בין 73' ל־23': שירי אחים שכולים - עמותת "האחים שלנו", בשיתוף יד יצחק בן־צבי ובתמיכת משרד התרבות והספורט, יזמו אירוע מוזיקלי בשם 7323, אשר מחבר בין אחים שכולים ממלחמת יום כיפור (1973) לבין אלה מ"חרבות ברזל" (2023). האירוע ייערך היום ביד בן־צבי, בהשתתפות תשעה זמרים ישראלים שכתבו שירים עם האחים השכולים, ובהם אביב אלוש, רונית שחר, סי היימן, לאה שבת, ארז לב ארי, אריאל הורוביץ, נעם בנאי, אוריין שוקרון וענת מלמוד. הפגשנו שני זוגות אחים לשיחה על שכול ועל התמודדות, זיכרון ותקווה.
אחים שכולים - נעה וציפי // צילום: יוני ריקנר
"אפשר ללמוד לחיות עם השכול, כי החיים נמשכים"
ציפי שועלי שכלה את אחיה, רס"ן בני קצין ז"ל, במלחמת יום כיפור. נועה בן חמו שכלה את אחיה, סמ"ר מיכאל בן חמו ז"ל, ב־7 באוקטובר.
אף שנפגשו רק עכשיו, הן כבר חבוקות ובעיצומה של שיחת נפש. הן מוצאות הרבה במשותף: שתיהן שכלו את אחיהן ב־7.10 בהפרש של 50 שנה, וגם המבנה המשפחתי זהה.
נועה בן חמו (25) שכלה את אחיה, סמ"ר מיכאל בן חמו ז"ל, ב־7.10 האחרון. כשהתקבל דיווח על חדירת מחבלים הוא נסע לכיוון הגדר שמאחורי כיסופים, נתקל במחבלים ונלחם עד שנפל עם חברו. שלושת החיילים האחרים שהיו ברכב, נפצעו ונסעו חזרה למוצב כדי להתריע. באותן שעות היתה נועה באיטליה עם חברותיה, וכמו דולב מיהרה לחזור לארץ. המשפחה לא ידעה על מותו אך דאגה, כי מיכאל לא ענה לטלפון. שעה אחרי שהגיעה הביתה ביום שני, הגיעו המבשרים.
ציפי שועלי שכלה את אחיה, רס"ן בני קצין ז"ל, שהיה קצין אג"מ של חטיבה 188 בגולן, לפני חצי מאה. הוא היה בן 27 במותו. בני התנדב להצטרף למח"ט, איציק בן שוהם, בטנק הפיקוד. אחרי שעתיים של לחימה הם עברו ליד טנק סורי וממנו ירו על שניהם, שעמדו חשופים בצריח. אביה של ציפי היה סגן ראש המועצה. שבוע לאחר נפילת בנו הוא ראה את שמו בראש רשימת החללים, וכך נודע לו דבר נפילתו.
"הכל השתנה ברגע, ומאז הכל סביב האבל, סביב מיכאל", אומרת נועה. "יש עדיין הרבה הלם שהוא לא פה, שזה קרה לנו, שזה קרה לו. זו היתה השבת האחרונה שלו בצבא, היו לו כבר כרטיסי טיסה ומלא תוכניות, ומי חשב... יש המון כאב ובו בזמן גם המון גאווה. אין יום שאני לא חוזרת למחשבה שהוא פשוט פרק, הסתער ונלחם פנים אל פנים עם מחבלים. זה מאוד־מאוד הוא. הלוחם הכי מקצועי, עושה מה שצריך. פתאום הוא נעלם מהחיים".
ציפי: "בגמרא נאמר שהמשפחה דומה לכיפת אבנים, אתה נוטל מתוכה אבן ואז כולה רעועה. כך היה אצלנו. אני מרגישה את רעידת האדמה הזאת עד היום. אחריה, כל אחד במשפחה שלנו נכנס לפינה שלו. אמא שלי בכתה וצעקה, אבי שתק וכל הזמן רצה להנציח, ואחרי שנתיים נפטר משברון לב". היא מציעה לנועה לחבר את המשפחה בהתמודדות יחד, גם אם כל אחד מתמודד באופן שונה. "אני הרגשתי שהלבד הזה קשה מאוד. דבר נוסף: בשלב מסוים החלטתי שהמשפחה שלי תהיה שמחה. הילדים והנכדים שלי שומעים ממני על אחי, אבל אני מכניסה לזה שמחה. טיפ שלישי: מצאי מה מקל עלייך. לי עזרה כתיבת שירים. לבסוף: לכו לטיפול. בזמני זה לא היה מקובל כמו היום וחבל, כי זה מקל".
נועה: "אני עדיין נמצאת בשאלות הגדולות של משמעות החיים ומה התפקיד שלנו. אולי זה מה שהקב"ה רצה? הלכנו לכיסופים וראיתי כמה קרובים הבתים של התושבים לגדר. היתה משמעות לחיים שלו, כי הוא נהנה ומיצה והיה אידיאולוג ואהוב ומוקף ושמח, והיה טעם גם למוות שלו, כי 'יש הקונה עולמו בשעה אחת'. ואת צודקת, יש כוח בביחד, ובמקביל אני עוד מחפשת איך להתמודד גם לבד. אני משתדלת לחייך למרות שזה קשה".
על עצם המפגש והמשכיות האבל אומרת ציפי ש־50 שנה הן רק פסיק בהיסטוריה. "עם ישראל נלחם על קיומו. לא רוצים אותנו פה. 76 שנה זה לא הרבה, זה תהליך של עצמאות שגדול מאיתנו. גם עכשיו, כשננצח את חמאס, יהיו לנו אויבים אחרים".
ציפי אומרת שאפשר ללמוד לחיות עם השכול כמו עם מחלה כרונית, כי החיים נמשכים. נועה יודעת שהיא צודקת, כי אחיה אמר לה שאם יקרה לו משהו - הוא רוצה שהם ימשיכו לחיות בשמחה, ואין טעם שכולם ישקעו. "אחי הקטן התגייס ולאחי הבכור נולד ילד ביום שישי, החיים נמשכים גם אם אנחנו לא רוצים. העבודה היא למצוא משמעות ולמצוא סיבות לשמוח, אני מאמינה שנמצא את הדרך. ובדרך הזאת מיכאל כל הזמן איתי, העיניים הירוקות שלו והחיוך שלו".
"אתה אף פעם לא לבד, מדינה שלמה מתאבלת איתך"
אלי סתווי שכל את אחיו, רב"ט יוסף סתווי ז"ל, במלחמת יום כיפור. דולב סעודיין שכל את אחותו, סרן סהר סעודיין ז"ל (21), ב־7 באוקטובר.
אלי סתווי (70) שכל את אחיו, רב"ט יוסף סתווי ז"ל, שנפל בדוברה הראשונה אשר צלחה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור. דולב סעודיין (26) שכל את אחותו, סרן סהר סעודיין ז"ל (21), ב־7 באוקטובר האחרון. סהר היתה קצינה לוחמת במערך ההגנה האווירית ויירטה 200 טילי חמאס. כשנגמרה התחמושת במשגרים, יצאה לחמש אותם אף שידעה שיש מחבלים בשטח, וכך נפלה בהיתקלות. שני האחים נפגשים לראשונה. חיבוק, טפיחה על השכם, ואלי אומר לדולב: "אני משתתף בצערך". בלב הדברים, זאת המהות של המפגש הזה: חיבור מיידי בין אחים שכולים, שכול חוצה דורות, והבנה רגשית עמוקה שבה האחד משתתף בצערו של האחר.
אחים שכולים - אלי ודולב // צילום: יוני ריקנר
לפני 50 שנה הודיע לאלי המפקד שלו שאחיו נפל. את הנסיעה האיומה מאילת לרחובות הוא לא ישכח לעולם. "האבל התחיל בנסיעה הזאת, ועליה גם נכתב השיר שתשיר רונית שחר בהפקה של 7323".
השיר לזכרה של סהר נפתח במילות ההודעה האחרונה ששלחה לאחיה: "תהיו גאים בי, אני שומרת עליכם, אדבר איתכם כשאוכל". בשבת השחורה היה דולב במסיבה בברזיל עם אחיו ואחותו. כשראו את הסרטונים מהארץ, הם עלו מייד על טיסת חילוץ והגיעו לביתם יחד עם הקצינים שבאו לבשר את הבשורה המרה שאחותם נפלה. "ככה נגמר הטיול של שלושה אחים בדרום אמריקה. לראות את המשפחה וההורים מתפרקים מול העיניים ולדעת שלך אסור להתפרק, כי אתה צריך לחזק אותם". שלושים יום לאחר מכן התנדב דולב למילואים אף שקיבל פטור. אלי נושם לרווחה כשהוא שומע שדולב עבר את הנסיעה הביתה מבלי לדעת על מות אחותו.
דולב מספר שמה שמנחם ומחזק אותו זה המשפחה שלו והאנשים הרבים שמחבקים ועוזרים להם. בהשוואה למי שמת בתאונה או ממחלה, אלי טוען שלשכול אח לוחם זה אחרת. "המדינה, האזרחים וצה"ל יודעים לחבק. גם היום, 50 שנה אחרי שאחי נהרג. ביום הזיכרון עומדים ליד הקבר אלפים יחד איתך, כל עם ישראל. אתה אף פעם לא לבד כשאתה אח שכול. הכבוד הוא עצום, מדינה שלמה מתאבלת איתך. תרגיש את זה עד יומך האחרון". דולב מודה לאלי על המילים האלה. עוזר לו לחשוב שאנשים עדיין מבקרים וזוכרים.
אלי משווה בינו לבין דולב: "כשזה טרי, אין ספק שהכל נראה אחרת, כל המשפחה מתעטפת באבל. אתה חי את האבל, כל דבר מזכיר את מי שהלך ולא יחזור. קשה להשלים עם זה, תמיד יש מחשבה שאולי החלום הרע הזה יחלוף ושהמשפחה תחזור להיות שמחה כמו קודם. זה לוקח לפחות שנה עד שמתחילים לעכל את האובדן הגדול ומתחילים לחיות במקביל לו".
אלי מנסה עוד דרך לנחם את דולב: "גם במלחמת יום כיפור וגם עכשיו, עברנו ממצב של הלם למצב של לחימה, ובגלל גבורה של אנשים כמו אחי ואחותך, הפכנו את הקערה על פיה. אני גאה שבזכות אחי וחבריו הפכנו את זה לניצחון גדול".
הוא נותן טיפ נוסף לדולב, להתמודדות עם השכול: "אני מגשים בדרכי את מה שאחי רצה להיות. רונית שחר תשיר ש'אני חי את הרצון להגשים את מה שהוא לא הצליח'. גם קראתי לבכורי על שמו. זה ימלא אותך אם תחשוב מה אחותך היתה רוצה שיקרה. תן לאחותך המשכיות".
השניים מסכימים שיש במפגש הזה נחמה, אך גם משהו מייאש, כי אף שעברו 50 שנה, המצב דומה. "כנראה זה הגורל שלנו בארץ הזאת. מדינה שחיה על חרבה. זה כנראה יימשך לאורך כל החיים שלנו ונצטרך להבין איך חיים ככה. לפני 50 שנה זה הייתי אני, אחרי 50 שנה זה אתה, ובעוד 50 שנה זה יהיה מישהו אחר", מסכם סתווי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו