים והגיע הזמן. "בחשתי לעצמי בראש הרבה, וגם עבדתי עם פסיכולוגית, שהפכה לחברה, ועברתי תהליך שפתח לי את המחשבות והצ'אקרות. גם המחקר שהשתתפנו בו אחרי 7 באוקטובר, שבדק איתנו את ההשפעות של החטיפה על ילדים ממרחק השנים כדי לסייע לאלה שנחטפו כעת, עזר לי להתמודד. הבנתי שהגיע הזמן. העובדה שנסעתי עם שני האחים שלי עזרה: ידעתי שלא אהיה לבד".
שי גרוס: "חשבתי על אבא, שנפטר לפני שנה, ואז ראיתי את ציפי, שאיבדה פה את אבא שלה. חיבקנו אותה. היא התפרקה. זה היה רגע מאוד כואב, של מי שבאה להיפרד מהאבא שלה במקום שבו השאירה אותו לפני 50 שנה"
גרוס מעיד על עצמו שחזר מאנטבה אחר לגמרי. "הילדות שלי נגמרה. חזרתי משם עם בעיות בדיבור. גמגמתי. בגיל 14 דיברתי עם אלוהים ואמרתי לו שאם הוא יגרום לכך שהגמגום ייעלם, אני אעשה רק דברים טובים. אחרי שנה הגמגום נעלם, ומאז אני משתדל לעשות רק טוב, בעיקר למי שנפגעו, למרות שבעצמי הוכרתי כנפגע פעולות איבה. אחרי 7 באוקטובר התחלתי ללוות פצועים. כשהגענו לכאן, התקשרתי ללוחם ימ"ס שאני מלווה מאז. זה מימוש השבועה שלי. אלה המילואים שלי".
ההכנות לנסיעה נמשכו כשבועיים, בסיועו של ירון תמיר, קונסול הכבוד של אוגנדה בישראל. הן כללו גם סדרת חיסונים שנדרש לבצע כל מי שמתעתד לבקר במדינה, שבוצעו באדיבות מכון מור - רשת מרפאות מומחים בפריסה ארצית.
השלושה מעידים על עצמם שרף המתח והלחץ עלה לקראת הנחיתה באנטבה. הם הגיעו לאוגנדה בטיסת המשך מאדיס אבבה, לביקור קצר שנמשך פחות משתי יממות, שגולת הכותרת שלו היתה הביקור בטרמינל הישן של שדה התעופה, שבו הוחזקו, ובמגדל הפיקוח, שלמרגלותיו נהרג יוני.
לפני הנחיתה, מחלון המטוס, ראתה ציפי את ימת ויקטוריה. "אמרתי לעצמי 'שיט, שיט, שיט, מה אני עושה', והכל התחיל להתבלבל לי בראש. אבל אז נחתנו. כשירדתי מהמטוס, בכיתי. מאז לא הפסקתי לבכות".
הם התקבלו באוגנדה בכבוד מלכים. נציג רשמי קיבל אותם בכבש המטוס וליווה אותם לאולם מיוחד, שבו המתינה להם התקשורת המקומית. היו שם כתבי טלוויזיה, רדיו ועיתונות כתובה, שהמטירו שאלות על החלטתם לשוב אחרי 50 שנה. "באתי לפגוש את אבא", סיפרה גרוס, ואילו דוידזון הוסיף: "אני מגיע לפגוש את הילד שהייתי אז. הגענו לכאן רק שלושה, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מייצגים את כל הישראלים שנחטפו לכאן, ואת מי ששחררו אותנו".
משדה התעופה הם נסעו למלון בקמפלה, הבירה, מרחק של פחות משעה. המשטרה המקומית פילסה להם את הדרך, והם זכו לאבטחה גם במלון עצמו, כיאה לאורחים חשובים מאוד. את הלילה הראשון העבירו במלון, במתח עצום לקראת הביקור בשדה התעופה. "לא ידענו מה יהיה ואיך יהיה. רק רצינו שכבר יהיה", מספרת ציפי.
ביום שני בבוקר הם נסעו מהמלון לטרמינל. עם הליווי המשטרתי והאבטחה הצמודים הם הגיעו, הוכנסו לאולם, והתבקשו לחכות. מתברר שהנשיא האוגנדי, יוורי מוסווני, עמד להמריא מהמקום במסוק הנשיאותי, והאזור כולו נסגר. הם המתינו כשעתיים, חסרי סבלנות, עד שהאזור נפתח, ואז נאמר להם שבכל הזמן הזה הם היו בטרמינל עצמו - במקום שבו הוחזקו לפני 50 שנה כבני ערובה.
"מאוד רצינו להגיע. הרי לזה כולנו חיכינו. בשביל זה באנו. ופתאום אומרים לנו שזה הטרמינל, ואנחנו מסתכלים מסביב וזה ממש לא היה נראה אותו הדבר", אומר דוידזון. "הטרמינל שופץ לגמרי. הם הזיזו קירות, צבעו, לרגע התאכזבתי". מתברר שהמקום משמש כיום בתור הטרמינל המיוחד של הנשיא וראשי השלטון, מעין אולם VIP.
אחרי ההלם הראשוני הם התחילו להסתובב, ולאט־לאט צפו הזיכרונות. "חיפשתי את השירותים שבהם שכבתי על הרצפה ואמרתי 'שמע ישראל' וביקשתי שרק לא יהרגו אותנו, והם לא היו כמו שזכרתי. אבל אז שִׁחזרנו איפה היינו, וציפי נזכרה איפה אבא שלה נפגע. ביקשתי לצאת החוצה, כי כשהגענו אז הכניסו אותנו מכיוון הימה ועכשיו הגענו מהצד השני, וחשבתי שזה יעזור לי להיזכר, ובאמת כשהיינו בחוץ נזכרתי בכל. זאת היתה הרחבה שבה נתנו לנו ביום חמישי לשחק, כשאפשרו לנו לצאת".
הם ביקשו להמשיך למגדל הפיקוח. "לפני 50 שנה ראינו אותו פעם אחת, כשנחתנו, ובפעם השנייה כשנתנו לנו לשחק בחוץ. הוא נראה עכשיו אותו הדבר. בזמן שהטרמינל שופץ, והשתנה, מגדל הפיקוח נשאר כמעט אותו הדבר: הטיח הוא אותו טיח, אותם חלונות עם אותם סורגים, אפילו הריח הוא כמו שזכרתי מאז, והכדורים בקירות - רואים את סימני הלחימה. זה המקום שבו ירו ביוני בזמן שאני שכבתי בשירותים והתפללתי. זה הדבר האמיתי. הנה אנחנו פה".
ציפי לא הפסיקה לבכות, בעיקר כשפסעה על המסלול. את נר הזיכרון היא תכננה להדליק בטרמינל, במקום שבו אביה נורה, אבל החליטה לבסוף להדליק אותו במגדל הפיקוח, שנשאר כמו שזכרה. "חשבתי שזה יותר מתאים, כי מגדל הפיקוח נשאר כמו שהיה. הרגשתי שזה המקום הנכון, כי זה המקום שבו השארתי את הילדות שלי, המקום שבו הפסקתי לחיות עם אבא".
היא מספרת שדיברה עם אבא שלה ואליו בלי הפסקה במהלך הביקור בשדה התעופה. "סיפרתי לו על מה שעשיתי, על ההחלטה שלי לבוא לכאן, על כך שבאתי להיפרד ממנו. אמרתי לו שאני רוצה שכל העולם יידע מי הוא, ומי הוא היה. שזה מגיע לו. סיפרתי לו על הנכדים שלו, ועל הנינה שנולדה לו. ועל האמא הלביאה שלנו, לביאה אמיתית שלמרות שכל עולמה חרב עליה גידלה אותנו לבד ובנתה אימפריה, ואיך שכולנו פייטרים בזכותה, וגם בזכותו. רציתי שיהיה גאה בנו כמו שאנחנו גאים בו. וגם שאלתי אותו, כמו שאני עושה תמיד, איך מכל הדברים הוא הוריש לי דווקא את התלתלים, אבל לא את העיניים הכחולות".
גרוס אומר שהסתכל על החיילים האוגנדים, שגם היום נמצאים בשדה התעופה. "זה זרק אותי למה שהיה אז, לשורות של החיילים שחיכו לנו, כשנחתנו. זה הציף הכל. עמדתי עם רעידות בכל הגוף וחשבתי על אבא, שנפטר לפני שנה, ואז ראיתי את ציפי, שאיבדה פה את אבא שלה, וחיבקתי אותה. חיבקנו אותה. היא התפרקה. זה היה רגע מאוד קשה, וכואב, של מי שבאה להיפרד מהאבא שלה במקום שבו היא השאירה אותו לפני 50 שנה".
אוגנדה האחרת
גם במהלך הביקור בטרמינל ובמגדל הפיקוח ליוותה אותם התקשורת המקומית. ציפי דיברה על אבא שלה, ועל כך שבאה לסגור מעגל, ובכתה. אחרי שלקחה אוויר, למרגלות מגדל הפיקוח, הוסיפה שאי אפשר נגדנו, הישראלים, ואי אפשר לנצח אותנו, ושאין על צה"ל. זה היה נאום ספונטני, ציוני, מהבטן.
דוידזון הודה למקומיים. "החמאתי להם מאוד", הוא אומר. "זאת לא אוגנדה שממנה יצאנו לפני 50 שנה. יש הבדל עצום בין איך שיצאנו משם אז, לאיך שחזרנו לכאן היום, בדלת הראשית. בפעם האחרונה שבה ראינו חייל אוגנדי הם לא היו בעדנו, ועכשיו הייתי אמור לרעוד מפחד כשמטר ממני עמד חייל אוגנדי, ליד המקום שבו ירו ביוני.
"אמרתי להם שאי אפשר שלא להרגיש את האהבה שלהם כלפינו, ואת הרצון לתקן, וכמה שהם בעדנו. הם באמת יצאו מגדרם בשבילנו, למרות שמי אנחנו בכלל - בני, ציפי ושי - שלושה ילדים שאיתרע מזלם להיחטף, והיה להם מספיק מזל לצאת מהחטיפה בחיים, ועכשיו הם החליטו לחזור".
תמיר, קונסול הכבוד, אומר שאוגנדה אכן השתנתה, והיא כיום מידידותיה הקרובות של ישראל בעולם בכלל, ובאפריקה בפרט. "50 שנה לאחר מבצע אנטבה, היחסים בין ישראל לאוגנדה חמים וידידותיים ביותר", הוא אומר. "מאז אותם ימים דרמטיים ונפילתו של משטר אידי אמין חל שינוי עמוק ביחסים שבין שתי המדינות, והיום בהנהגתו של הנשיא יוורי מוסווני מתקיימים קשרים הדוקים המבוססים על ידידות, שיתוף פעולה ואמון הדדי.
"האוגנדים רוחשים אהדה עמוקה לישראל והערכה רבה לעם היהודי. עבור רבים מהם ישראל היא ארץ הקודש, והעם היהודי נתפס כבעל היסטוריה יוצאת דופן, נחישות מעוררת השראה ותרומה משמעותית לעולם. במקומות רבים באוגנדה אפשר למצוא יחס חם במיוחד כלפי ישראלים, ולעיתים אף תחושת הערצה של ממש כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. מדי שנה מבקרים באוגנדה אלפי ישראלים, המטיילים ברחבי המדינה בביטחון ובתחושת נוחות מלאה. אוגנדה נחשבת כיום לאחד מיעדי התיירות הבולטים במזרח אפריקה עבור ישראלים, הנהנים מיופייה הטבעי, מחיות הבר, ממקורות הנילוס ומהאירוח הלבבי של התושבים המקומיים.
"הקשרים בין המדינות באים לידי ביטוי גם בשיתופי פעולה מעשיים", מוסיף תמיר, "ישראל, באמצעות משרד החוץ וגופים נוספים, מסייעת לאוגנדה בתחומי החקלאות, המים, הבריאות, החדשנות והכשרת כוח אדם. במסגרת זו, מדי שנה מגיעים צעירים אוגנדים לתוכניות הכשרה והשתלמות מתקדמות בחקלאות, ולאחר חזרתם לאוגנדה הם מיישמים את הידע שרכשו לטובת פיתוח החקלאות והכלכלה המקומית".
גרוס, גונן ודוידזון מדברים גם הם על החום שבו התקבלו באוגנדה. "ידענו שיקבלו אותנו, רק שלא העלינו על דעתנו באיזה כבוד ובאיזו אהבה", אומר דוידזון. "הם הבינו את המשמעות של הביקור הזה עבורנו, ועשו הכל לא רק שיעבור בשלום ושלא יאונה לנו כל רע, אלא שממש יהיה מוצלח.
"כשעלה הרעיון לנסוע, התלבטתי אם כדאי או לא, ואם אני עושה את הדבר הנכון. אבל ידעתי שציפי ושי שם ושהם צריכים אותי, אז החלטתי לבוא. הביקור הזה עלה על כל הציפיות שלי מכל בחינה אפשרית. אני מוצף. לא האמנתי שזה יהיה עד כדי כך עוצמתי.
"אני מתכנן לחזור לכאן שוב עם הפקה יותר גדולה. אולי עם עוד חטופים, אולי עם סורין הרשקו (הלוחם שנפצע באורח קשה במהלך מבצע השחרור, י"ל), אולי עם אחרים. אבל שום דבר לא ישתווה לביקור הזה. העוצמה היתה הרבה יותר גדולה מכפי שדמיינתי. אולי כי זאת הפעם הראשונה אחרי 50 שנה, אבל את מה שהיה כאן עכשיו - את הדמעות, את הקולות, את הריח, את התחושות - אני חושב שאת זה יהיה קשה מאוד לשחזר.
"בשבוע שבו הייתי כאן אז עברתי התבגרות מואצת, ולחזור לכאן עכשיו, בדרך הזאת, עם כל האהבה והכבוד מסביב, אפשר לכל אחד מאיתנו למצוא את הילד שהיה פה, אותו ילד שחולץ בחשכת לילה תחת יריות. זה לא רק סיפור טוב - זאת תרפיה, זה טיפול. קרה פה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר סגירת מעגל של ילדים־חטופים ששוחררו וחזרו. בשבילי, לפגוש שוב את הילד בן ה־13 שהייתי זאת זכות גדולה, כי קצת התגעגעתי אליו".
"מי שלא עבר מה שעברנו - לא יבין"
מהמסלול, בשדה התעופה, הם התקשרו ליקרים להם בארץ. ציפי צלצלה אל אמא שלה, חנה, בת 80, כדי להגיד שהיא בסדר. גם שי ובני דיברו עם האם, שהודתה להם על הליווי ועל החיבוק.
"אני שמחה שנסעתי", אומרת ציפי. "זה אמנם היה ביקור סוחט נפשית, אבל זה היה הזמן המתאים עבורי, עם החברה המתאימה. ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה כאן".
גרוס התקשר אל א', החייל מסיירת מטכ"ל שלקח אותו בידיים וכיסה אותו בשמיכה, בדרך למטוס. "מאוד רציתי שנעשה משהו ביחד. רציתי לחשוף אותו, לתת לו את הכבוד, כי הוא גיבור אמיתי ואדם מדהים", הוא מספר. "אבל א' סירב, ועדיין מסרב. אדם צנוע שלא רוצה להיחשף, שאני חייב לו תודה גדולה כי הוא הציל לי ולכולנו את החיים".
הוא שמח שבחר לנסוע, ובעיקר שעבר את המסע עם ציפי ובני. "משפחה ביולוגית היא משהו שאתה לא יכול לבחור, אבל אותם בחרתי, ובעצם אנטבה בחרה אותם בשבילי. הם אחים אמיתיים שלי, רק מי שעבר את מה שעברנו יכול להבין".
דוידזון חשב על יוני, אשר מלווה אותו מאז כבר 50 שנה. "יצא לי לא מעט לשחזר סיטואציות מאז. יום שישי בערב, בזמן שאני משחק שש בש עם החברים בטרמינל, ויוני נותן את נאום חייו בשארם א־שייח', לפני ההמראה למבצע.
"המבצע אז היה שיאה של ישראל היפה - של הערבות ההדדית, של להגיע עד קצה העולם. זה אולי היה קצת מוסתר מאז, אבל זה קיים, והביקור כאן באנטבה הזכיר לנו את הרוח הישראלית הזאת שכולנו כל כך אוהבים וגאים בה".
כשהיה חטוף, חגג גרוס יום הולדת 6 באנטבה. "אמא עשתה לי משהו קטן, בפינה של הטרמינל, עם כל הילדים", הוא מספר. "היא חילקה להם סוכריות טופי, ושרו לי 'יום הולדת שמח'". בשבת הקרובה הוא חוגג יום הולדת שוב, לפי התאריך העברי, וציפי ובני יגיעו לביתו שבגבעת שמואל כדי לחגוג איתו, כפי שהם עושים בכל שנה. החגיגה הפעם תלווה בזיכרונות מהמסע לאנטבה, ומסגירת המעגל: "נסיעה של פעם בחיים".
