אפי רגב מרמת ישי, שבתה שי (25) נרצחה ביחד עם בן זוגה ניר פורטי כשניסו להימלט ממסיבת הנובה, פוגשת במרחב "אדמה טובה" בנהלל את אביאלה חיאל והן מתחבקות חיבוק אמיץ. כזה ששמור רק להורים שכולים. "הרבה פעמים אני חושבת איך אביאלה עושה את זה", אומרת אפי. "אם לי כל כך קשה עם בת אחת שנרצחה, איך היא מתפקדת ככה עם שני ילדים שנרצחו?
"היא הקימה לנו כאן בית, מרחב נדיר ומכיל שמטפל במאות אנשים, שכולים, כואבים, כאלו שזקוקים לריפוי אמיתי. המרחב היה עכשיו בשיפוצים, ולפני שבוע התקשרתי לאביאלה ואמרתי לה שהיה לי שבוע קשה, שלא הצלחתי לקום, ופתאום הבנתי כמה המרחב הזה נותן לי אוויר לנשימה. כמה אני צריכה את הבית והפעילויות שיש לי כאן".
מתוך השבר: המרחב שמרפא את שורדי הנובה והמשפחות השכולות // צילום: באדיבות משפחת חיאל
אביאלה ובעלה שגיא איבדו את שני הילדים שלהם, גידי ונועה, שנרצחו בעיקול מפלסים כשברחו ממסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. למרות זאת ואולי בגלל הטרגדיה אביאלה לא נחה לרגע.
עוד מעט תיערך במרחב הדלקת נרות חנוכה עם סופגניות ולביבות מעשה ידיהם של תושבי העמק, והיא דואגת שהכל יתבצע כמו שצריך. מחבקת כל הורה שכול, כל סבתא וסבא שאיבדו נכד יקר, כל שורד נובה שהגיע לקבל קצת מזור וכוחות במרחב שלה.
"היה לנו, לשגיא ולי, חשוב מאוד שאנשים כמונו, שספגו את הנורא מכל ב־7 באוקטובר ולאחריו, ייצאו מהבית", היא אומרת. "לכן בחרנו להקים מקום עם טיפולים לגוף ולנפש, עם מרחב ליצירה ודמיון. ליצור קהילה של אנשים 'שווים' עם מכנה משותף, כואב ומורכב.
"אני לא עושה את זה רק בשביל אחרים, אלא גם עבורי ועבור שגיא והראל, הילד המדהים שנותר לנו. כאן אני עם אנשים כמוני. כאן אני יכולה להיות אני, אמיתית, כולל הומור שחור. כאן אפשר לבכות ולצחוק על הכל, וכולם מבינים זה את זה".
שגיא, שניצב לצידה, שומע ומסכים עם הדברים. "להיות במרחב נותן לי הזדמנות לדבר ולהיות בחברת שווים. לא לספוג את מבטי המסכנות והרחמים, מה שאנחנו עוברים במקומות אחרים. כשאני רואה כמה אנשים כמונו זה הוציא מהבית ונתן להם אוויר לנשימה, אני מרגיש סיפוק גדול".
"אני לא יכולה לאפשר לעצמי לקום בבוקר ושלא יהיה לי מה לעשות, או להישאר כך סתם במיטה, כי המחשבות מציפות אותי", מוסיפה אביאלה. "אלה הימים שאני הכי מרגישה את נועה וגידי אומרים לי: 'נו, באמא שלך, יאללה, תקומי'".
ילדי טבע ומרחבים
אז אביאלה קמה. ביחד עם שגיא, הם בחרו בחיים. שגיא אומר שזו "מלחמה יומיומית", אביאלה מוסיפה שיש חיים "לפני הספירה", ויש "אחרי הספירה" והאסון העצום שספגו. שגיא מציין שהם יודעים שזה מה שנועה וגידי היו מצפים מהם. שזה הכי מגיע להראל (21), הבן האהוב שנותר להם.
אביאלה (56) היא בתו של ברוך ג'מילי, הלוחם המהולל של הפלמ"ח שנודע גם בזכות הגרפיטי שכתב בזפת "פלמ"ח, ברוך ג'מילי פ"ת 1948!" על קיר בשער הגיא, ובזכות שירו של שלמה ארצי, "הבלדה על ברוך ג'מילי". שגיא (60) נולד וגדל בקיבוץ שריד. הם בנו את ביתם באחוזת ברק.
נועה היתה בתם הבכורה, אחריה נולדו גידי והראל. משפחה מחוברת, שמחה. הבית שלהם היה תמיד פתוח וגדוש בחברים, רבים מהם של נועה וגידי. פחות משלוש שנים הפרידו ביניהם.
נועה היתה בת 27, ואביאלה אומרת שהיא היתה פיה קסומה שכולה לב, אהבה ונתינה. צעירה מבריקה שעמדה להתחיל תואר שני במדעי המוח במכללת תל חי וגרה בקיבוץ דן שבצפון, שם היתה מרבה לתרגל יוגה על הנחל.
גידי היה כמעט בן 25. צעיר חייכן, תוסס, כריזמטי, שסחף אחריו המונים. ניהל ביחד עם שותפיו עומר אליהו ומשה אברג'יל את ליין המסיבות המצליח "רדיו ברלין", ונהג להזמין ולחייב את הוריו להגיע לכל מסיבת ענק כזאת. הוא הפך עד מהרה לאושיה תל־אביבית מוכרת בסצנת המסיבות והמועדונים בעיר, ובמקביל עמד להתחיל תואר ראשון במנהל עסקים ושיווק במכללה למנהל. ילדים יפים עם חיוך ממס. ילדי טבע ומרחבים של העמק, שקעקעו על גופם את המוטו המשפחתי: "אין דבר שאי אפשר". כמה שמחת חיים היתה בהם.
נועה, כך סיפרו החברים לאביאלה ולשגיא אחרי מותה, היתה תמיד פותרת את הבעיות של כולם. חכמה ורגישה ברמות קיצוניות. אביאלה אומרת שבזמן טירוף הקורונה, הילדה שלה היתה הולכת להיות עם קשישים. ישבה אצלם ודיברה איתם כי "אף אחד לא רואה אותם עכשיו".
גידי היה יזם מלידה. כבר בגיל 12 פתח בערב יום העצמאות דוכן באחוזת ברק ומכר ממוצרי החג. "הוא סחב אותי לדרום תל אביב לקנות מוצרים, כדי שהדוכן שלו יהיה מושקע ומצליח", מספרת האם.
שגיא מספר שילדיו היו המון ביחד, שהיתה ביניהם אהבה גדולה. כך היה גם בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר, לפני יותר משנתיים. "גידי בדיוק עבר לגור בראשון לציון עם בת הזוג שלו, אלינה", מוסיפה אביאלה. "הוא הזמין את נועה'לה לבוא אליו לסוף שבוע, לחג, מתוך ידיעה שהם יוצאים בלילה למסיבת הנובה".
לפני שנועה הגיעה לגידי היא עברה בבית. אביאלה, כהרגלה, הרעיפה עליהם המון אוכל. בשר משובח ששגיא בישל ולחם מחמצת שאפה, גם עוגות טעימות מעשה ידיה. "זו היתה בעצם הפעם האחרונה שראיתי את נועה'לה", היא נזכרת. "את גידי ראינו ארבעה ימים לפני כן, כשעזרנו לו עם הדירה שאליה עבר. אפילו נתתי לנועה את האוטו שלי, מתוך מחשבה שאני אהיה בבית, ורציתי שהם ייסעו לדרום עם רכב טוב".
אביאלה: "לפני שהודיעו לנו על נועה'לה התפללתי שיגידו שהילדים שלי חטופים בעזה, כי בימים הראשונים אמרנו אוקיי, הם מתחבאים. רגע לפני שהם הלכו, אמרו לי שיתקשרו אלינו מחברה קדישא לתאם את ההלוויה. עניתי שנעשה את זה רק כשגידי יחזור"
"היא לא ענתה"
בשבת, בשעה 06:38 בבוקר, סימסה נועה לאביאלה: "אל תדאגי, בדרך הביתה, נדבר אחר כך". שגיא ישן עדיין, ואביאלה מספרת ש"היינו אז עוד בחיים שלפני הספירה. אף אחד לא חשב אז על משהו כל כך נורא".
ובכל זאת, היא החליטה לקום מהמיטה. "משהו ב'אל תדאגי' של נועה הדאיג אותי. לקח לי קצת זמן להתאושש וחייגתי אליה. היא לא ענתה. גם גידי לא ענה".
השעה היתה 7 בבוקר, ואביאלה כבר ראתה בטלוויזיה שיש מתקפת טילים. היא הרגיעה את עצמה בשלב הזה, חשבה שילדיה מסתתרים או נוהגים ולא יכולים לענות לה. "החלטתי לא להציק להם, אז רק שלחתי הודעה - 'סעו בזהירות, דברו איתי'".
אלא שמהר מאוד הבינו אביאלה ושגיא שמשהו אחר מתרחש, שיש "טירוף" בדרום. אביאלה מספרת שהיא חייגה לילדיה, שלחה להם הודעות, והם לא ענו.
"דיברתי עם אלינה, שנשארה בבית כי לא הרגישה טוב, והיא אמרה לי שהצליחה לתפוס את נועה ממש מוקדם בבוקר והיא אמרה לה שהם ידברו איתה אחרי שייצאו משם.
"בשלב מסוים אמרתי גם לשגיא, גם להראל וגם לאלינה לא להתקשר אליהם. שהם בטח מנסים לצאת ולא צריכים את הלחץ שלנו. בצהריים יצאנו לראשון לציון, חשבנו שהם בטח יגיעו לשם ולא ניתן להם לנסוע הביתה לבד".
אבל השעות נקפו וגידי ונועה לא הגיעו. אביאלה אומרת שהיתה אופטימית. חשבה שהילדים שלה, אלו שתמיד הסתדרו וגילו תושייה בכל מצב, יצליחו גם הפעם. זה לא קרה.
ביום ראשון החליטו ההורים לחפש אחריהם בדרום. חיפשו בבתי החולים, גם בשטח, אבל גידי ונועה לא נמצאו. בכל זאת, אביאלה ושגיא לא איבדו תקווה. "חזרנו הביתה בלי לדעת מה עלה בגורלם, אבל חיכיתי להם", מספרת אביאלה. "היה כאן חמ"ל מטורף. כל החברים שלהם ושלנו, המשפחות, שורדים מהנובה, חיילים של גידי, חברים מהלימודים של נועה. היתה לי כאן שבעה לפני השבעה, אבל אמרתי לכולם 'אם מישהו יושב לי כאן ובוכה, שייצא מהבית'. החזקתי את זה שהילדים שלי חוזרים בחיים. לא עניין אותי כלום, הם חוזרים אלינו".
שמונה ימים אחרי 7 באוקטובר, באחת בצהריים, שמעו אביאלה ושגיא את הדפיקה הראשונה בדלת. "הודיעו לנו על נועה'לה", אביאלה לוקחת אוויר, קולה נקטע. "התפללתי שהם יגידו שהילדים שלי חטופים בעזה, כי בימים הראשונים אמרנו אוקיי, הם מתחבאים.
"רגע לפני שהם הלכו, אמרו לי שיתקשרו אלינו מחברה קדישא לתאם את ההלוויה. עניתי להם שזה לא יקרה. שנעשה את זה רק כשגידי יחזור. המחשבה היתה שהוא יגיע בריא ושלם, על הרגליים, ולא יסלח לנו אם לא נחכה לו.
"יום למחרת, שוב באחת בצהריים, שמענו את הדפיקה השנייה. הפעם הודיעו לנו על גידי".
נועה וגידי, כך מספר שגיא, נסו מאימת הטילים ביחד עם שלו גל, חבר של גידי מאחוזת ברק, ותמר גולדנברג, חברה של נועה מראשון לציון, שהיו איתם במסיבה. גידי נהג ברכב. "הוא נסע כמו טיל", מספר שגיא. הארבעה נרצחו בעיקול מפלסים על ידי מחבלי נוחבה שעמדו בצידי הדרך.
שגיא: "הבית שלנו לא 'הפי הפי', ברור שיש משברים, קשיים ולא מעט בכי. כן, גם אני מתפרק ולא עוצר את עצמי. אבל בסוף אנחנו משולש שבו כל אחד שומר על השני, כל אחד נמצא בשביל האחר, ואנחנו מצליחים לייצר גם צחוק וחיים עם הבן הנפלא שלנו"
בשבוע שעבר הוצג להורים תחקיר האירוע. שגיא מספר שזה טלטל אותם, אך באותה נשימה מוסיף שאולי היתה בזה גם הקלה. "רואים בצילומים שנמצאו שם ושומעים במה שהם דיברו שהם לא סבלו ולא ידעו שמחבלים רבים נמצאים בשטח. הם נסו מפני הטילים וב־06:59 עוד צחקקו והיו באיזה פקק. ב־07:01, שתי דקות אחרי, זה נגמר".
איך קוברים ילד אחד? איך עושים את זה עם שניים? איך נפרדים משני הילדים הגדולים, מחיים שלמים איתם? שאלות רבות מציפות בסיפור הקשה הזה, ואם זה לא מספיק, אביאלה ושגיא נאלצו לעבור עוד אירוע מטלטל.
ההלוויה של נועה וגידי נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים ביום שלישי. המונים כבר התאספו בבית המשפחה, אמבולנסים נשלחו להביא אותם לקבורה, אבל כמה שעות לפני ההלוויה הודיעו לשגיא ולאביאלה שלא מוצאים את נועה.
"שתיים בצהריים, הבית מפוצץ אנשים, ופתאום - איפה נועה? מה זאת אומרת נעלמה?", אומרת אביאלה. "כולם שאלו אותנו, ואנחנו בכלל לא הבנו מה עושים. בשלוש וחצי אמרתי לכולם שאין לוויה היום, וכשנדע מה קורה נעדכן. עברנו סרט נוראי".
רק ב־12 בלילה, נועה נמצאה באבו כביר. ההלוויה נקבעה ליום רביעי. "הכל קרה אצלנו פעמיים", ממשיכה אביאלה. "טרום שבעה ושבעה, טרום לוויה ולוויה".
"היינו חדורי מטרה"
לצד הכאב התהומי, כזה שנכנס לגוף, לכל רקמה בו, אביאלה ושגיא ידעו שיש להם את הראל, בנם האהוב, ושיותר מכל מגיע לו אותם, את אבא ואמא שלו. הם היו שם בשבילו כשבחר לחזור לשנת השירות שלו בעמותת "איילים", באומץ ששמור רק לו. אחרי 7 באוקטובר עבר ביחד עם הקומונה שלו מדימונה לאשלים, כדי לשפץ עם חבריו בתים למפוני כרם שלום.
"הראל בחר לחזור לקומונה, לעשות תפקיד משמעותי ולהיות בשיא הבלגן והאזעקות. אנחנו תמכנו בו, לא עצרנו אותו", מספר שגיא.
אחרי האסון הגדול שפקד אותם, גם אביאלה ושגיא חיפשו איך להמשיך מכאן. יום אחד, הם מספרים, אחרי עוד לילה ובוקר קשים, אביאלה הציעה לשגיא פשוט לעלות על האוטו ולנסוע למרחב "אדמה טובה" בסתריה, שהוקם תחילה כדי לתמוך נפשית בנפגעים במסיבות בדרום ובבני משפחותיהם והורחב עבור המשפחות השכולות ונפגעי פעולות האיבה והמלחמה מ־7 באוקטובר.
"היינו שם והבנו שהנה, זה המקום הנכון לנו. המרחב, הסטודיו הפתוח, טיפולי הגוף, הכל", אומרת אביאלה. "בדרך חזרה אמרתי לשגיא 'אני רוצה לפתוח בדיוק מרחב כזה באזור שלנו'. הוא ענה לי 'יאללה, עכשיו'.
"אבל מה אני מבינה בבריאות הנפש, בטיפולים? אני חשבונאית ושגיא איש ברזילים בעל מפעל לייצור מכונות ומתקנים לתעשייה. מייד התחלנו לחשוב איך מרימים את זה, מי יעזור לנו. היינו חדורי מטרה".
"תחבושת על הלב"
הם חיפשו מקום בעמק יזרעאל, מרחב, בית לעשרות משפחות שכולות, לשורדי הנובה, לנפגעי 7 באוקטובר - והם מצאו מקום כזה בכפר הנוער ויצו במושב נהלל, שנרתם מייד לספק להם מבנים פנויים לפעילות ותמך בהם רבות.
גייסו את צביה, אחותו של שגיא ואשת טיפול, שתעזור בנושא הטיפולי. כיום היא זו שמרכזת את כל הטיפול במרחב. לצידה התגייסה גם יפית וקנין, המנהלת האדמיניסטרטיבית.
הם התחילו לפרסם את המקום בהרבה קבוצות שהם משתייכים אליהן, כששבט הנובה תומך ומאמין בקונספט שבנו. אביאלה אומרת שהם נשענים על המודל שפיתחו בסתריה ומספרת שגם ההקמה שלו קשורה לנועה שלה. "עינת ויפתח, שניהם מטפלים, פתחו בחצר ביתם בסתריה את 'אדמה טובה' אחרי ששמעו את השכנה שלהם צורחת מבכי. יפתח ניגש אליה ואחרי שחזר, אמר לעינת שהם חייבים לפתוח מקום כזה עבור השורדים וחבריהם.
"אחרי שאנחנו פתחנו, אותה שכנה באה לעינת ואמרה לה: הסיפור ההוא, שבגללו פתחתם, היה בגלל נועה של אביאלה ושגיא. הייתי חברה שלה ועליה כל כך בכיתי ביום ההוא, כשהודיעו על מותה. גם הם וגם אנחנו לא ידענו את זה לפני כן".
אנחנו מגיעים לנהלל ביום חורפי וגשום במיוחד. העמק ירוק עכשיו, מרהיב ביופיו. בחוץ קר מאוד, אבל ב"אדמה טובה", שפתוח בימי שני ורביעי, חם בלב. מפעים להיווכח בעשרות המתנדבים, מטפלים בנפש ובגוף, אנשי יצירה, שמגיעים באדיקות למרחב ומעבירים בו פעילות. צביה עושה להם תדריך באחד החדרים, יש לו"ז ועדכונים, ציפיות והתאמות, והכל ברגישות גדולה.
מדהים לראות גם את אנשי הסביבה, מיישובים שונים, מגיעים אחד־אחד ומביאים אוכל משובח וכיבוד מפנק. הכל בהתנדבות וברצון טוב. המרחב פועל ללא מטרת רווח, ונשען על תרומות של גופים מהארץ ומחו"ל.
סבים וסבתות ממקומות שונים בצפון לא מוותרים על קבוצת המפגש שלהם, ומתייצבים למרות הגשם השוטף. הנה הגר שיזף, שכולם קוראים לה הגי, מתקבלת בחיבוקים. היא בת 88 מקיבוץ בית אלפא. איבדה את נכדה, דרור בהט, שהקים את הבמות במסיבת הנובה. כל יום, כשאין סופה, היא הולכת לשחות בסחנה. היא חיה, חיונית, גם כואבת. אומרת שהמרחב הזה, גם אביאלה, "מניחים לי תחבושת על הלב".
הגי מספרת שהיתה קשורה מאוד לדרור, שהיה מספר לה את צפונות ליבו. "פשוט לא הבנתי למה אני עוד לא מתה והוא כבר מת", היא אומרת בכאב. "כשהגעתי למרחב לא הכרתי עוד את אביאלה. אחרי כמה מפגשים היא סיפרה לי שאיבדה שני ילדים ואני פשוט לא ישנתי כמה לילות אחר כך. חשבתי: ילד אחד אי אפשר לשאת, איך עוברים שניים?
"אני מעריצה אותה, והבנתי שהיא מצילה גם את עצמה במפעל שהם הקימו, כי כשאתה נותן כל כך הרבה מהלב לאחרים, אתה יוצא נשכר".
הגי משתתפת גם בסדנת הכתיבה שמעבירה בהתנדבות הסופרת אוריין צ'פלין. "היא ביקשה מאיתנו לכתוב גם סיפורים שמחים, לא רק על כאב, וזה מאוד חכם", היא מספרת. "אני יוצאת משם בתחושה יותר מרוממת".
אוריין עצמה אומרת ש"'אדמה טובה' היא מקום כל כך מלא אהבה וחמלה, כמו אי של חסד בתוך עולם שהתערער כל כך". כבר יותר משנה היא מעבירה שם את סדנת הכתיבה שלה, ומבחינתה "להתנדב ב'אדמה טובה' זו זכות גדולה ומרגשת. באתי לחזק ואני יוצאת מחוזקת בכל פעם שאני יוצאת משערי המקום הזה. שגיא ואני גדלנו בקיבוץ שריד, ואביאלה בשבילי היא דמות ללמוד ממנה. מתוך האובדן הבלתי נתפס נולד מיזם טהור כל כך".
גם אפי ורון רגב מרמת ישי, שאיבדו את שי שלהם, עיתונאית בעיתון "מעריב", לא מפספסים אף מפגש. יש להם בת נוספת, ניצן, ו"אחרי ששי נרצחה קיבלנו חיבוק גדול מאוד מכולם, אבל בסופו של דבר אנשים חיים את החיים שלהם וחוזרים לבתים מלאים", הם אומרים, "ואנחנו, ההורים השכולים, חיים בממד אחר. לא משנה כמה הלא־שכולים ינסו להיות שם עבורנו, הם לא באמת יכולים להבין את הדבר הזה. אנחנו מתהלכים כמו חוצנים בחיי היומיום, וכשאנחנו מגיעים ל'אדמה טובה' אנחנו מרגישים בבית.
"אנחנו פוגשים משפחות נוספות, הורים, ואנחנו לא צריכים כלום. מספיק החיבוק, המבט בעיניים, המתנדבים המטורפים האלו שמטפלים בנו. זה אולי כואב לומר, אבל הכי נוח לנו כיום בחברת השכולים. ניפינו הרבה חברים שלנו מהחיים שלפני הספירה, ואנחנו פשוט נמצאים במקומות שמדויקים לנו".
"הם חיים בתוכנו"
נוסף על המתחם בנהלל, שגיא ואביאלה הקימו לזכר נועה וגידי מצפה בין יבניאל למנחמיה. הוא נמצא על שביל ישראל וצופה על הכנרת עד החרמון. יש שם מעגל אש ענק ואפשר לעשות עצירת לילה. שגיא אומר שהשקיעו המון במקום, שכל דבר שמנציח את ילדיו חשוב להם מאוד.
הוא חזר, לא באופן מלא, לעבוד במפעל שלו בעפולה. אומר שהיה לו קשר מאוד קרוב עם גידי ונועה, ונזכר איך החליט למשוך תמיד את הבוקר כדי להיות זה שמכין להם את הסנדוויצ'ים, מגיש להם קפה וגונב איתם עוד כמה דקות.
שגיא: "הבית שלנו לא 'הפי הפי', ברור שיש משברים, קשיים ולא מעט בכי. כן, גם אני מתפרק ולא עוצר את עצמי. אבל בסוף אנחנו משולש שבו כל אחד שומר על השני, כל אחד נמצא בשביל האחר, ואנחנו מצליחים לייצר גם צחוק וחיים עם הבן הנפלא שלנו"
הוא מספר איך היה מוותר על עבודה בשישי כדי להתחיל מוקדם את סוף השבוע עם ילדיו. יש בו געגוע לאוכל שהיה מכין להם, לכרובית המוקרמת של נועה. מספר שגידי היה שותף שלו לבשר, אהב אותו מדמם, ואיך התקשה לעשות על האש בשנה הראשונה אחרי שבנו נרצח.
"חשוב לנו מאוד שהבית יהיה בתפקוד ושהראל יקבל מאיתנו הכל", הוא אומר. "הוא בצבא עכשיו, ובימי חמישי, כשהוא מגיע לחופש, אני נכנס מוקדם למטבח ומכין לו את האוכל שהוא אוהב. הבית שלנו לא 'הפי הפי', ברור שיש משברים, קשיים ולא מעט בכי. כן, גם אני בוכה - והרבה. מתפרק ולא עוצר את עצמי. אבל בסוף אנחנו משולש שבו כל אחד שומר על השני, כל אחד נמצא בשביל האחר, ואנחנו מצליחים לייצר גם צחוק וחיים עם הבן הנפלא שלנו".
אביאלה גם מתגעגעת. מאוד. בעיקר לשיחות העומק עם נועה וגידי שניהלה מדי יום ולעומק הקשר איתם ובין שלושת ילדיה. מספרת שהיתה להם, לילדים, קבוצת ווטסאפ משלהם שבה הם לא הפסיקו לדבר. היא נזכרת כמה הם היו משתוללים בבית, איך אהבו את הבילויים והטיולים המשפחתיים, איך ישבו עם החברים במרפסת ובזולה בחצר הבית. כמה אהבו לארח שם את חבריהם.
"כל יום שישי, החברים של נועה וגידי גדשו את הבית", היא נזכרת. "המיזם של גידי 'רדיו ברלין' חי קיים, הראל מאוד מחובר אליהם, וממש עכשיו ציינו ביחד את 'גידילדת' במסיבה יפה בתאריך יום ההולדת שלו, עם פינת הנצחה.
"אני מרגישה את נועה, גידי והראל כל הזמן. שלושתם זורמים לי בעורקים, הם לא איתנו בגוף, אבל הם חיים בתוכנו ויום אחד גם אני אמות ואפגש איתם. אני רוצה לעמוד מולם בראש זקוף ולהגיד 'בנינו את הבית הכי טוב בשביל הראל'. אנחנו לאט־לאט לומדים איך ליצור משפחה מחדש, משפחה אחרת, של שלושה. אני כל הזמן אומרת להראל 'אנחנו שלושה פה ושניים שם', אף אחד לא יכול לקחת לנו את מה שהיה".
