"ממני תראו רק חיוך ושמיים": הדרך המקורית לזכור את האח שנפל

הם שכלו אח. צעיר או בוגר. בשר מבשרם. אהוב נפש שאיתו גדלו ביחד, צחקו, רבו, בכו, העריצו, המתיקו סוד, ישנו, טיילו, חיבקו, נשמו, הוארו מנוכחותו.

ואז, באבחה נוראה, נחת האובדן. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שיצוין ביום שלישי הקרוב, מספרים שלוש אחיות ושלושה אחים על הרגע המר שבו הפכו לחלק ממשפחת השכול והצטרפו לעמותת "האחים שלנו" - שהוקמה על ידי האחים השכולים אליסף פרץ ונוי פרי במטרה להעניק לאלפי אחים ואחיות במצבם כתובת לעיבוד, לפורקן ולתחושת שייכות דרך קהילה תומכת ופעילות מגוונת.

שישה אחים שמדברים על הגעגועים, על הבור שנפער ועל התחושה הקשה שהחברה הישראלית טרם הפנימה את מעמדם הייחודי, ולא מכילה כראוי את שיברונם. כולם מספרים על אהבתם הגדולה לאח שאיננו, ועל הדרך שבה בחרו להנציח אותו בליבם, בחפצים סביבם - ולעיתים על גופם ממש.

"זו היתה הפעם היחידה שנצר נתן לי לדאוג לו כאחות - ולא להפך" |אדווה גבאי, אחותו של רס"ן נצר שמחי ז"ל

רב־סרן נצר שמחי ז"ל, בן 30 בנופלו במלחמת חרבות ברזל, היה אחיה היחיד של אדווה, צעיר ממנה בכחמש שנים.

"תמיד דאגתי לנצר, בלי הפסקה. הוא היה אמור לצאת מצפון רצועת עזה ביום שבו הגיעו מהצבא להודיע לי שהוא נהרג. אמרתי למודיעים שאין מצב, הרי נצר מסיים עוד רגע מילואים. ידעתי שאם יש מישהו שלא יכול להיפגע לעולם - זה נצר. בסוף אמרו לי משפט שאני לא זוכרת, אבל ממנו הבנתי: נצר, אחי האהוב, נהרג".

הם גדלו ביישוב הקהילתי מסד שבגליל התחתון. "עברנו למסד כשנצר היה בן 5. זה היה יישוב קטן, והיה לנו רק זה את זו". נצר התגייס לשריון, הפך לקצין ונישא בסוף אוגוסט 2023 לאהובתו קורל. "ב־7 באוקטובר נצר וקורל היו בירח הדבש שלהם בתאילנד. נצר לא חשב פעמיים, וברגע הראשון שהתאפשר לו הוא טס בחזרה לארץ עם קורל - ומיד התגייס למלחמה".

נצר נלחם בעוז בגדוד 87 של חטיבת המחץ (14). בסוף ינואר 2024, שעות לפני שהיה אמור לצאת מעזה, הוא חש לסייע לטנק שנפגע לפניו, ונהרג כשהטנק שלו עצמו ספג טיל נ"ט - בעודו מגן בגופו על חבריו לצוות. נצר היה חתום על כרטיס אדי, ואחרי מותו נתרמו איבריו להצלת חיים.

אדווה: "גולת הכותרת בהנצחה של נצר תהיה להגשים את חלומו ולהקים מרחב טיפולי לבני נוער, לאוכלוסיות ייעודיות ולהלומי קרב"

אדווה מספרת על מפעל ההנצחה הפרטי שהיא ויתר קרובי המשפחה הקימו לזכר אחיה. "האלמנה קורל, אני וירדן בעלי עשינו קעקוע מיוחד. הוא כולל נצר של ענפים, שמביעים צמיחה, אדוות גלים, שמבטאים מעגלי השפעה, ועיגול שמסמל את מעגל החיים שנקטע. אני התקעקעתי בזרוע ימין, החזקה, כדי שתמיד אראה את הקעקוע מולי. בהמשך בחרתי להוסיף בכתב ידו של נצר משפט שהוא נהג לומר: 'החיים יפים, הכל בסדר, מותר ליהנות'. אני צריכה תזכורת כזאת".

אדווה מספרת שנצר מונצח גם על גבי חולצות, מפרטי גיטרה, הגדות לפסח, מגילת אסתר, בקבוקי יין, ואף משחקי חברה ערכיים לזכרו, עם קלפי שיח שנבנו ממשפטים ומאמרות שנהג לומר.

"גולת הכותרת בהנצחת נצר היא להגשים את חלומו ולהקים מרחב טיפולי לבני נוער, לאוכלוסיות ייעודיות ולהלומי קרב. כשנצר היה בן 29, בשיא הצלחתו העסקית, הוא בחר לשנות מסלול והתמסר ללימודי טיפול במטרה להגשים חלום ילדות - לטפל באמצעות ספורט, מוזיקה ואמנות. בימים אלה המשפחה נמצאת בעיצומו של גיוס המונים להקמת המבנה".

הזיכרון הכי בולט של אדווה מאחיה התרחש דווקא כשעבר תקופה מאתגרת. "הוא תמיד דאג לכולם, ולי כמובן. הבחנתי בקושי שלו ושאלתי אותו אם היה רוצה שאגיע אליו לתל אביב, ולהפתעתי הוא אמר כן. הוא מעולם לא ביקש עזרה. באתי, דיברנו, הוא פרק את ליבו - וזו היה הרגע שבו הוא העניק לי את הזכות להיות אחותו הבכורה. רגע אחד להישען עלי. ואז נצר, כמו נצר, הישיר אלי מבט ושאל לשלומי".

מה היית אומרת לנצר אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"שאני מעריצה אותו ואת גדלות הנפש שלו. את הבחירות שלו לעזור ולהיות שם עבור אחרים. אני גאה להיות אחותו. למדתי ממנו ואני עדיין לומדת. ובעיקר - מתגעגעת אליו".

• לקראת יום הזיכרון: קראו עוד במגזין "היום"
  "המשכתי לתפקד עם כדור בראש": הלוחמים שניצחו את הפציעה הקשה | פרויקט מיוחד

"הוצאנו גם תפילת הדרך בצורת ארץ ישראל, כי רן מאוד אהב את המדינה" | נוי יעבץ, אחותו של רס"ב רן יעבץ ז"ל

לרב־סמל בכיר רן יעבץ ז"ל, בן 39 בנופלו, ולאחותו הצעירה נוי (34) היתה אהבה משותפת שקירבה ביניהם מאוד: מכבי תל אביב בכדורגל.

"היה לנו מינוי לשער 11, והיינו הולכים קבוע יחד עם אחינו ניר. זאת היתה תמיד חוויה שלמה ומהנה. היינו נוסעים יחד ממודיעין, קונים ברד לפני המשחק, והם היו שורקים לי באוזן, מעודדים. היינו משתגעים ביחד בניצחונות, כיף חיים".

רן היה הבכור בחמישה אחים, שכוללים את בן (38), גל (36) וניר (34), התאום של נוי. תמיד נסך ביטחון סביבו, הקליל את האווירה, ניאות לעזור לאחותו במצבים מורכבים. הוא שירת בצנחנים, יצא לקורס מ"כים, הדריך בביסל"ח - ושם גם עשה את שירות המילואים. עם פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר הוא גויס למילואים ונלחם ברצועת עזה.

"רן היה אבא נפלא לשלושה ילדים, ואשתו, תמר, היתה בחודש התשיעי להריונה כשהוא נפל", מספרת נוי.

האסון קרה ב־16 במאי 2024. רן, לוחם בגדוד הסיור 6828 של חטיבת ביסל"ח (828), נהרג בתקרית מבצעית בצפון ברצועה, בתום ירי מאסיבי לחיפוי כוח שפעל בג'באליה. "הבנו מלוחמים שהיו שם שהירי של רן ושל חבריו הציל אותם".

נוי: "לי ולרן היה מינוי לשער 11, והיינו הולכים למשחקים קבוע. זאת היתה תמיד חוויה מהנה ושלמה. בניצחונות היינו משתגעים יחד, כיף חיים"

נוי מספרת על ההנצחה המשפחתית לזכר רן. "תמר, האלמנה, הכינה לי צמיד זהב עם תליון שעליו כתוב 'לנצח אחי', בכתב היד של רן. לילדיו יש צמיד עם המילה 'אבא'. גל, אחינו, עשה קעקוע עם קווי מתאר של תמונה שלהם ביחד. להורים ולכל האחים יש צמיד נוסף שכתוב עליו 'רן' באנגלית.

"אני כל הזמן הולכת עם האובדן, והוא נוכח אצלי רגשית ופיזית. בדרבי של מכבי והפועל תל אביב בגביע ממש ביקשתי מרן, בעזרת התליון, שננצח בפנדלים - וזה קרה. הוצאנו גם תפילת הדרך בצורת ארץ ישראל, כי רן מאוד אהב את המדינה. עשינו ונעשה לו עוד הנצחות".

מה היית אומרת לרן אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"הייתי שואלת אותו אם הוא גאה בי, אם אני עושה טוב כשאני בייביסיטר לילדים שלו. והייתי מקללת אותו (צוחקת לרגע). אנחנו מאמינים בקללות. ואז מחבקת אותו הכי חזק שאפשר".

• לקראת יום הזיכרון: קראו עוד במגזין "היום"
  "למחרת, באותה שעה, שמענו עוד דפיקה בדלת": הזוג ששני ילדיו נרצחו בנובה 

"קעקעתי גלובוס ושילבתי את הנובה ותווים שבורים - כי המוזיקה של אדיר נפסקה" | יוגב טמם, אחיו של אדיר טמם ז"ל, שנרצח עם אשתו ברעים

ביום שישי, יממה לפני השבת השחורה ב־7 באוקטובר, ארגן אדיר טמם ז"ל מפגש מיוחד של בני הדודים במשפחה המורחבת. לדאבון הלב, זה היה מפגש פרידה ממנו.

"האירוע הזה היה הכי חשוב לאדיר בעולם", מספר אחיו הבכור, יוגב (47), "כזה הוא היה, ליכד סביבו את כל העולם, וזה הזיכרון הכי חזק שלי ממנו. למחרת הוא נסע עם אשתו, שירז ז"ל, למסיבת הנובה בעוטף - ושניהם נרצחו במיגונית בכניסה לקיבוץ מפלסים".

אדיר ושירז היו הורים לשני ילדים קטנים. יוגב מספר שהם מאוד אהבו מסיבות, מוזיקה אלקטרונית טובה וטראנס, ולכן החליטו לנסוע בבוקר 7 באוקטובר מחולון לנובה. למסיבה הם לא הצליחו להגיע. "איבדתי אח אהוב וקרוב, הוא חסר לי בכל רגע. אדיר היה בן 40 כשנרצח. אני מבוגר ממנו בחמש שנים, ויש לנו עוד אח שצעיר מאדיר בשנה".

יוגב פעיל מאוד בעמותת "האחים שלנו". "אשתי אומרת שהעמותה הזו הצילה את חיי. הייתי במצב מאוד קשה נפשית, ואני מתמודד גם עם פוסט־טראומה בעקבות המראות הקשים שראיתי כשחיפשנו אחרי אדיר ושירז. העשייה שלי דרך העמותה נותנת לי משמעות וסיבה לקום בבוקר.

"לצערי הרב, אנחנו, האחים השכולים, נמצאים מתחת לתחתית השכול. מתחת לשטיח. תמיד שואלים אותי, 'מה עם ההורים?' ואני שואל: רגע, מה איתי? מה איתנו? אנחנו גם שכולים, כואבים, עצובים".

יוגב: "אם הייתי זוכה לראות את אדיר שוב, הייתי 'מקלל' אותו בחיבה: ככה הלכת לנו בלי להגיד ובלי להיפרד? היינו מאוד קשורים"יוגב: "אם הייתי זוכה לראות את אדיר שוב, הייתי 'מקלל' אותו בחיבה: ככה הלכת לנו בלי להגיד ובלי להיפרד? היינו מאוד קשורים"

יוגב החליט להנציח את אדיר ושירז על גופו, באזור הירך. "מגיל צעיר מאוד אדיר אמר שהוא רוצה לעשות קעקוע. הוא היה בעולם הפסיכדלי, והיה לו רעיון לקעקע שדון שמחזיק גלובוס בצורה של דיסק עם תבנית פסיכדלית. זכרתי שיש לו ציור שנמצא בבית ההורים שלנו. לקחתי את צורת הגלובוס ושילבתי שם את הנובה, את האותיות הראשונות באנגלית של השמות אדיר ושירז, ותווים שבורים - כי המוזיקה שלהם נפסקה".

מה היית אומר לאדיר אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"הייתי 'מקלל' אותו בחיבה על שעזב אותנו מבלי להודיע. ככה אתה הולך לנו בלי להגיד? בלי להיפרד? היינו מאוד קשורים זה לזה".

• לקראת יום הזיכרון: קראו עוד במגזין "היום"
  הסיפור שלא סופר: אגם נעים, החיילת היחידה שנפלה בעזה

"היה לנו חיבוק מיוחד של יותר מ־20 שניות, כולם ידעו שזה לא ייגמר מהר" |עומר בירן, אחיו של סרן רעי בירן ז"ל

לעומר בירן ולאחיו, סרן רעי ז"ל, בן 21 בנופלו, היתה מחווה אישית ייחודית ומרגשת, ממש סימן היכר שלהם. "היה לנו חיבוק מיוחד של יותר מ־20 שניות. כולם סביבנו כבר היו הולכים, כי ידעו שהחיבוק שלנו לא ייגמר בזמן הקרוב. זה הזיכרון הכי חד שלי ממנו. כמעט בכל תמונה משותפת שלנו רואים את החיבוק הזה".

עומר (26) הוא הבכור. רעי היה האמצעי, ויש עוד אחות קטנה, אורי. הם גדלו יחד בעיקר בבסיסים צבאיים, בשל היות אביהם איש חיל האוויר.

"בגלל שהיינו ילדי בסיסים, היינו הולכים לישון מחובקים באותה המיטה. אתה לא יכול לצאת, לא יכול להזמין חברים, אז היה לנו זה את זה, וכמובן את אורי. ההורים שלנו גם אסרו עלינו להכניס מסכים וטלפונים ניידים, ולכן באמת היינו כל הזמן יחד".

עומר עשה את שירותו ביחידת עילית. רעי בחר להתגייס לסיירת גולני ועשה בה חיל. הוא הפך לקצין ופיקד על חייליו בצורה מיוחדת. "הוא התייחס לפקודיו ממש כאח בכור. ישן איתם, עמד מולם בגובה העיניים, דאג לכל אחד שם".

עומר: "בשיחות הווידאו ביניהם מעזה, רעי היה מראה לאמא במצלמה רק את השמיים. לא היה מוכן להראות את מה שמסביב"

רעי, שגדל והתחנך בעמק יזרעאל והתגורר ביישוב הקהילתי שורשים שבגליל התחתון, נפל לפני תשעה חודשים במהלך פעילות מבצעית של מיקוש מבנים בחאן יונס שברצועת עזה.

"שוחחנו באותו יום בחמש בערב", נזכר עומר, "שיחת וידאו של 49 שניות. כמו תמיד אמרתי לו שאני אוהב אותו ושישמור על עצמו. הוא השיב 'אוהב אותך, עומריקו, נתראה'. מעט לפני חצות אמא התקשרה עם הבשורה הנוראה מכל".

עומר החליט להנציח את רעי בצורה מיוחדת, על גופו. "רעי נפצע פצעי מוות בעורק השמאלי של צווארו. אני עשיתי קעקוע מיוחד בחזה, ורואים בו פרפר שעף גבוה מהחזה לכיוון העורק השמאלי. בזמן שכתבתי את ההספד שלי לרעי, הגיח פרפר ענק בצבע נמר ונחת על המזוזה שבבית. נמר הוא סימן ההיכר של סיירת גולני, אז גם הוא נמצא בגדול בקעקוע על החזה, ויש שני עצים בכיוון הלב.

"הקעקוע הזה מסמל לי כל הזמן שרעי איתי - בלב ובגוף. קעקעתי גם את השם 'רעי' על הגב, באזור עמוד השדרה, כי רעי תמיד תמך בי, ואני בו. כדי להעביר את מורשתו, אמא שלי ואני עורכים הרצאות בנפרד. אני על קשר בין אחים, והיא על המנהיגות והפיקוד של רעי.

"הזיכרון הכי חד שלי מרעי, מעבר לחיבוק שלו, הוא המשפט המיוחד שתמיד היה אומר לאמא בשיחות הווידאו ביניהם מעזה: 'ממני תראו רק חיוך ושמיים כחולים'. הוא הראה לה במצלמה רק את השמיים, לא היה מוכן להראות את מה שמסביב".

מה היית אומר לרעי אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"אני מחכה לחבק אותך ולראות אותך שוב".

• לקראת יום הזיכרון: קראו עוד במגזין "היום"
  נפצעו בקרב - וניצחו את הקושי בשיטה שלא תיאמן: "הכי מרפא שיש" | פרויקט מיוחד

"אלמוג היה לוקח אותי לאכול מלבי מול הים. היום אני לוקח את ילדיי" | אור שמש, אחיו של סמ"ר אלמוג שמש ז"ל

במשך 25 שנים טיפל אור שמש במסירות, לצד שאר בני משפחתו, באחיו הבכור אלמוג, שהיה חייל קרבי בתותחנים ונפצע אנושות בראשו בתאונת דרכים בדרך לביתו.

"אלמוג נפצע ב־24 ביולי 1998 ונפטר ב־24 ביולי 2023, ובמהלך כל השנים טיפלנו בו 24/7", מספר אור, "הוא היה לוחם, חובש קרבי בגדוד 403 של התותחנים. אני זוכר שהיו זמנים שהוא שירת יותר מחודש ברצף בלבנון, פשוט כי הוא התנדב להישאר שם משבוע לשבוע".

כשהיה בן 20, חודשיים לפני שחרורו המיועד מהצבא, נפצע אלמוג אנושות בראשו בתאונה בדרך הביתה לראשון לציון. 15 שנים שהה בבתי חולים, ועוד עשר בבית הוריו, שהותאם במיוחד לצרכיו. "היינו ארבעה אחים, וכל המשפחה התגייסה סביב אלמוג. כל חיינו הפכו להיות מוקדשים לו. עזבנו עבודות חלומיות, השקענו הכל, כל היום וכל הלילה, בטיפול באלמוג. אלמוג היה צמח בהתחלה, אבל ההורים שלנו דאגו לו למיליון טיפולים - ומצבו השתפר. הוא התחיל להגיב לסביבה".

הזיכרון הכי חד של אור (36) מאלמוג, שהלך לעולמו בגיל 45, הוא ימי שישי בצהריים, בעידן שלפני התאונה הטרגית. "אני והאחים שלי ימית וגל רק חיכינו שאלמוג יחזור מהצבא וייקח אותנו לטיול עם הטרקטורון שלו לים בפלמחים. באופן קבוע היינו אוכלים שם מלבי. היום אני עושה את זה עם טרקטורון משלי, לוקח את הילדים שלי לאותו חוף, לאכול שם מלבי. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

אור: "אחרי התאונה שלו כל המשפחה התגייסה סביב אלמוג, וכל חיינו הוקדשו לו. בהתחלה הוא היה צמח, אבל ההורים דאגו לו למיליון טיפולים"

אור מספר שהמשפחה עשתה סוגי הנצחה שונים לאלמוג. "יש כובע עם שמו לזכרו, ויש גם צעיף מיוחד של הפועל תל אביב, הקבוצה שהוא אהד. מאות אוהדי הקבוצה רכשו אותו במחיר מאוד נמוך, והם עוטים אותו במשחקים. יש חולצות, סטיקרים, יינות מיוחדים, צמידים, הרצאות שאני מעביר וטורניר כדורסל שנתי לזכרו. אני ממש עובד בזה.

"לצערי הרב, אחים ואחיות שכולים הם ממש שקופים במדינה שלנו, ולא רואים אותנו בכלל. התחושה שלי היא שאין לנו מקום בשכול. אנחנו לא הורים, לא אלמנות, וזה מצב מאוד קשה".

מה היית אומר לאלמוג אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"הייתי שואל אותו מה הוא חושב על המשפחה שלי".

• לקראת יום הזיכרון: קראו עוד במגזין "היום"
  "הוא נכנס ובכה: לא יכולתי לעזור להם". הטרגדיה של חיים אחרי הטבח בבארי

"לידור עודד אנשים להוציא את הצבע שלהם, את ייחודם לעולם"| ליהיא קרואני, אחותו של רס"ל לידור יוסף קרואני ז"ל

רב־סמל לידור קרואני, בן 23 בנופלו, נהרג חודשיים אחרי תחילת מלחמת חרבות ברזל. השאיר אחריו את שתי אחיותיו, ליהיא (31) וליאור (29).
"לידור היה גיבור אמיתי, לוחם בגדוד הנדסה", מספרת ליהיא.

"זה היה שירות המילואים הראשון שלו. הואו וחבריו חיפשו גופות של חטופים בצפון רצועת עזה, מצאו שתיים - ובדרכם החוצה פגע בהם טיל של חמאס. לידור נהרג במקום. הגעגועים שלי אליו רק הולכים וגדלים משעה לשעה. הוא חסר לי מאוד".

לידור גדל בעיקר באילת. ליהיא מספרת על אח עם נוכחות מרשימה, גם כשלא היה מדבר. "מנהיגות שקטה", היא קוראת לזה.

היא חובקת ילד ראשון, בן שבעה חודשים, ובחרה לקרוא לו לביא דור. "לביא רציתי כבר מגיל 16, ודור הוספתי על שמו של לידור. גם לאחותנו ליאור יש ילדה שלישית, שלה היא קראה דוריה".

הזיכרון הכי מוחשי שהיא נושאת מאחיה נוגע לנסיעותיהם המשותפות לאילת. "הייתי אוספת אותו מהבסיס, והוא תמיד היה גונב לי את ההגה ונוהג בעצמו. היה מאזין לשירים מגוונים, מאריק איינשטיין ודרומה. כל סוגי המוזיקה, בחלונות פתוחים, בפול ווליום, ותמיד היה חייב לעצור בדרך, ליהנות מאיזו תצפית יפה או לקפוץ למעיין מים, להעריך כל רגע בחיים. זה ממש אפיין אותו".

בני המשפחה בחרו להנציח את לידור באופן ששמור רק לו. "היה לו משפט מוכר, שהוא הקליט בווטסאפ לחבר שלא הגיע למפגש חברים: 'כל אחד מביא צבע אחר, כל אחד הוא משהו אחר, והצבע שלך חסר, אחי'. אז החלטתי להוציא סדרת כובעים וקראתי להם Lidor's color, הצבעים של לידור. יש גם כובע טמבל שזה הכי לידור, וגם קסקט שאני אוהבת. בעתיד אוציא גם חולצה.

"המותג הזה מעודד אנשים להוציא את הצבע שלהם, את הייחודיות שלהם לעולם, כי מה שיש להם הוא רק שלהם. זה משאיר את לידור איתי. כשאני נוהגת ברכב אני מזיזה תמיד את הראש ופשוט 'רואה' אותו במושב לידי, מחייך אלי. אני חושבת עליו כל הזמן".

ליהיא: "בנסיעות לידור תמיד אהב לעצור בדרך, ליהנות מתצפית יפה או לקפוץ למעיין מים, להעריך כל רגע בחיים. זה ממש אפיין אותו"

גם ליהיא, שמוציאה ריטריטים בעמותת "האחים שלנו", מסכימה שאחים שכולים בישראל לא זוכים ליחס ראוי. "לא סופרים אותנו. אנחנו פשוט לא 'סקסיים'. קשה להגיד את זה, אבל זו האמת. ההורים, האלמנות, גם החברות של הנופלים, נספרים, נחשבים, זוכים ליחס ולכבוד, ואנחנו פשוט כלום. אני מכירה אחות שכולה ששאלו אותה בשיא הרצינות אם 'זה עבר לה'. זה דבר שאי אפשר לתפוס. אנחנו, האחים, כואבים, עצובים, מתגעגעים וחסרים לא פחות מאף אחד אחר".

מה היית אומרת ללידור אילו הייתם נפגשים שוב לרגע?

"זה היה נע בין לכעוס עליו לבין להגיד לו 'וואלה, הפכת להיות אחי הגדול, אני לומדת ממך בכל יום'".