"המשכתי לתפקד עם כדור בראש": הלוחמים שניצחו את הפציעה הקשה

דן אמיר, 55, נס ציונה

"אני אתחרה באולימפיאדה הפראלימפית בלוס אנג'לס 28'"

בן 55, נשוי ואב לשניים, דן אמיר הוא הקטוע המבוגר ביותר של המלחמה, אבל מי שמכיר אותו יודע שמדובר באיש שאי אפשר לעצור. רץ עשרות מרתונים, כבש טריאתלונים, השתתף בתחרויות איש הברזל ושיחק רוגבי - איש אשכולות, עיקש ונחוש, שמנהל סניף בנק ובמשך חודשים נאבק להתנדב ולהצטרף ללחימה. בסוף, אף אחד לא הצליח לסרב לאיש הזה.

ב־24 באוקטובר, בכפר חולא בלבנון, כחלק מהתמרון של צה"ל, הוא נפצע קשה.

"הכנסנו בערב שיירות לתוך הכפר", הוא משחזר. "לוחמי חיזבאללה, שברחו לתוך לבנון, התחילו לירות על הכפרים שלהם. רקטת גראד שירו התפוצצה עלינו כשהיינו בעבודה בתוך חולא. חמישה מהחברים שלי נהרגו במקום. שמעתי פיצוץ אדיר, הרגשתי שהרגל שלי נקרעת ונפלתי לאחור".

דן פונה לביה"ח תל השומר, ושם נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו הימנית מתחת לברך. רגע לפני הניתוח, אשתו עינב פנתה לרופא ואמרה לו: "יש לו שם קעקוע של איירון מן. תשמור עליו. תעשה את הניתוח הכי טוב, כי הוא ספורטאי ורוצה לחזור לספורט". הקעקוע אכן נשמר ברובו. "עשיתי אותו אחרי האיירון מן הראשון שלי", הוא אומר בגאווה.

לאחר 12 שעות בחדר הניתוח, הוא התעורר מוקף בני משפחה מודאגים. "ראיתי שכולם עצובים לידי, אז מייד אמרתי להם: 'אל תהיו בדאון, הבנתי שאיבדתי את הרגל כבר בלבנון, אבל תקנו כרטיסים לאולימפיאדה של הפראלימפיים בלוס אנג'לס 2028'".

הוא לא התבדח. מהרגע הראשון לקח את השיקום כאתגר אישי. "הדבר הראשון שהודעתי להם בשיקום הוא שאני יוצא בעוד שבוע לסיום המסלול של הבן שלי ביחידה מובחרת. צחקו עלי בהתחלה. אחר כך הבינו שאי אפשר להתעסק עם פסיכי כמוני. הייתי שם. היה סופר־קשוח, אבל זה היה לי מאוד חשוב".

היום הוא כבר מתאמן בשני ענפים - קיאקים והרמת משקולות - במטרה להשיג את הקריטריון הפראלימפי. "עד שלא ארוץ עם הפרוטזה, עד שלא אלך ישר יותר מכל בן אדם שיש לו שתי רגליים, אני אהיה בשיקום. וככל שאני מתקרב לשם, ככה זה נהיה יותר מאתגר".

הוא לא מתחרט לרגע על ההחלטה להתנדב ולהילחם, למרות גילו ולמרות המחיר ששילם. "אחד המשפטים הכי חזקים שמלווים אותי - ואני אומר אותו גם בהרצאות - הוא: עדיף להתחרט על משהו שעשית, מאשר להתחרט על משהו שפחדת לעשות".

איתי רג'יניאנו, 22, בית דגן

"אני גאה בצלקת שלי, הרווחתי אותה ביושר"

סגן איתי רג'יניאנו, לוחם בסיירת גבעתי, נפצע אנושות בראשו ברפיח ונאבק על חייו. חודשים של ניתוחים, טיפולים ושיקום עברו עליו מבלי שהוציא מילה.

"זה קרה בטיפול פיזיותרפיה", הוא נזכר. "אחרי חודשים אמרתי 'כואב לי'. לאט־לאט התחלתי יותר ויותר לדבר".

הוריו, לילך ודרור, חיכו ימים רבים ולילות ארוכים לשמוע את קולו. איתי ביקש לחזור ולהילחם בעזה, לוותר על החופשה, להצטרף לחבריו. "במסגרת הפעילות שלנו ברפיח נכנסנו למשימת איתור, ומבנה ממולכד קרס עלינו. טלפש - רס"ן טל פשבילסקי (שאולוב), שהיה מ"פ בהכשרה - ועוד ארבעה לוחמים נהרגו: אלמוג שלום, יאיר לוין, יאיר רויטמן ואיתן קרלסברון, זכרם לברכה. הם בלב שלי כל הזמן. אותי פינו לביה"ח סורוקה".

איתי נמצא כעת בשיקום יום בתל השומר, מהבוקר עד הערב. "האחים הקטנים שלי הם אחד הדברים הכי גדולים בחיים שלי. הם עזבו הכל בשביל להיות לידי. גם ההורים, גם רוני החברה שלי, הכרנו שבועיים־שלושה לפני הפציעה".

הוא לא מתבייש בצלקות שעל ראשו: "הצלקת בראש היא לא דבר אסתטי, אבל אני כל כך גאה בה. הרווחתי אותה ביושר ואני לא מתכוון לסדר אותה".

בקרוב ישתתף בטריאתלון בלוס אנג'לס עם עמותת "תקוות". "אני ארכב שם על אופניים יחד עם אבא שלי. אני מחכה ומתרגש כבר להיות שם".

און ארביב, 49, בית חורון

"החלום שלי הוא לעשות קורס קצינים ולפקד על המחלקה שלי"

און ארביב, נשוי ואב לחמישה מבית חורון, נפצע קשה בעיתרון שבדרום לבנון ב־26 באוקטובר 2024.

"נכנסנו לטהר את הקסבה. במכת האש הראשונה נהרגו לנו ארבעה חברים. ניסינו לחלץ את הגופות, לא להשאיר אף אחד בשטח. בפעם האחרונה שנכנסתי, נזרק לי רימון בין הרגליים. עשיתי צעד אחד - ואז הכל התפוצץ. ספגתי 80 רסיסים בכל הגוף". שישה לוחמים נהרגו, 14 נפצעו. ארביב פונה לביה"ח שערי צדק והחל בשיקום.

ארביב לא עצר. יום לאחר מכן, סובל כאבים קשים, הגיע אל ההלוויה של חברו גלעד אלמליח ז"ל. "ידעתי שאני חייב להיות שם. אחרי ויכוחים מאוד קשים נתנו לי לצאת. בצאתי מההלוויה ראיתי את המג"ד שלי ואמרתי לו: אני רוצה לצאת לקורס קצינים. ומאז אני עושה את השיקום ברבאק, ועם כל הסבל אני עובד כמה שיותר קשה כדי לחזור לאיתני ולהצליח לשכנע את הצבא שלמרות גילי המופלג - ייתנו לי לצאת לקורס קצינים ולחזור ולפקד על המחלקה שלי".

הוא מורעל. שירת בחטיבה 228 של חטיבת הנחל הצפונית. היום הוא מגיע פעמיים בשבוע לשיקום, עדיין סובל כאבים קשים, אבל במטרה ברורה מאוד - לחזור לפקד. "אני חי את החלום הזה. הגיל לא עוצר אותי".

יוחאי זאוי, 21, ירושלים

"כשהתעוררתי בטיפול נמרץ, לא האמנתי שאני עדיין בחיים"

יוחאי זאוי, בן 21 מירושלים, לוחם בחטיבת השריון 401, הגיע לביה"ח סורוקה במצב קשה עד כדי מוות קליני. "כשהתעוררתי בטיפול נמרץ אמרתי, 'וואו, אני חי'. לא האמנתי אחרי הפיצוץ הזה שאני שומע, שאני זז".

הוא נפצע ב־30 בנובמבר 2024 ברפיח, כאשר טיל נ"ט פגע בתא הנהג שבו ישב. "שאר אנשי הצוות לא נפגעו. אני ספגתי הכל". זה קרה בשכונת אל־ג'ניינה, שבה פעלו כוחות השריון יחד עם סיירת נח"ל והנדסה קרבית.

"הטיל נחת על תא הנהג, ואני ספגתי את כל הפגיעה", מספר יוחאי. "שאר אנשי הצוות בטנק לא נפגעו. מפקד הטנק שלי היה סרן עידו וולוך, שנהרג לצערי בתקרית אחרת כמה חודשים מאוחר יותר".

רופאיו של זאוי העריכו כי יהיה צורך בקטיעה מלאה של היד. לאחר שהתעורר, הוא התבשר שיש סיכוי לשחזור היד. מאז הוא עבר 40 ניתוחים, לא פחות, שכללו השתלת רקמות מחלקים אחרים בגופו כדי להציל את ידו השמאלית.

"לקחתי את הניתוחים הרבים בפרופורציות, כי בראש שלי כבר הייתי מת בלי יד", הוא אומר. "בכל פעם הגעתי לתחתית נמוכה יותר, ובכל פעם הבנתי שזו מתנה - לחוות קיצון, ולחזור.

"אני לא מפחד יותר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי כדי לתת כוח לאחרים - שיבינו כמה הכל שברירי, וכמה אפשר לצמוח גם מתוך השבר".

רון בן עזרא, 22, אשקלון

"היה לי חשוב להמשיך את הדרך של החברים שנהרגו לידי"

סגן רון בן עזרא, מ"מ בגדוד תבור, חוותה את הבלתי נתפס - פצועה, מדממת, עם כדור בראש - ובכל זאת סירבה לוותר. ב־7 באוקטובר, כשמחבלי חמאס חדרו לבסיס הטירונים בזיקים, היא המשיכה להילחם, לפקד ולפנות פצועים תחת אש.

"הכל התחיל ב־6:30 בבוקר. לקח לי זמן להבין שזו התקפה אחרת, עם חדירת מחבלים לבסיס שלנו", היא מספרת.

חלק מהטירונים כבר היו בעמדות השמירה, ורון דאגה להכניס את השאר למיגונית. המ"פ שלה, אדיר עבודי ז"ל, הורה להחליף את הטירונים בעמדות. "הגעתי מייד לעמדה תוך כדי ירי בבסיס. נלחמנו שם במחבלים רבים. הם זרקו עלינו רימונים, אחד התפוצץ ולא קרה לנו כלום. הם זרקו עוד אחד. ספרתי 21, 22, 23 ולא שמעתי פיצוץ. הוצאתי את הראש לעבר המחבלים וחטפתי כדור בראש. זה קרה ב־7:44 בבוקר".

הדם זלג, הראש הסתחרר - אבל היא לא עצרה. סגן ינאי קמינקא ז"ל החליף אותה בעמדה ושלח אותה לאחור.

"שם הבנתי שאני במלחמה. ראיתי חיילים וחיילות שהיו איתי, פצועים. בכיתי. היה לי קשה".

במקום לנוח, היא ארגנה מחדש את הטירונים, דרכה להם את הנשקים, פיקדה על פינוי הפצועים במבצע מורכב תחת אש כבדה - ורק לאחר שהכל הסתיים התפנתה לבית החולים בעצמה.

"היה לי ועדיין יש לי שיקום קשה, בעיקר רגשית. זה משפיע עלי עד היום. אבל לא ויתרתי. חודש אחרי הפציעה שלי כבר התחלתי קורס קצינים. היה לי מאוד חשוב להמשיך את הדרך של כל החברים שלי שנהרגו בבסיס לידי".

בקרוב היא תהפוך לסגן מפקד פלוגה. "הייתי שם, בין גיבורות וגיבורים. כולם נלחמו שם, פינו פצועים והרוגים בחירוף נפש. בגבורה ענקית".

ישראל לונברג, 19, כוכב יעקב

"רצתי להשיב אש וחטפתי טיל אר.פי.ג'י"

ישראל לונברג, בן 19, הוא לוחם בגדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר. לונברג הוא אחד החיילים בגדוד שנפצעו באורח הכי קשה במלחמה. הוא גדל בכוכב יעקב והתחנך בבית חרדי, והיה לו ברור שהוא רוצה וצריך להתגייס. "אני מגיע מבית חרדי, של חב"ד, ומקובל אצלנו להתגייס לצבא. אני לא מצטער ולא מתחרט על כך. גם אחרי שנפצעתי, אין שאלה בכלל", הוא אומר.

הוא נפצע בבית חאנון שברצועת עזה, ושם איבד את רגלו השמאלית. "נכנסנו לתמרון בבית חאנון, השתלטנו על כמה בתים. ב־30 בדצמבר הגענו לבניין, עלינו לקומה השלישית ואז הותקלנו בירי מאסיבי של קלצ'ניקובים. הייתי בצד השני של החדר ומייד רצתי לחלון להשיב באש. איך שהגעתי חטפתי טיל אר.פי.ג'י ונפגעתי קשה.

"הרגל שלי נקטעה. אני לא זוכר כאבי תופת כי הייתי באדרנלין גבוה". בתקרית הקשה נהרג סמל אוריאל פרץ ז"ל. שבעה לוחמים נפצעו, שלושה מהם באורח קשה.

לונברג עבר מאז לא פחות מ־12 ניתוחים, חלקם בשל זיהום חמור, ונשלח לשיקום בביה"ח תל השומר. "מאוד התבגרתי בשיקום", הוא מספר. "לא לקחתי את זה מאוד קשה שהרגל שלי נקטעה, אבל זה אני. ברור שיש בחיים עליות ומורדות, בטח בשיקום. ההתמודדות היא מורכבות. עבדתי קשה, ובימים הקרובים אני אמור להשתחרר מהשיקום. אני רק מחכה להשתחרר הביתה, לעשות ספורט ולעסוק במוזיקה".

אלון הינדי, 28, תל אביב
"אני אהיה מסוגל להקים את המשפחה שרציתי יחד עם אשתי"

סרן (מיל') אלון הינדי, לוחם גדס"ר יחידת עורב בחטיבה 55, היה בחור עם תוכניות ברורות: חודש לפני המלחמה התחתן עם יאלי שלו, אהבת נעוריו זה 11 שנה, ועבד בהייטק. שלושה חודשים לאחר מכן, בנר אחרון של חנוכה, הוא כבר שכב על שולחן הניתוחים בביה"ח סורוקה, לאחר פציעה קשה בחאן יונס.

"היינו בפעילות מבצעית, באמצע ציר, בדרך לפיר לחפש ולעצור שם מחבל שפגע בכוחות שלנו מוקדם יותר. פתאום הופעל עלינו מטען גדול. הרגשתי מייד שיד ימין שלי נפגעה קשה מאוד, שהיא ממש כמעט מנותקת מהכתף. תפסתי את היד ורצתי לעבר הכוחות, שטוף דם וכאבים. צרחתי שם כמו חולה נפש, קיללתי, הרגשתי כאילו היד נתלשה ממקומה, והכאב היה כמו מוט ברזל לוהט שחודר ומפלח אותה.

"בתוך שתי דקות הגיע אלי הרופא הגדודי, ד"ר נפתלי גרוס, המלאך השומר שלי. אולי הוא פשוט שמע אותי צווח מכאבים. נתנו לי שני ליטר דם בשטח ופינו אותי במהירות גדולה לביה"ח סורוקה".
סרן הינדי החל במסע השיקום המפרך שלו. "החלום הוא לחזור לעשות ספורט. לרוץ, להתאמן. לפני המלחמה התאמנתי לאיש הברזל - זו המטרה שלי כעת, אבל בכל פעם אני נכנס לניתוח, מרגיש לאחריו כאוב, וזה לא פשוט.

"מה שעושה אותי מאושר הוא הידיעה שאני מסוגל לטפל בנפש שלי, שאני מודע גם לכאב הלא פיזי שמביאה הפציעה, ומצליח להתמודד עם זה. לפעמים זה חשוב לי יותר מהריפוי הפיזי. יד כזאת, רגל אחרת - זה פחות חשוב לי מהעובדה שאני יודע שאהיה מסוגל להקים עם אשתי את המשפחה שרציתי, לחיות חיים מלאים ולהגשים את כל מה שאי־פעם דמיינתי וקיוויתי.

"אבל, וזה חשוב לי להדגיש, לא קיימת אצלי המילה אושר כל עוד יש לנו חטופים בעזה. זה כל הזמן מלווה אותי, גם בשיקום.

"מאז הקרב מלווה אותי המשפט של חברי הקרוב וחייל שלי, שי טרמין ז"ל - 'נצור אהבה בדרכך'. המשפט הזה הפך למצפן שלי בדרך ההחלמה. יחד איתו איבדתי גם את חבריי לפלוגה אלכס שפיץ ושלו זלצמן, וכן את חבריי האישיים אייל אבניאון ורון אפרימי. הזיכרון שלהם מלווה אותי בכל צעד בשיקום ובחיים".