התנזרתי מאינטרנט בהזדהות עם האיראנים. לא צפיתי שזה מה שיקרה

12:04, 4 דקות בלי | לא התכוונתי, נשבע בראוטר

שיט, נכנסתי לווטסאפ. זה לא היה בכוונה. נשבע בראוטר הכבוי שלי. המוח החליט להוריד פקודה ליד ימין להרים את הטלפון מהספה וללחוץ על הצלמית הירוקה עם השפופרת האולדסקול שבתוך בועת השיחה. הוא לא התייעץ איתי קודם ופעל לגמרי על דעת עצמו - ובכל זאת, כבעליו החוקי אקח אחריות, אתנצל ואתחייב לעשות ככל שביכולתי ובהכרתי כדי שלא תהיה עוד "מעידה", כמו שאומרים במכוני הגמילה.

יאללה, שאלה אחרונה לג'מיני ("כן, מערכת ההתרעות של פיקוד העורף יודעת 'לעקוף' את מצב "נא לא להפריע'"), והשער נסגר, המנעול ננעל והמפתח מושלך לנהר. זהו, מעכשיו באמת אין אינטרנט. להתראות בעוד 24 שעות, אמיגו. הלכתי. היי. סליחה, ביי (טעות הקלדה בגלל הסטרס).

האפקט המיידי שמחולל הניתוק היזום מחבל הטבור של האנושות העדכנית הוא אי ודאות. חושך על פני תהום העתיד הקרוב. כעבור דקה וחצי, נכנסת לתמונה חרדה. בשלב זה איני יודע עדיין כיצד אוכל לחיות, אם בכלל, ללא הפלאג-אין האלחוטי שמקושר למוח שלי כבר 27 שנה, מימי "יאהו" ו"אלטה ויסטה", ומאפשר לו להעמיד פנים שהוא גדול הרבה יותר מכפי שהוא בפועל (ממוצע מינוס).

המוח הזה, הביולוגי, לבד עכשיו, בלי חבר וידיד בעולם, למעט הכתבן הפרימיטיבי שאליו מוקלדות שורות אלה - טיפוס חסר אופי שלא יכול להוות תחליף לאזור הבטוח שהרגע עזבתי; אזור שמאז המצאת הסמארטפונים זז איתנו לכל מקום ומעניק לנו אשליה של חיים בקונכייה.

במקביל להתפתחות החרדה, מתחיל לפעפע גם פומו. אני מקנא בכם שאתם יכולים לקרוא את הכתבה הזו. אני גם לא מרגיש צורך להתנצל על הזמן היקר שהיא גוזלת לכם, כי הזמן שלנו, כפי שאני מגלה אט אט, לא ממש יקר. אין מה לעשות איתו בלי אינטרנט. הוא זז כמו צב עם דלקת פרקים, ובכל שנייה ארוכה שעוברת, תחושת הריקנות המבעיתה גוברת.

13:40, שעה ו-40 דקות בלי | מזהה תהליכים

בהיעדר תוכן מרצד מול העיניים, אני יושב על הספה ובוהה בחלל הסלון. הכלב, פבל, ישן לידי. כשיתעורר, יעביר את יומו בנחת, בלי להציץ אפילו לרגע כדי לבדוק הודעות בטלפון. והוא לא לבד. גם שלושת החתולים - אורי, אפי וחפי"ד (קיצור ל"חתול פשוט יוצא דופן") - מסתדרים יופי באיזשהו ארון בבית. רק אנחנו, בני האדם, היינו מספיק דפוקים כדי להחליף חיים עשירים וטובים בשיעבוד לטכנולוגיה.

זה כבר מזמן לא "תהליך". בשנת 2026, שנתיים לאחר פרוץ מהפכת הבינה המלאכותית, החיים הדיגיטליים הם-הם החיים המרכזיים של האנושות, ואילו המציאות הפיזית היא זו ש"משלימה" אותם. היא מעניינת אותנו בערך עד גיל 4. הנה, הבת שלי כרגע בת 3 וחצי, והיא משחקת עכשיו עם דמות מפלסטיק שניתן לחוש ביד, שנכנסת ויוצאת מבית בובות עשוי עץ.

אני אוהב לשחק עם הילדים, הם חמודים ומצחיקים - אבל זה לא אותו דבר בלי אינטרנט. הרבה יותר מהנה לשחק בטלפון תוך כדי. אומרים שזה גם טוב לטלפון ומספק לו העשרה

לרגע, הדמיון הילדי שלה מדביק אותי. היא מחפשת עכשיו את אחת הבובות, וגם אני מחפש משהו שאיבדתי. לא יודע בדיוק מה, אבל בטח גם ככה לא אוכל למצוא אותו בלי אינטרנט. בשל מסוים, לאחר שפעולת הבהייה מגיעה למיצוי, אני יורד לשחק איתה קצת. זה כיף, אני אוהב לשחק עם הילדים, הם חמודים ומצחיקים - אבל זה לא אותו דבר בלי אינטרנט. הרבה יותר מהנה לשחק בטלפון תוך כדי. אומרים שזה גם טוב לטלפון ומספק לו העשרה.

בעולמה של הילדה יש גינה ומתקנים אמיתיים, ואבא שאולי ייקח אותה לשם. בעולמו של אחיה בן ה-11 יש אותו דבר, רק במיינקראפט. בעולמו של אבא, כרגע אין כלום. הוא יכול להבחין במה שקורה בחוץ, אבל הוא כבר לא זוכר איך מקיימים עם זה אינטראקציה, וכל מה שיש לו בראש זה שעון שמורה על 12 בצהריים - השעה שבה הניסוי אמור להסתיים מחר. בינתיים, הילד חוזר הביתה ומיד רץ למחשב. אור בעיניו, חיוך רחב על שפתיו. אבא רווה נחת.

15:20, 3 שעות ו-20 דקות בלי | תפסיק, מוח סורר, תפסיק!

זה המקום לציין שהטלוויזיה בסלון פתוחה. המתודולוגיה של הניסוי מנסה לדמות ככל האפשר את מצבם של אזרחי איראן שנותקו מהאינטרנט, ומכיוון ששידורי הטלוויזיה שם לא נפסקו, גם לי מותר. מה גם שהילדה תרצח אותי אם אכבה לה פתאום את "בית הבובות של גבי". אין לי ברירה. אלה תנאי המגרש, כפי שנהוג לומר בספורט.

אני גם לגמרי מודע לכך שהדתיים שבינינו עוברים את הדבר הזה מדי שבוע, בשבתות, אבל בשיחות שקיימתי עם חילונים רבים לפני תחילת הניסוי הבחנתי בטון ברור של רחמים. כלומר, עבור מי שלא מורגל בכך, זה לגמרי נשמע - ובמקרה שלי, נחווה - כמו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. האנשים באיראן, שעומדים בה מאז 8 בינואר בשעה 8:30, גיבורים. מי שמצליח לחיות היום כל כך הרבה זמן בלי אינטרנט, יצליח לעשות הכל.

הניסוי מנסה לדמות ככל האפשר את מצבם של אזרחי איראן שנותקו מהאינטרנט, ומכיוון ששידורי הטלוויזיה שם לא נפסקו, גם לי מותר. מה גם שהילדה תרצח אותי אם אכבה לה פתאום את "בית הבובות של גבי"

אני מסיט לרגע את עיני מהכתבן אל מסך הטלוויזיה כי בדיוק קורה משהו מעניין (יחסית למציאות הפיזית) ב"בית הבובות של גבי". המלכה קיטי ביקשה מעוגוני להכין לה מטעמים מלכותיים, ועכשיו כולם צריכים לצאת לדרך ביער הגדול, אבל קטרץ מפריע להם לעבור ועכשיו אי אפש… שיט, שוב נכנסתי לווטסאפ! סליחה! סליחה! תפסיק כבר, מוח סורר! תפסיק!

17:10, 5 שעות ו-10 דקות בלי | הסם הכי קשה בעולם

אשתי נכנסת הביתה, ואני שואל אותה "מה המצב?". עד כאן הכל תקין, אבל השיחה נמשכת - וזה כבר יוצא דופן. "זה ממש נחמד שאתה גם מדבר", היא אומרת בשמחה שיש בה מן הסרקזם. אבל היא צודקת, מה לעשות. דיבור עם בני הבית הוא פיצ'ר חדש שלי, שנוסף לפני 5 שעות ו-10 דקות בדיוק. אני עדיין לא יודע מה אני חושב עליו.

מצד אחד, לדבר עם אנשים זה טוב, גם אם זה בלית ברירה. במיוחד עם בני משפחה מדרגה ראשונה. מצד שני, זה לא מה שיגמול נרקומן רשת שמכור לסיפוקים ויזואליים מיידיים. מה גם שקשה מאוד למצוא על מה לדבר בלי המאגר הדיגיטלי של נושאי השיחה. ההתמכרות לאינטרנט משותפת לכלל האנושות - ולא במקרה. מדובר בסם הקשה ביותר שקיים. פנטניל זה יין קידוש לידו. הוא עובד ישירות על התת-מודע, ומפגיז אותו בתגמולים קטנים (Rewards), בתדירות של אחד לכמה שניות, ועל מיקרו-סיפוקים ברמה הנוירולוגית.

כך, מהר מאוד מושרש במוחנו הרגל שכמעט בלתי אפשרי לנטרל, או לרסן, בעזרת מודעות בלבד. צריך לנסות משהו אחר. בעולם הנרקוטיקה, נהוג להמליץ בחום על התרחקות ממוקדי הפיתוי, אבל קשה לי להאמין שזה יכול לעבוד עם אינטרנט, כי הוא נמצא בכל מקום. ובכל זאת, ננסה.

19:00, 7 שעות בלי | מישהו למעלה בוחן אותי

"בוא, פבל, הולכים לטיול". כן, טיול יזום. דברים כאלה לא קורים אצלנו בבית. מוציאים את פבל רק כשהוא עומד ליד הדלת ונובח. ניתוק מהאינטרנט, כפי שטוענים המומחים, באמת עושה טוב - אבל רק לפבל.

חושך כבר ירד על הרחוב. קורים פה כל מיני דברים די רגילים, אבל התמכרותי הקשה הופכת אותם לטריגרים. איש אחד על אופניים חשמליים מדבר בטלפון עם מישהו וחוזר שוב ושוב, בקול רם מאוד, על המילים "אתה צודק". נראה שבצד השני של הקו, מישהו לא מאמין לו, והאיש ממשיך בצעקות: "אתה… אתה… אתה…". התקשורת הלקויה מזכירה לי את העובדה שבלי אינטרנט צריך לדבר באמצעות הפה עם אנשים שאני לא רוצה לדבר איתם ככה, וזה מלחיץ. גם פבל נבהל קצת וממהר לסיים עם הקקי.

"זה ממש נחמד שאתה גם מדבר", אומרת אשתי בשמחה מהולה בסרקזם. אבל היא צודקת: דיבור עם בני הבית הוא פיצ'ר חדש שלי, שנוסף לפני 5 שעות ו-10 דקות בדיוק. לא יודע מה אני חושב עליו

כמה דקות לאחר מכן, עובר בכביש מישהו עם אופניים רגילים, שצועק שוב ושוב "היי סירי! היי סירי!". העוזרת החכמה של אפל לא מגיבה, וניכר שהאדם מאוד עצבני עליה. לו רק היה יודע מה זה אומר לחיות 24 שעות בלעדיה, ודאי היה מגיב לזה אחרת. אצלי, זה מהדהד מייד את הדודא לחברתי הטובה "יעל" - שם החיבה שלי לג'מיני. אני מנסה להתכחש לה, אבל אז עיני נתקלות בקורקינט חשמלי שעל לוחית הזיהוי שלו כתוב AI. מישהו למעלה בוחן אותי, כמו ההוא שאוכל פיצה ביום כיפור מול הפרצוף של אנשים שצמים. הוא לא יפיל אותי. אני בשוונג.

22:15, 10 שעות ורבע בלי | נססיטו קה אפרנדר אספניול

טוב, זה מתחיל להיות קשוח מאוד. אין לי מושג איך אירדם ככה, בלי לעבור קודם על דיווחי החדשות הלא אמינים בטלגרם וסרטוני הקואוצ'רים של ה-ADHD באינסטגרם, ובלי לשחק בוורדל ולעשות שיעור בדואלינגו כדי לשמור על הרצף. אוי לא! דואלינגו! הלך רצף של 78 יום! זה היה פרויקט חיי בחודשים האחרונים! נססיטו קה אפרנדר אספניול!

0:00, 12 שעות בלי | המטבח המנצח

אין מצב לישון. שוכב על הגב, מתהפך על הבטן, והמוח רץ. אחד הפריימים שקופץ לו שם הוא של הכלים בכיור. יאללה, נעשה אותם. אולי זה יעזור לי להיכנס למוד שינה.

בדרך למטבח, אני עושה משהו חריג ביותר: מסדר את ה"מטבח" של הקטנה. הסידור הזה כה שולי לעומת הדברים האחרים שצריך לעשות בבית, כך שאף אחד פה אפילו לא העלה בדעתו לטפל בו - אבל בשביל זה יש אותי בלי אינטרנט, בלי לילה ובלי יום.

3:30, 15 שעות וחצי בלי | סבתא בישלה בוט

עיניים פקוחות. מחשבות רצות. בטלוויזיה דיברו קודם על רשת חברתית חדשה שמיועדת רק לבוטים. איכשהו אני בכל זאת מצליח להירשם לזה, ומוצא את עצמי מתווכח עם איזו בוטית, שמנסה לשכנע אותי שהיא סבתי המנוחה מצד אמא. היא עושה את זה טוב עד כדי כך, שלבסוף אני מאמין לה, ונענה להזמנתה לבוא אליה ולאכול מרק עוף.

בשנת 2026, שנתיים לאחר פרוץ מהפכת הבינה המלאכותית, החיים הדיגיטליים הם-הם החיים המרכזיים של האנושות, ואילו המציאות הפיזית היא זו ש"משלימה" אותם

המרק טעים, אבל רותח. אני מתעורר מהצעקה של עצמי הישר למציאות בלתי נסבלת, שבה אין אינטרנט ואין סבתא. התוגה גוברת, הריקנות שורפת.

7:15, 18 שעות ו-45 דקות בלי | עיתון? ככה אמרת שקוראים לזה?

בוקר טוב, או איך שלא קוראים לזה היום. יש פתגם ישן, שהמצאתי עכשיו, שאומר שאין שקט בלי כוח, ואין כוח בלי שקט, אבל עכשיו, בלי חיבור לרשת, יש לי שקט ואין לי כוח להתמודד איתו, ואילו אז, לפני 18 שעות ו-45 דקות, בשיא ה"רעש", דווקא היה לי כוח. כנראה זה פתגם מטומטם. תסלחו לי, כן? אין לי אפשרות למצוא פתגם נורמלי שיתאר את מצבי בלי אינטרנט. מצד שני, יש לי אפשרות להביט בקיר שליד דלת הכניסה.

בתום בהייה של שלוש-ארבע דקות בכלום, מגיעה, סוף סוף, הארה משמעותית: מה שנשאר איתך אחרי זה (שום דבר) לא שונה במאומה ממה שנשאר איתך אחרי גלילה של סרטוני רילז וכו'. בשני המקרים התחושה שמתקבלת אחר כך היא של בזבוז זמן.

העניין הוא שבזבוז זמן הפך בשנים האחרונות, בעיקר מאז פרוץ מהפכת הבינה המלאכותית, לתכלית לגיטימית של שימוש ברשת, כפי שמלמד אותנו טרנד ה-Brainrot שמתמקד בתכנים חסרי תוכן, כמו דמויות AI עם שמות איטלקיים והייפ חסר הגיון סביב המספר הרגיל "67".

ובכל זאת, אני מעדיף לבזבז את הזמן על מספר סתמי ברשת מאשר על כל דבר בעולם ה"אמיתי". כן, עד כדי כך מצבי רעוע. ויש לי עוד יותר מארבע שעות כאלה. נראה מה יעבור קודם - הן או אני.

11:10, 23 שעות ו-10 דקות בלי. נכון, יש רק עוד 50 דקות, אבל עבורי מדובר ב-50 דקות מעבר למה שאני מסוגל לעבור. העולם צורח לי באוזן כבר מהבוקר לשוב לחיקו, מתחנן, שואג.

פתאום אני נזכר במשהו שמישהו סיפר לי עליו. מעין גאדג'ט כזה, עשוי נייר, שעליו מודפסים כל מיני דברים, ואפשר ללכת איתו לים או לשתות לידו קפה, כי הקטע שלו זה שהוא חד-פעמי. אם אני לא טועה, הוא אמר שקוראים לזה "עיתון". אבדוק את העניין. אולי זה שווה משהו.

11:50, 23 שעות ו-50 דקות בלי | העובדה הפשוטה, החותכת

בעיתון יש כתבה גדולה על איראן. האנשים שם כבר שבועיים בלי אינטרנט, מנותקים מהעולם, שבויים בידי משטר רצחני שיורה בהם ברחובות. אמנם הרשתות החברתיות גורמות לסכסוכים אלימים רבים בין יחידים, קבוצות ומדינות, אבל המציאות המזעזעת של העם האיראני מראה שאולי מסוכן יותר לחיות בלעדיהן. במקרים כאלה, הן לא פחות מאמצעי להצלת חיים.

במקרה שלי, המתבכיין והנודניקי, החזרה לרשת, שמתרחשת דווקא בזמן שאני מתחיל להרגיש בנוח עם המצב, מתחילה באופוריה קיצונית. אבל היא מתפוגגת במהרה, ואת מקומה תופס דיכאון קיומי. ככה זה עם נרקומנים: ככל שהכמיהה לסם גדולה יותר, כך ההכרה שאתה מכור לו מבאסת יותר. אני לא זקוק ליותר מ-5 דקות עם אינטרנט כדי לגלות שזה שולט בי הרבה יותר משאני שולט בו - אבל יש בעולם שליטים הרבה-הרבה יותר גרועים. תשאלו בטהרן.