גם 50 שנה אחרי שהיתה ילדה בת 8 וחצי בלבד באנטבה שבאוגנדה, ציפי גונן עדיין לא יכולה לשמוע את המילים "חטופים" ו"בני ערובה". היא איבדה שם את אביה, הרופא פסקו כהן, ומאז השתנו חייה. ב־7 באוקטובר הכל חזר אליה.
"בעלי אמר לי שיש בני ערובה וחטופים שנלקחו לעזה, ואני ממש השתגעתי", היא נזכרת. "צעקתי עליו שלא יגיד לי את המילים האלו. הרגשתי איך הכל מציף אותי בשניות.
"הייתי ממש בסערת רגשות, חודש ימים הייתי באטרף. עבדתי בממ"ד והייתי מצוידת במוט ברזל, בפטישים, בסכינים, כל הבית היה מוגף מחרדה אמיתית שיבואו אלינו מחבלים. לא יכולתי להירגע, היה לי משבר אמון מול המדינה, מול הצבא, לא הבנתי בכלל איך קרה האסון הזה. זה היה הכי רחוק מהמדינה, מהצבא שהגיע אלינו, חילץ אותנו מאנטבה והחזיר אותנו הביתה".
תיעוד נדיר ממבצע אנטבה // צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
ציפי, היום בת 58, ממש לא לבד. "ילדי אנטבה" זוכרים כמעט הכל - והם הכי ביחד שאפשר. נפגשים, עוזרים איש לרעהו עם הטראומות, החרדות העצב, וגם מבלים וחולקים את השמחות של החיים. פעם ילכו יחד להופעה של זמר גדול, ערב אחר הם מתכנסים ועושים על האש, נפעמים מטיול מהנה בטבע. יש להם קבוצת ווטסאפ פעילה רק שלהם. יש שם כאלה שנשבעים שזו המשפחה הכי קרובה ומיוחדת שלהם.
יש משהו לוכד בחבורה הזו. זר לא יבין את השפה המשותפת, שמשובצת כינויים ושמות חיבה מלפני 50 שנה, זיכרונות ששמורים רק לחבורת ילדים שבגרה בצל אותה חוויה, שהותירה בהם לא מעט צלקות בגוף ובנפש.
"אני הייתי ילד, הבן הכי קטן באנטבה, רק בן 6", מספר שי גרוס (56). "עד היום יש לי צורך עז בקבוצה הזאת. לפעמים אני מרגיש שאלו האחים והאחיות האמיתיים שלי. כאן כולם מבינים אחד את השני, יודעים היטב מה עברנו. יש לנו שיחות נפש, הלצות, חוויות ששמורות רק לנו. זה חלק מאוד חשוב מהחיים שלנו, גם אחרי כל כך הרבה שנים".
"עם אקדח מאחוריי"
תשעה אנשים יש בקבוצה המיוחדת שלהם. הם לא היו אמורים להכיר זה את זה. בסך הכל ילדים קטנים וצוהלים שעלו עם הוריהם ביום ראשון, 27 ביוני, 1976, על מטוס צרפתי בטיסה 139 של "אייר פראנס" מנתב"ג לפריז. היו להם חלומות גדולים מעולמם של ילדים, על חופשות נכספות ביעדים שונים בעולם. היתה להם גם ילדות מאושרת, רגילה. עד לרגע ששינה את חייהם.
הנה הם שוב נפגשים, בביתו של סורין הרשקו, הלוחם הגיבור שנפצע קשה מאוד בפעולת החילוץ שלהם באנטבה. היו אלו ההורים שלהם שאימצו את סורין מייד אחרי פציעתו, לא זזו ממנו בבית החולים ובזמן השיקום. היום הם ממשיכים את דרכם.
פותחים שולחן עם שלל גבינות מפתות, לחמים מגוונים ושלל סלטים. יש גם וויסקי משובח שנמזג בשמחה לכל דורש. הם צוחקים המון, ויש גם לא מעט רגעים של רצינות ועצב, אפילו בכי. אחד כזה מתרחש כשהם נזכרים ברגע החטיפה של המטוס שעליו היו 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות, אחרי חניית הביניים באתונה.
גבר ואישה גרמנים, חברי תאי המהפכה, ושני גברים פלסטינים מארגונו של ודיע חדאד - לשעבר קצין המבצעים של החזית העממית לשחרור פלסטין - השתלטו על הטיסה והורו לקברניט מישל בקוס לשנות את היעד לעבר נמל התעופי בבנגאזי שבלוב.
בני דוידזון (63), שהיה אז בן 13 וטס עם הוריו ואחיו לטיול בר־מצווה חלומי בארה"ב, מספר איך שמע את הצרחה של הדיילת הצרפתייה כשהכל התחיל. הוא מתאר פחד "מקפיא דם". גם איך אמו אמרה מייד לאבא שלו שהמטוס נחטף, והוא היסה את דבריה והשיב שתפסיק עם הפחדים שלה.
"רגע אחרי, אבא כבר אמר לאחי ולי לשבת נמוך, כדי שחלילה לא ייפלט כדור מאחד החוטפים ויפגע בנו".
שי מספר שהיה אמור לטוס עם המשפחה שלו לארה"ב להתארח אצל פרופ' יעקב נאמן, בן הדוד של אביו. כשהחטיפה החלה, אמא שלו דחפה אותו מייד מתחת לכיסא ושמה עליו חצאית צהובה שתחביא אותו.
"היו צעקות במטוס והמחבלת רצה עם רימון ביד", הוא נזכר ברגעים ההם. "אמא, ששיחקה איתי עד אז, אמרה לי 'תהיה בשקט'. אחרי שהיא החביאה אותי ישבתי שם שעתיים בלי להוציא הגה. אפילו לא בכיתי מרוב פחד משתק. בשלב מסוים המחבלים העבירו אנשים מקומות ולקחו גם את ההורים שלי. ישבתי מתחת לאנשים זרים, ילד קטן, ולא אמרתי כלום".
כולם זוכרים את החרדה. את רגעי האימה. את הלחץ, הבכי והצעקות במטוס. לפתע נרשמת התרגשות בקבוצה. דנה ברודסקי (59) ורג'ין לוי (56, לשעבר טייכנר) מתחבקות. הן מספרות שלראשונה הן מבינות ששתיהן עברו את אותו אירוע מחריד ומפחיד במטוס.
"אנחנו היינו אמורים להגיע לפריז ולהמשיך לפרו, לבלות שם את החופש הגדול אצל המשפחה של אבא. אני זוכרת שרציתי ללכת לשירותים, אמא שלי ביקשה מהחוטפים ללוות אותי והם לא נתנו לה", מספרת דנה, "הייתי אז ילדה בת 10. הלכתי לבד לשירותים, ואחד החוטפים ליווה אותי עם אקדח מאחוריי".
רג'ין ממשיכה את דבריה. "אנחנו טסנו חזרה הביתה לפריז. הייתי רק בת 6. אני זוכרת שאמרו לנו לשים את הידיים מאחורי העורף ולא ראיתי כלום מעבר לכיסא, רק שמעתי בכי וצרחות. רציתי ללכת לשירותים, נתנו לדיילת צרפתייה ללוות אותי והמחבל פשוט כיוון אלי אקדח. אני זוכרת שנכנסתי לשירותים ואמרתי לעצמי 'מה זה, אני רק ילדה'. זה זיכרון נורא קשה שלי. חזרתי לאמא ושאלתי אותה: הם רוצים להרוג אותנו? אמא לא רצתה לשקר ואמרה לי 'כן'. היא ואבא באמת חשבו שזה הסוף שלנו. מאותו רגע היו לי רק שלשולים והקאות".
"כדורגל עם פחיות"
בעת הנחיתה באנטבה אלה רוזנקוביץ' (55) שהיתה אז בת 5 (הצעירה ביותר מבין הישראלים שנחטפו) ובדרך לחופשה משפחתית בפריז, מספרת שאמא שלה עשתה הכל כדי לגונן עליה ועל אחיה.
"הייתי קטנה מאוד, אבל לא אשכח לעולם את המבט המבועת שהיה לאח שלי כשנחטפנו. כשהגענו לאנטבה אמא אמרה לנו: 'טוב ילדים, תמיד רציתי להגיע לאפריקה'. חשבתי לעצמי אוקיי, ככה זה כנראה בדרך לפריז.
"אני זוכרת שערב אחד בטרמינל, כשאנחנו חטופים, שאלתי את אבא ואמא 'גם מחר אנחנו נשארים פה?' אבא השיב לי שכן, ואמרתי 'איזה כיף'. רק כשאידי אמין שליט אוגנדה היה מגיע אלינו, והוא עשה את זה כל הזמן, נורא פחדתי. בעיניים של ילדה הוא נראה לי ענק, מפחיד. ממש נבהלתי ממנו".
ככה זה ילדים. העולם שלהם שונה מזה של המבוגרים. "ילדי אנטבה", אלה שהיום כבר מתעסקים בהייטק, בהוראה, בשוק ההון, וגם בתקשורת ובמיזמים שונים, מספרים גם על לא מעט רגעים שבהם זר, לו נקלע למקום, היה טועה לחשוב שמדובר בקייטנת ילדים והורים בשדה התעופה. הדבר כמובן היה רחוק מכך שנות אור.
"ההורים שלנו עשו הכל כדי לשמור עלינו ולקחת את כל הדאגות והפחד עליהם", מספר בני.
"בשנות ה־70 אנשים היו טסים לחופשות עם המון ספרים. כל אחד תרם את ספריו, וההורים שלנו הקימו בטרמינל ספרייה. היו גם המון משחקים, דמקות, שש בש, ככה העברנו את הזמן. בלילה ישנו על מזרנים, עם אור".
שי שומע את הדברים והם מייד מחזירים אותו לזיכרונות קשים. "היו רגעים שבהם היינו שם ילדים ושיחקנו, אבל אני חזרתי ילד אחר, עם המון טראומות ובעיות. יום אחד שיחקתי עם בני מחוץ לאולם, על מסלולי הטיסה. פתאום בא מחבל גרמני והעיף לי סטירה ועפתי. ילד לא שוכח דבר כזה. ועניין האור. כשחזרנו הביתה, בכל לילה הייתי קם ומדליק את האור בבית כי לא ידעתי כבר מה זה להירדם בחושך. עברתי ילדות קשה. בעיות בדיבור, אפילו גמגמתי. אני היחיד שמשרד הביטחון הכיר בו כנפגע פעולות איבה בגלל שנחטפתי. עד היום אני לא עולה על מטוס לבד".
הם מספרים שאחד הדברים הכי קשים בזמן שהותם באנטבה היה "הסלקציה". ההפרדה הקשה שעשו החוטפים ביום השלישי לחטיפה (היום השני באנטבה) בין החטופים הישראלים והיהודים לבין כל השאר, ששוחררו. למעשה, החטופים היהודים הפכו לקלפי מיקוח בידי החוטפים, שאיימו להוציא אותם להורג בתוך יומיים אם תביעותיהם לא ייענו בחיוב.
"אני זוכר את זה היטב", מספר בני, "לקחו אותנו, העבירו אותנו דרך חור בקיר לאולם אחר, בעצם ל'גטו הישראלי', לאולם בלי שירותים, בלי כלום. זה היה נורא".
שי גרוס: "שיחקתי עם בני על מסלולי הטיסה, ופתאום מחבל גרמני העיף לי סטירה. ילד לא שוכח דבר כזה. עברתי ילדות קשה, בעיות בדיבור, אפילו גמגמתי. אני היחיד שמשרד הביטחון הכיר בו כנפגע פעולות איבה בגלל שנחטפתי. עד היום אני לא עולה על מטוס לבד"
רג'ין מספרת שהיא ואחותה סבין טייכנר שרון (53) שהיתה בת 3 בלבד, יחד עם הוריהן ועם אחות נוספת, נשארו בצד השני בשל אזרחותם הצרפתית, ומתארת עד כמה היה הדבר קשה לה. "ישבתי שם על הרצפה. אני ממש זוכרת את החור בקיר, ואיך הם עברו לצד השני. אני רואה אותם עוברים, ואני לא. הם היו צריכים ממש לזחול שם לצד השני. זה היה קשה ואנשים צרחו. לי כביכול היה מזל ואנחנו באמת שוחררנו מהר, אבל תמיד הרגשתי לא נעים מהעניין הזה ושאלתי את עצמי מה אני עברתי, לעומתם. אני הייתי חטופה רק שלושה ימים, והם שבוע שלם".
ביום חמישי, אחרי שהחוטפים השלימו את שחרור כל החטופים הזרים, הועברו יותר ממאה החטופים הישראלים והיהודים חזרה לאולם הראשון שבו שהו טרם הסלקציה. הקברניט בקוס התעקש להישאר ביחד עם החטופים, ועל כך הוענק לו אות הוקרה מראש הממשלה דאז יצחק רבין.
אלה ודנה, וכך גם ענת ובני, שי וציפי, אומרים שהיתה הקלה מסוימת בתנאים עם החזרה לאולם הראשון. "אידי אמין הודיע אז שממשלת ישראל נכנעה לדרישות החוטפים ותנהל משא ומתן עם אש"ף על הדרישות שלהם, כך שהוא דוחה את האולטימטום שלפיו אם לא ייענו הדרישות יוצאו להורג שני חטופים בכל שעה, ליום ראשון. החוטפים היו לפתע נינוחים יותר, ואפילו אפשרו לנו לשחק בחוץ, על המסלולים", הם מספרים. "שיחקנו כדורגל עם פחיות, דג מלוח, אפילו רקדנו בלט אחת עם השנייה".
"פרקנו, רצנו וסרקנו"
בינתיים, בני שואל את סורין אם למזוג לו מעט וויסקי. סורין אומר שזה בסדר, שאחרים ייהנו מהמשקה. האיש הזה הוא השראה גדולה. כשהוא יושב בכיסא גלגלים, משותק בארבעת גפיו, הלוחם שהפך לאיש מחשבים מבריק למרות מוגבלותו הפיזית זוכר היטב את הרגעים ששינו את חייו. את הרגעים שבהם הגיע כלוחם צעיר בצנחנים, יחד עם סיירת מטכ"ל וכוחות אחרים, לחלץ את אותם ילדים והוריהם במוצאי השבת בלילה מהטרמינל באנטבה.
"ביום שישי שלפני השבת של פעולת החילוץ בכלל יצאתי לחופשת שחרור", נזכר סורין. "הבנתי שצה"ל מארגן משהו, וחשבתי שתהיה פעולת תגמול בלבנון. הגעתי לבסיס שלנו במרכז הארץ, והבנתי שהולכים לעשות מבצע גדול באנטבה. אמרתי לעצמי - אין מצב שאני לא משתתף בזה".
סורין לא היסס לרגע. הוא חטף ציוד מאחד הטירונים, נשק ואפוד וכל מה שצריך חייל לוחם, הבטיח לאותו טירון שהוא לוקח רק לרגע - והתייצב למבצע. "כן, הגזמתי קצת", הוא צוחק. "הייתי במטוס הראשון שהגיע לאנטבה יחד עם סיירת מטכ"ל", הוא מספר. זה קרה בשבת, 3 ביולי 1976, בסביבות השעה 11 בלילה.
"כוח הצנחנים שבו הייתי הלך ברגל לטרמינל החדש. עצרנו באיזו נקודה כדי שהכוח של הסיירת יגיע קודם עם המרצדסים לטרמינל של החטופים, ויפרוץ פנימה. ברגע ששמענו את הירי הראשון משם פרקנו, רצנו וסרקנו. בעצם ריכזנו את כל מי שהיה שם באולם אחד".
סורין נעצר לרגע. הוא נזכר ממש ברגע הפגיעה שלו. "עלינו לגג של הטרמינל כדי לפקח שגם משם לא יהיו לנו תקלות והפרעות למבצע החילוץ. אני הייתי הזנב של הכוח, ושומר אוגנדי שהסתתר שם בקומה השנייה באיזה חדר, יצא וירה עלי מהאקדח שלו שתי יריות". סורין נפצע באורח קשה מאוד. הוא מספר שהוא לא איבד את ההכרה ונפגע בעמוד השדרה. כוחות הצנחנים שהיו בקרבת מקום חשו מייד לטפל בו.
גם ילדי אנטבה זוכרים את הרגעים ההרואיים שבהם היו הלומי שינה והתעוררו לשדה קרב אמיתי. "הלכתי לישון בלי נעליים, ופתאום הגיעו כוחות החילוץ והיו המון זכוכיות בגלל האש", משחזרת ענת (56), אחותה של דנה. "אמא לקחה אותי מהר ואבא עשה לי 'שק קמח' כדי שלא אלך על הזכוכיות. רצנו מתוך הטרמינל ישר לתוך הג'יפים שחיכו לנו שם".
ציפי אומרת שאצלה זה היה אחרת. "אני זוכרת שאמא תפסה אותי ביד ואמרה לי 'רוצי להרקולסים, רוצי'. אבא שלי נשאר פצוע מאחור, אחרי שירו בו. נורא כאב לי לרוץ על האספלט שם. בסוף גם אבא עלה איתנו, כשהוא פצוע קשה מאוד. הורידו אותו עם פצוע אחר בקניה, שבה נערך תדלוק למטוסים".
"התהפכו לי החיים"
מבצע יונתן נחשב עד היום לאחד המבצעים הנועזים שבוצעו בעולם. האירוע גבה את חייהם של מפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף יוני נתניהו ושל ארבעה מהחטופים, פסקו כהן, אידה בורוכוביץ', ז'אן ז'אק מימוני ודורה בלוך, שפונתה לפני פעולת החילוץ לבית חולים מקומי ונרצחה שם כנקמה על פעולת צה"ל.
החברים מספרים שלא ישכחו את קבלת הפנים המדהימה שחיכתה להם בארץ, וגם את הימים שבאו בעקבותיה. ציפי מתארת חוויה שונה. "אמי, אחי ואני היינו בהלם קרב. חשבנו שיביאו את אבא לתל השומר, וזה לא קרה. אני זוכרת שנסענו לעפולה לדודים שלי, ובמשך יום־יומיים לא הבנו מה קורה. אבא יבוא? חי? מת?
"אם יש משהו שחרוט לי הכי חזק בקשר לאנטבה, זה הרגע הזה שבו אני יושבת בחדר של בת דודה שלי, משחקת לבד וכל המבוגרים בסלון. ואז יש דפיקות בדלת, מישהו נכנס ואני שומעת את אמא צורחת ודופקת ככה. רצתי לשאול מה קרה, ראיתי את אמא שואגת ומכה את עצמה ואז אמרו לי 'אבא נפטר, אבא לא יחזור'.
ציפי גונן: "עד היום אנשים שואלים אותי אם אני הבת של יוני נתניהו. לא יודעים שאבא שלי פסקו כהן ועוד אנשים נהרגו שם. בכלל, כל המדינה היתה באופוריה. זה באמת היה מבצע מדהים, מי אנחנו שנהרוס אותו. לפעמים התביישתי להגיד שהיינו באנטבה"
"מאז התהפכו לי החיים. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. הילדה המאושרת שאפילו 'חגגה' בשבוע באנטבה, אמרה שזו קייטנה ושיחקה שם, קפצה מגיל 8 וחצי לגיל 80. גרנו אז בחדרה. סיפרו לי שכל העיר הכינה לנו קישוטים שעיטרו את הבניין שלנו, ואחרי ששמעו על האסון אמרו למי שקישט להוריד הכל".
ציפי עוצרת רגע, בוררת את מילותיה, ואז מוסיפה שהיה דבר אחד משמעותי שהעיב עליה כל השנים, משהו שסבלה ממנו מאוד בילדותה וגם כשבגרה. "אמא רצתה שנחזור לחיים, היא ממש השראה בשבילנו, עם כל מה שהיא הקימה ויצרה אחרי שאבא נרצח", היא מספרת, "אבל לי היה קשה. בכל פעם כשאמרתי שאבא שלי נהרג באנטבה, התגובה המיידית היתה 'מה, אבא שלך זה יוני נתניהו'? ואני עונה שלא, אני לא הבת שלו. נמאס לי כבר לחזור על זה, כל חיי.
"עד היום אנשים שואלים אותי את זה. לא יודעים שאבא ועוד אנשים נהרגו שם. בכלל, כל המדינה היתה באופוריה, זה באמת היה מבצע מדהים, החילוץ שלנו, מי אנחנו שנהרוס אותו. לפעמים התביישתי להגיד שהיינו באנטבה".
ציפי מוחה דמעה. היא אומרת שהקבוצה של ילדי אנטבה היא הצלה בשבילה. שרק בעזרת החיבור החזק שלהם, בעיקר בעשר השנים האחרונות, הרשתה לעצמה לפרוק דברים, לגעת בכאב הגדול, לשתף את המצוקות שחוותה.
רג'ין מספרת שהוריה החליטו לעלות ארצה שנה אחרי אירוע החטיפה בגלל ההערצה שלהם למדינה, לכוחות צה"ל הגיבורים שהצילו את חבריה. "בתיכון הייתי מאוד מחוברת לציפי, למדנו ביחד והיינו חברות טובות. איתה יכולתי לדבר על הכל. הבנו האחת את השנייה".
ציפי מאשרת את דבריה של רג'ין ומוסיפה: "הקמתי משפחה נפלאה ואהובה, אני מאוד עטופה, אבל בזכות הקבוצה הזאת העזתי לפתוח דברים שכל השנים נמנעתי מהם. פתאום לפני שנתיים שאלתי פעם ראשונה את אמא אם הייתי בהלוויה של אבא, למשל.
"יום אחד, באחת הפגישות שלנו, בני בא אלי ואומר לי 'אחותי, יש לי מתנה בשבילך'". בני מתרגש. הוא נותן בציפי מבט אוהב.
"שי ואני עושים כל השנים הרצאות על הסיפור של אנטבה", מספר בני. "אחד הדברים הכי חשובים עבורנו זה לספר ולהדגיש שהיו במבצע הזה עוד הרוגים מלבד יוני נתניהו, כמו אבא של ציפי. באנטבה אבא של ציפי נתן לאמא שלי כרטיס ביקור שלו. אמא שמרה אותו כל השנים ונתנה לי אותו כדי שאביא אותו לציפי".
"לא ידעתי איך להגיב בכלל לדבר כזה. זה היה הדבר האחרון שאבא שלי נגע בו, וזה כל כך חשוב לי", מתרגשת ציפי, "זה חלק מהכוח האדיר והמרפא של הקבוצה שלנו".
רג'ין לוי: "רציתי ללכת לשירותים, נתנו לדיילת צרפתייה ללוות אותי, והמחבל פשוט כיוון אלי אקדח. אני זוכרת שנכנסתי לשירותים ואמרתי לעצמי: מה זה, אני רק ילדה. חזרתי לאמא ושאלתי: הם רוצים להרוג אותנו? אמא לא רצתה לשקר, ואמרה: כן"
ענת זוכרת היטב מה הדבר הראשון שעשתה אחרי החזרה הביתה. "ציירתי את אידי אמין, אשתו ושני ילדים", היא מספרת. דנה, אחותה, זוכרת שהוריה לקחו אותם לבקר את סורין בבית החולים כבר בימים הראשונים לאחר חזרתם הביתה, ועד כמה זה היה משמעותי עבורה.
"הכרנו אותו כי הוא היה גם שכן שלנו, וכל השנים היינו בקשר איתו", מספרת דנה. גם בני זוכר היטב את הביקורים עם הוריו ואחיו אצל סורין - הפצוע הכי קשה של צה"ל במבצע - שמתרגש לשמוע את הדברים.
"ההורים של הילדים האלה אימצו אותי מהרגע הראשון", הוא מספר. "חלק מאותם ילדים שמרו איתי על קשר, ועכשיו אני איתם. מאוד סקרן אותי לשמוע מה הם זוכרים מאנטבה, איך הם חוו את החילוץ שלהם ומה עבר עליהם כל השנים. אני מאוד נהנה בחברתם. הם מעניקים לי שעות של בילויים, של עניין, הרבה רגעים של צחוק, כיף לנו ביחד".
אלה רוזנקוביץ': "הייתי קטנה מאוד, אבל לעולם לא אשכח את המבט המבועת שהיה לאח שלי כשנחטפנו. כשאידי אמין היה מגיע אלינו, והוא עשה את זה כל הזמן, נורא פחדתי. בעיניים של ילדה הוא נראה לי ענק, מפחיד. ממש נבהלתי ממנו"
בין יולי לאוקטובר
כל השנים, מאז השחרור שלהם, רוב חברי הקבוצה חווים טראומות כאלו ואחרות, חרדות ופחדים שמלווים אותם כל הזמן. ציפי מספרת איך לא הסכימה לטוס עם "אייר פראנס", שי מתאר איך ברח כל עוד נפשו בו מהסט של הסרט "מבצע יונתן" ("רצו שהמשפחה שלי תשחק שם") אחרי שנשמעו שם "יריות", ואחרים מוסיפים שבשנות ה־70 לא היה נהוג לשלוח ילדים לטיפולים ושהם הצליחו לתפקד, להקים משפחות ולהשתבץ בתפקידים טובים ומשמעותיים בעבודה, אבל עדיין יש דברים שמלווים אותם כל החיים. השבוע של החטיפה באנטבה נחרט בהם כחוויה שעיצבה את חייהם. לדבריהם, 7 באוקטובר החזיר אותם מייד לשם, זעזע אותם, וגם הם חוו טלטלה אמיתית.
"אני מאבדת את זה בכל אזעקה", מספרת ענת, "אני אומרת לרגליים שלי 'לכו למקלט, לממ"ד', אבל הן לא מקשיבות לי. אני גם תמיד אומרת לילדים שלי לא לשחק במשחקי יריות בבית, כי הרעש של הנשק האוטומטי מפריע לי במיוחד. הלכתי בהתחלה לכיכר החטופים, אבל הרגשתי שזה קשה לי. השכנה שלי ניסתה לקחת אותי הרבה פעמים לשם, ולא הלכתי. שמתי איזה סלוגן כזה של "אנחנו ננצח" על הדלת בבית, והרגשתי שזו תרומתי למאבק".
סבין טייכנר שרון, צלמת במקצועה, הרגישה שהיא חייבת לעזור למטה החטופים, התנדבה בו, עזרה להם עם צילומים מיוחדים. "זה היה חשוב לי ומאוד נגע בי. חשתי שמשפחות החטופים חשופות ברגעים הכי קשים שלהן, ושהמדיה מאוד אגרסיבית איתן. רציתי לתת להן מקום בטוח, הקמתי סטודיו מיוחד רק לזה ונתתי להם את הצילומים כדי שהם יחליטו איך הם מנהלים את זה".
שי מספר שהוא מייד התגייס וטיפל ועזר למאות פצועים מהמלחמה. "מצוק איתן אני מלווה פצועים, ושלושה ימים אחרי 7 באוקטובר כבר התייצבתי שוב בבתי החולים ועזרתי".
בני דוידזון: "אנחנו זה מלון חמישה כוכבים ליד החטופים בעזה. הרגשתי צורך עז לצעוק בכל מקום בעד השחרור שלהם ולתמוך במשפחות. כבר באותה שבת היה לי ברור שמבצע אנטבה זה לא הפתרון כאן, רק עסקה. לכן אני עדיין כועס שזה לא קרה מספיק מהר"
הם מספרים שהתגייסו למאבק להחזרת החטופים. היו בכיכר, נאמו בעצרות שונות ברחבי הארץ. היה להם קשה להכיל את העובדה שהם שוחררו אחרי שבוע במבצע הרואי, בעוד החטופים בעזה שהו שם בתנאים קשים מאוד תקופה ארוכה כל כך. גם העובדה שהיו ילדים חטופים בעזה זעזעה אותם מאוד, החזירה את חלקם לחטיפה שלהם.
"אי אפשר כמובן להשוות את מה שאנחנו עברנו למה שהחטופים בעזה עברו. אנחנו זה מלון חמישה כוכבים לידם", אומר בני. "אני הרגשתי צורך עז לפעול ולצעוק בכל מקום בעד השחרור שלהם ולתמוך במשפחות. כבר באותה שבת היה לי ברור שמבצע אנטבה זה לא הפתרון כאן, רק עסקה. לכן גם כעסתי ואני עדיין כועס שזה לא קרה מספיק מהר, שהפקרנו אותם".
דנה, ששומעת את הדברים, מהנהנת ומוסיפה ש"זה ממש הכעיס אותי. השתגעתי מזה שלא מחלצים אותם משם".
אלה מספרת כמה היה חשוב לה לנאום ב־4 ביולי (תאריך חזרת החטופים מאנטבה לישראל) בעצרת למען החטופים, להעניק תקווה ושותפות למשפחות שלהם.
רגע לפני הפרידה הזמנית, הם קובעים להיפגש שוב ולחגוג לסורין יום הולדת. כולם יתייצבו, אלא מה. "כולנו כאן חוגגים פעמיים יום הולדת", מספרת דנה, "פעם אחת בתאריך שלנו ופעם שנייה ב־4 ביולי, יום השחרור שלנו שבו נולדנו מחדש".
ויש דבר אחד שהם עדיין לא עשו. "אף אחד מאיתנו לא היה שוב באנטבה", מספר בני, "יש לי חלום לעשות שם סרט תיעודי שיהיה סגירת מעגל". בקבוצה ניכרת תכונה. חלק בעד, אחרים מפטירים ביחד: "מי בכלל רוצה לטוס לשם שוב? לא, תודה".
שי לא מוותר. "נטוס כולנו ביחד, לכמה שעות. אתם יודעים אילו ריזורטים יפים יש באזור, בזנזיבר? יהיה מרגש, עצוב, אולי אפילו כיף".
