הצצה ל"אחרי המסיבה" // צילום: באדיבות תאגיד כאן
מזל תזזו היתה, לפני המסיבה, מדריכה לנוער בסיכון - מלאת חיים, מוקפת חברים, ידועה באנרגיות הגבוהות שלה. מלאת בן חיים היתה בדרך לתואר שני בחינוך ובטיפול, וגם תקלטה במסיבות. נטע כהן ניהלה משמרת בוולט, צעירה חרוצה ועדיין תמימה בדרכה. אור אלמקייס עבדה כמורה מחנכת בכיתה א' והתאמנה לריצת מרתון.
ארבע נשים צעירות, מוצלחות ורהוטות שרדו את אירוע הטרור החמור ביותר שידעה ישראל - הטבח בפסטיבל הנובה, בליל שמחת תורה תשפ"ד. שם, תחת אש המחבלים, נגמרו חייהן הקודמים והחלה מציאות חדשה. "אני מתארת את זה כמו להיות תינוקת שנולדה ב־7 באוקטובר", אומרת בן חיים. "בהתחלה לא ידעתי לדבר, לא הבנתי הרבה, הייתי במין שוק כללי. לאט־לאט אני לומדת ללכת, לדבר, להכיר את עצמי מחדש, לאחר שהשתניתי וגם העולם סביבי השתנה".
"אחרי המסיבה", סרט תיעודי חדש של שירה שמיר ועדי דותן שישודר ביום השנה השני לטבח, יום שלישי, 7 באוקטובר, בכאן 11, מביא את סיפורי ההתמודדות והשיקום של ארבע צעירות ששרדו את הזוועה ואיבדו חברות וחברים, גם כאלה שנרצחו לידן.
הסרט מורכב משיחות אישיות ברגעים הקטנים של החיים עצמם, תוך התמודדות מורכבת ויומיומית לצד הטראומה - בוקר בלי שינה, רגשות אשם מציפים וצילומי תקריב על פנים בנסיעה הראשונה חזרה לגיא ההריגה.
בראיון ל"ישראל שישבת", ארבע הנשים פותחות צוהר נדיר ואינטימי: איך נראית באמת תקופה של שיקום נפשי אחרי אותו יום קטלני וטראומטי כל כך. "בעולם שחייתי בו לפני 7 באוקטובר היה בטוח ללכת ברחוב, לרקוד, לחלום חלומות", מוסיפה בן חיים. "היום זה כבר לא בטוח לאהוב, להרגיש, להיות פגיעה. הביטחון הקיומי עדיין לא חזר לי. אני פשוט לומדת לחיות בחוסר הוודאות הזה. אני משתפרת בלחיות כשורדת".
ובכל זאת, לצד הכאב, כל ארבע הנשים הפכו את השבר לעשייה. הן טסות בעולם, מספרות את סיפורן, נאבקות על החזרת החטופים ומנסות לשכנע את העולם להסתכל לרוע בעיניים - לא משנה מה המחיר הנפשי שזה גובה מהן. בכל הופעה, הרצאה ופגישה הן חוזרות אל אותו יום ארור, ועדיין מנסות להבין, לחבר ולעבד את החלקים. הכתבה מכילה פרטים קשים לקריאה על אירועים שהתרחשו ב־7 באוקטובר.
"ואז איבדתי הכרה"
מה שמזל תזזו עברה בשבת השחורה הוא פשוט בלתי נתפס. הדעת לא סובלת את האימה שחוותה. שנתיים לאחר מכן, לדבריה, "אני עדיין מספרת את הסיפור ולא מעכלת את זה. אני לא מאמינה שזה היה אמיתי. מחבלים נגעו בי. הם נתנו לי קת בראש, קשרו לי את הרגליים. הם היו שם, איתי. אני הייתי צריכה להיות מתה. יש לי בראש תמונות של חברים שלי מתים".
בן חיים: "נראה לי שמשהו כזה קיצוני, בהפוך על הפוך, נתן לי אומץ. אם אנשים נחטפו מהבתים שלהם, אז שום דבר לא משנה. אין סיבה שלא אשיג את מספר הטלפון של גל גדות ואדבר איתה, או אכנס לרייכסטאג ואשכנע אותם להפסיק לתמוך באונר"א"
היא בת 35, גרה בנתיבות, אם חד־הורית לאליאב, בן 11. לפני המסיבה, ולמרות מקום מגוריה הסמוך ליישובי העוטף, חייה היו רחוקים ממלחמות. "למדתי אדריכלות ועיצוב פנים והייתי באמצע פרויקט גמר, שתקוע מאז 7 באוקטובר. אבל בסופו של דבר אסיים אותו".
כבר בדצמבר 2023, חודשיים אחרי הטבח, תזזו חזרה (עם כתב "ישראל היום", אסף הדר) לשיחים שבהם הסתתרה מהמחבלים. "הגעתי למסיבה ב־12 בלילה", היא משחזרת. "דניאל (כהן), חברה שלי, הגיעה עם החבר הכי טוב שלה, יוחאי (זכריה), ונפגשנו במסיבה. היה מדהים. עד הבוקר".
כשהחלו האזעקות הם ניסו להימלט ברכב, עד שנאלצו לנטוש אותו. "לא האמנתי למה שקורה סביבי. ירי מימין, ירי משמאל, ואנחנו מתחבאים מאחורי המכונית". היחיד שקלט את המצב היה יוחאי, שהבין שצריך לנטוש את הרכב, כי היריות התחזקו. הם ברחו ברגל. "הכדורים לא הפסיקו לשרוק, שמעתי אותם. אנשים רצו לכל מקום. לא ידעתי מה לעשות. אנשים פשוט ישבו וחיכו למוות".
תוך כדי ריצה הם הבחינו בשיחים והחליטו להתחבא ביניהם. תזזו תיעדה במצלמת הטלפון הנייד את עצמה ואת חבריה המבוהלים ברגעים הנוראים. "שמענו אותם מתקרבים, אבל לא הספקנו להסוות את עצמנו כמו שצריך. לא היתה לנו אפילו שיחה אחרונה. לא היה לנו זמן לדבר על זה. דניאל ואני שאלנו זו את זו 'זה אמיתי? זה קורה?'
"שמעתי אותם צועקים באנגלית 'קומו!'. קיבלתי מכה חזקה בראש, אבל לא איבדתי את ההכרה. כל הגוף שלי היה מכוסה דם. ואז הרגשתי שמישהו קושר אותי בחבלים. עצרתי את הנשימה והעמדתי פני מתה. לא נשמתי. אחד מהם הרים לי את הפנים, הסתכל עלי - ושחרר. פתאום הרגשתי את החבלים משתחררים לי מהרגליים. הם פשוט הלכו. ואז איבדתי את ההכרה".
תזזו התעוררה וקראה בשמותיהם של חבריה. "היה שקט. הרמתי את הראש וראיתי שהם לא בחיים. לא הסתכלתי יותר לכיוון הזה. לא הבנתי מה אני רואה. ואז המחבלים הציתו את השיחים וחיכו על הכביש, שחבר'ה ייצאו. חיכיתי שם עד שהאש הגיעה אלי - עד שכבר לא היתה לי ברירה. רצתי כמו משוגעת לכביש, פתחתי את הרכב הראשון שנתקלתי בו ונכנסתי פנימה. כולי שותתת דם, גמורה.
"הרגשתי כאילו היתה לי איזו שמירה על הרכב. הם (המחבלים; מ"ש) התקרבו, התרחקו, ואף אחד לא ירה עליו". תזזו פונתה לבסוף לביה"ח סורוקה. "את יוחאי הכרתי כמה שעות, אבל בשעות הכי קריטיות שלי בחיים. דניאל היתה שותפה שלי. היא היתה נשמה גדולה עם חיוך ענק. היא אהבה לצחוק, לשמוח, לעשות טוב. זה מה שאני זוכרת ממנה".
במהלך השיחה שלנו, תזזו מקבלת עדכון בטלפון ונדרכת. "רגע, יש הצתות!", היא נזעקת, ואז מגלה שמדובר בהצתות בירושלים, ולא בביתה שבנתיבות. "אני תקועה בלופ שלא עובר", היא מסבירה. "לפני 7 באוקטובר לא צרכתי חדשות בכלל. היום אני קופצת מכל מבזק. הייתי אדם חברותי, מבלה בסופי שבוע, מסיבות. מזל שהגיעה למסיבה ב־6 באוקטובר היא עולם אחר ממי שאני היום. אין אותי. לקחו ממני איזשהו חלק.
"אני רוצה להאמין שאחלים, אבל כרגע התחושה היא שאין בי את התמימות הבסיסית הזאת, שמאפשרת לשמוח, רגע להיות. היום אני מרגישה שאני בהישרדות מתמדת. בפורים האחרון יצאתי, אבל לבשתי חולצה עם שמות החטופים. זה היה יותר אקט של מחאה".
היא מדברת שם גם על הקושי לספר לבנה את האמת על נסיבות הפציעה שלה. "זה משהו שילד לא יודע להכיל. מה זה 'כמעט רצחו את אמא שלי? מה, אמא שלי יכלה למות?' אני רוצה לחסוך לו את זה. אני גם חוששת שהוא יראה ברשת תמונה שלי מלאה בדם.
"בסופו של דבר, עשינו שיחה, פתחנו הכל", היא אומרת היום. "רציתי להסתיר את זה ממנו כמה שיותר, אבל כמה אפשר? בהתחלה חרטטתי אותו קצת, שנפצעתי מרסיס".
אבל יש משהו שתזזו עדיין לא סיפרה לבנה, בניסיון נואש לשמור עוד קצת על תמימותו: "אם לא הבן שלי - לא הייתי פה. הוא הציל אותי, והוא עדיין לא יודע את זה. כשהוא יהיה גדול, אספר לו. עברתי הרבה טיפולים, שבהם הצלחתי לחבר בראש את הפרטים, מה קרה באותו היום. רק אחרי טיפול הבנתי שזה יושב לי על נקודות שאם לא הייתי יודעת, לא הייתי יכולה לפתור".
תזזו: "אני עדיין מספרת את הסיפור ולא מעכלת את זה. אני לא מאמינה שזה היה אמיתי. מחבלים נגעו בי, נתנו לי קת בראש, קשרו לי את הרגליים. הם היו שם, איתי. אני הייתי צריכה להיות מתה. יש לי בראש תמונות של חברים שלי מתים"
תוכלי לתת דוגמה?
"נגיד, חברים שלי. בהתחלה היו לי ייסורי מצפון גדולים שהפקרתי אותם והאש פגעה בהם. מאז, חזרתי כל כך הרבה פעמים לרגעים האלה, שכבר הפסקתי לספור. אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר היום חוץ מלספר מה היה שם, כמה המצב של שורדי הנובה עדיין קשה, ולנסות להחזיר את האוויר, את הביטחון שאני כל כך צריכה לי ולבן שלי. וכמובן לחטופים, שלא ייאמן שעברו שנתיים והם עדיין שם".
למה את הכי מתגעגעת במזל של פעם?
"להרגשה של חופש, של מוזיקה, של ביחד, של טוב, איזו קלילות כזאת, של אהבה לחיים, מתוך תחושה שחיים רק פעם אחת והעולם יפה".
ואת לא מצליחה לראות את זה היום, אפילו בסיפור ההישרדות שלך?
"אני אומרת תודה לבורא עולם ששרדתי, במיוחד בשביל הבן שלי וההורים שלי, אבל זה לא סותר. זה גם וגם. מצד אחד אני הכי אסירת תודה, ומצד שני אתמול הייתי ברעים וישבתי שם עם אב שכול, ואי אפשר להכיל את הכאב.
"אני באמת עושה מה שאני יכולה, ואני מצליחה להגיע לכל מיני קהלים שלא הייתי מאמינה שאגיע אליהם. אנשים מדרום אפריקה, מדובאי, ממרוקו, שמופתעים מכך שיש אישה שחורה, שהיא ישראלית לכל דבר, ומגלים שהתדמית של ישראל שגויה. עוד מעט צריכה להגיע לכאן קבוצה של משפיענים. זה נותן תקווה לעתיד".
מלכודת בפרדס
אור אלמקייס (28) חיה עם תמונות בראש של כל המבלים שחלפו על פניה במתחם המסיבה. במציאות של הדור שלה, אפשר להיות גם מחנכת כיתה א' וגם לעבוד כסורקת כרטיסים בכניסה לפסטיבל טראנס.
"נולדתי בנהריה ועשיתי מסלול די רגיל של החיים", היא מספרת. "עשיתי שנת שירות, התגייסתי, דרום אמריקה, אחר כך עברתי לתל אביב, חייתי חיים מלאים, כיפיים, מעניינים. הייתי מחנכת בביה"ס דוד ילין, וכמה חודשים לפני 7 באוקטובר סיימתי תואר בפסיכולוגיה וטסתי לטייל במזרח. בהחלטה של רגע חזרתי לארץ והגעתי לנובה גם כדי לעבוד וגם כדי להפתיע חברים".
על פי אלמקייס, "המסיבה, מבחינתי, התחילה בשש בבוקר, כשסיימתי את המשמרת שלי. הלכתי לאוטו להחליף בגדים. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה היה מאוד קריטי, כי לפני כן הייתי בבגדים לא תואמים לריצה.
"בדיוק כשחזרתי החל מטח של רקטות. נכנסתי קצת לפניקה, כי הכרתי את המקום וידעתי שאין מיגוניות. כלומר, אין איך להתגונן חוץ מלשכב על הרצפה. חבר ראה אותי ועזר לי לצאת לכיוון הרכב. חיכינו בחניון. אחרי 40 דקות בערך התחלנו לראות אנשים שרצים לכיווננו וצועקים שנברח, כי יש יריות. לא האמנו.
"כשראינו שתי בנות מגיעות על באגי של אבטחה כשהן ירויות, זה שם לנו מול הפרצוף את מה שקורה. הצרחות כבר לא היו קולות רקע, אלא אמיתיות ממש. בשלב הזה הבנתי שאני חייבת לברוח מפה, שאסור לי להישאר. עליתי לאוטו ועקבתי אחרי רכבים אחרים.
"נסעתי בדרך עפר בשטח חקלאי לבד, ביונדאי 10 קטנטנה, עד שראיתי חבר עושה פרסה במקום. פתחתי את החלון ושאלתי אותו מה קרה, והוא צרח 'אור, מחבלים!'. הסתובבתי. הרכב שלפניי נורה".
שבת בבוקר, שמחת תורה, והמציאות של אלמקייס המשיכה להיראות כמו סרט אימה. "המשכתי לנסוע בחזרה לכיוון שטח המסיבה. אחרי חמש דקות מצאנו עצמנו מול רכבים שבהם אנשים ברחו מהמסיבה. הם לא ידעו שגם בכיוון הזה יש מחבלים.
"ואז כולנו נטשנו את הרכבים והתחלנו לרוץ, לצערי זה נראה כמו עדר שהולך אל הלא נודע, אלה הסרטונים שהתפרסמו אחר כך. עשיתי תוך כדי וידאו עם חברה שאמרה לי כל הזמן 'אני אוהבת אותך, רוצי!'. הריצה היתה הלוך ושוב, במורדות ובעליות, על אדמה חרוכה.
"אחרי כמה דקות ראיתי פרדס וחשבתי שהגיוני להתחבא שם. כשעמדתי ממש בכניסה, עם עוד 20-30 אנשים, שמעתי צרור יריות והבחור מימיני צנח לרצפה. אני נוריתי ברגל. הפרדס היה מלא מחבלים, זאת היתה מלכודת. אחר כך סיפרו לי שצרחתי 'מוקש!'. כלומר, העדפתי לחשוב שככה נפגעתי מאשר שמחבלים ירו בי".
אחד הנמלטים עשה לה חוסם עורקים משל שהיה על כתפיו, ואחרי כשעה היא פונתה לביה"ח סורוקה. "השתדלתי לא להסתכל לצדדים, בניסיון לשמור על עצמי. מה שהצלחתי, הצלחתי". מסורוקה היא עברה למרכז הרפואי לגליל בעיר ילדותה, נהריה, והתחילה שיקום, בתקווה שתוכל לחזור יום אחד לאהבה הגדולה שלה, ריצה, אבל כזאת לשם הספורט, בבגדים נוחים, עם בקבוק מים ביד וחיוך על הפנים.
עדותה של כהן בסרט: "רצתי עם משפט אחד בראש: 'אני חוזרת הביתה, לאמא שלי יש רק ילדה אחת'. זה מה שאמא שלי תמיד אמרה לי. ראיתי אותה מול העיניים ואמרתי, 'אין מצב שאני לא חוזרת אליה, אין סיכוי'"
"אני עדיין מטופלת אצל פסיכולוגית, משתדלת להיאחז בטוב. איבדתי עשרה חברים", היא אומרת בכאב. "זה החלק הכי מעיק, כי אני אחזור בסוף להיות שלמה במידה מסוימת - והם לא. אני חושבת שזה הדבר העיקרי שמלווה אותי".
בזמן צילומי הסרט, שהסתיימו לפני כשנה, היא עוד לא היתה מסוגלת לחזור למקום התמים, אבל גם הרועש, של כיתת ילדים, אבל מאז היא חזרה לגור בתל אביב ומלמדת שוב, אם כי "במתכונת מצומצמת". היא גם הכירה בן זוג חדש. "הוא גם היה בנובה, אבל לא הכרנו שם. ב־8 באוקטובר הוא כבר היה מגויס למילואים, בזמן שאני הייתי בשיקום. כל אחד והמלחמה שלו".
אף שהיא עדיין מרבה לדבר על 7 באוקטובר, אלמקייס ביקשה שלא להצטרף לצילומים למוסף זה באתר הנובה. "עדיין קשה לי עם המקום הזה. הייתי שם פעם אחת במסגרת צילומי הסרט, והלכתי באמצע. הרגשתי שזה היה יותר מדי".
ראית את הסרט?
"כן. היה לי עצוב מאוד לראות אותו. הוא נתן לי השתקפות, מראה לעצמי שאני לא רוצה יותר להיות. אני רוצה להתקדם. הלוואי שאצליח".
"לפחות יש מילים"
גם החיים של מלאת בן חיים, בת 29 מהר אדר, ושל נטע כהן, בת 30 מהרצליה, מלאים עדיין בנובה. בן חיים משמשת סמנכ"לית עמותת קהילת שבט הנובה, שלצד הסברה והנצחה, מנגישה סדנאות, פעילויות ספורט ומיצוי זכויות לשורדים ולבני משפחותיהם. כהן עובדת בצד המסחרי של הקהילה, בהפקת פסטיבלים ואירועי הנצחה, לצד עבודתה כמנהלת צוות בחברת וולט.
כהן הגיעה למסיבה בהחלטה ספונטנית, בשלוש לפנות בוקר. בזמן הבריחה היא הצליחה, כמעט בדרך נס, לא להביט בזוועות סביבה ולרוץ קדימה. עדותה בסרט מצמררת: "רצתי עם משפט אחד בראש: 'אני חוזרת הביתה, לאמא שלי יש רק ילדה אחת'. זה מה שאמא שלי תמיד אמרה לי. ראיתי אותה מול העיניים ואמרתי, 'אין מצב שאני לא חוזרת אליה, אין סיכוי'".
הסרט נפתח בצילום תקריב של פניה היפות של בן חיים, כשהיא מביטה החוצה מחלון הרכב שמסיע אותה בחזרה לשטח המסיבה בפעם הראשונה. אין צורך במילים.
ההבעות אומרות הכל. ההלם, הפחד, העצב, ניכרים היטב. "וואי, העצים האלה", היא אומרת, עיניה מתמלאות דמעות ופיה מתכווץ. "אני חושבת שבחיים לא חוויתי בדידות כזאת", היא ממשיכה. "פוסט־טראומה זה חתיכת דבר מבודד. גרתי בתל אביב, עסקתי בחינוך ובטיפול, הייתי די.ג'יי עם ליין מסיבות משלי, היו לי חיים סואנים.
"זה מטלטל הכל. זה אירוע בסדר גודל חסר תקדים. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, יחד עם כולם, כולל המומחים. בהתחלה לא היו מטפלים שידעו איך להגיב אלינו. הייתי מדברת עם פסיכולוגיות, והן היו בוכות. היום אני יודעת להגיד אילו דברים מתאימים לי, ואילו פחות. עדיין יש לי המון אתגרים, ההבדל הוא שהיום אני יודעת טוב יותר איך להתמודד איתם ולהסביר את עצמי. אז אני יכולה להגיד, 'למסעדה רועשת אני לא הולכת, כי זה מטרגר אותי'. אז אולי זה לא מצב טוב להיות בו, אבל לפחות יש לי את המילים".
הסרט "אחרי המסיבה" מסתיים בהבנה של בן חיים שהיא חייבת להוריד הילוך במסעות ההסברה, ולטפל בדיכאון ובחרדה שהיא מתמודדת איתם מאז הטבח. אבל, לדבריה, "סרט לחוד ומציאות לחוד. לא הורדתי הילוך בהסברה, אלא בטוטאליות. הבנתי שאני כבר שנה רצה בספרינט, וזה לגמרי מרתון. אבל זה עדיין מה שאני עושה בכל יום. אני עדיין טסה בתדירות גבוהה. חוץ מאנטארקטיקה, אני לא חושבת שיש יבשת שלא הייתי בה. אלה המילואים שלי. היום זאת העבודה שלי".
מה עושה לך לשחזר את האירועים?
"תלוי מתי, מול מי ומה המצב שלי באותו הרגע. אנחנו עם חוצפן. אנשים שואלים שאלות לא במקום. כשמישהו רוצה לספר הוא מספר, אבל אנשים תופסים אותי בסיטואציות הכי יומיומיות וחושבים שזה סבבה לשאול איך ברחתי ומה ראיתי, כאילו שואלים אותי מה אכלת לצהריים".
תזזו: "קיבלתי מכה חזקה בראש, אבל לא איבדתי את ההכרה. כל הגוף שלי היה מכוסה דם. ואז הרגשתי שמישהו קושר אותי בחבלים. עצרתי את הנשימה והעמדתי פני מתה. לא נשמתי. אחד מהם הרים לי את הפנים, הסתכל עלי - ושחרר"
בין נסיעה לאתר הנובה לטיסה לאוסטרליה, בן חיים הספיקה לטפח זוגיות, שהחלה בהיכרות בתיכון, המשיכה בדייט ראשון רגע לפני 7 באוקטובר, ותגיע בנובמבר לשיאה בחתונה מרגשת. לדבריה, זה לא יעצור את פעילותה בכל הקשור לנובה. "אני יכולה למסור חמש־שש עדויות ביום, לטוס לחודשיים ברצף, לחזור לארבעה ימים ולטוס שוב. אלה החיים החדשים והמטורפים שלי, ויש בהם גם פרמיירה לסרט".
לפני 7 באוקטובר, היו לך שאיפות לעשות הסברה ישראלית חובקת עולם?
"לא היו לי שאיפות כאלה, רציתי להיות מטפלת. אם היית אומרת לי שאתקלט בעולם במסיבות או ארצה על חידושים פסיכולוגיים שפיתחתי, זה היה נשמע לי הגיוני. אבל נראה לי שמשהו כזה קיצוני, בהפוך על הפוך נתן לי הרבה אומץ. אם אנשים נחטפו מהבתים שלהם, אז שום דבר לא משנה. אין סיבה שלא אשיג את מספר הטלפון של גל גדות ואדבר איתה, או אכנס לרייכסטאג ואשכנע אותם להפסיק לתמוך באונר"א.
"לצד ההסברה, אנחנו תומכים בקהילה שלנו. לקיבוצים יש מועצה שכבר קיימת, הם חיים כקהילה ויודעים לתפעל אותה. אצל שורדי נובה זה אחרת. ב־6:29 היינו כמעט 4,000 איש בפסטיבל. טווח הגילים בין 19 ל־73. יש גננות, עובדות הייטק, עורכי דין, חיילים, בני כל הדתות - וכולנו עוברים את הטראומה הספציפית הזאת. מסע הריפוי יצליח רק אם תהיה קהילה חזקה".
Morshimony9@gmail.com
