כמה דקות לאחר תחילת השיחה בינינו שולף יוהאן הארי כספת פלסטיק גדולה ושקופה, הממוקמת בשידה קטנה מאחורי שולחן הכתיבה שלו. כמעט מדי יום הוא מכניס אל הכספת הזו את הטלפון האישי שלו, סוגר, ומכוון את החוגה שבראש המכסה לפרק הזמן הרצוי: בין 15 דקות לשבועיים שלמים. בפרק הזמן שנבחר הטלפון שלו נעול בפנים, ללא יכולת פתיחה, למעט אם יעשה שימוש באמצעים פיזיים כבדים - פטיש למשל.
ילדי המסכים: איך מתחילים את השנה באיזון נכון? // צילום: אנווטו
השימוש בכספת הזו הוא פועל יוצא של משימת חייו של הארי: להשיב לו, ולנו כאנושות, את היכולת להתרכז, לשמור על קשב - אותה יכולת שלנו לעסוק באופן סלקטיבי בדבר מסוים. "אני ממליץ לכל אדם לקנות כספת כזו. אני משתמש בה מדי יום במשך שלוש שעות לפחות, ומנצל את הזמן כדי לכתוב. בלעדיה לא הייתי מסיים את הספרים שכתבתי. אנחנו כל הזמן צועקים על ילדינו 'מספיק עם הטלפונים', בזמן שאנחנו שקועים בטלפונים שלנו. הייתי ממליץ לכל אדם להכניס את הטלפון לכספת כזו למשך 20 דקות ביום, ופשוט להביט בעיניה של סביבתו, כמו פעם. ההתחלה אמנם ממש קשה, אבל ההנאות בטווח הרחוק לא יסולאו בפז".
אני חייב לשאול - ניסית פעם לשבור אותה?
"לא, אף פעם, אף שלאחרונה עשיתי טעות. הכנסתי לכספת את הטלפון של אחד מבני הסנדקות שלי, בן 15. חשבתי שכיוונתי את הטיימר לשלוש שעות, ובפועל כיוונתי לשלושה ימים. הוא היה הרוס לחלוטין. הוא רצה לשבור אותה - אבל ראיתי בכך הזדמנות. אמרתי לא שהוא לא ימות מזה. בסוף הכל היה בסדר".
מבהיל (או מגוחך)
הארי (46), סופר ועיתונאי בריטי המתגורר בלונדון, הרגיש, כאמור, שגם הקשב שלו מידרדר ככל שחולף הזמן, וכי הוא מתקשה, למשל, לקרוא ספרים ולנהל שיחות ארוכות וראויות. כשהבין את חומרת הבעיה - החליט לצאת למסע שנמשך על פני 50 אלף קילומטרים, בחיפוש אחר דרכים שישיבו אלינו את הקשב והריכוז שלנו.
בספרו "לא בפוקוס" (שרואה עתה אור בעברית, בהוצאת מטר), הוא ראיין יותר מ־250 מומחים, ממיאמי ועד מוסקבה, ממונטריאול ועד מלבורן, הכל כדי להבין ולעצב מחדש את אבולוציית הקשב שלנו, ולחקור את הגורמים שמפוררים את הקשב האנושי: מסכים, אלגוריתמים ממכרים, הפרעות בשינה, תזונה לקויה, ועוד ועוד.
הנתונים שאסף מבהילים, אולי מגוחכים, תלוי איך בוחרים להסתכל עליהם. בין השאר, הם העלו כי סטודנטים עוברים בין משימות מדי 65 שניות בממוצע. מחצית מהם הצליחו להתרכז בדבר אחד רק 19 שניות. במחקר אחר עלה כי משך הזמן הממוצע שמבוגר מקדיש ברציפות למשימת עבודה הוא 3 דקות.
הנתונים הללו נכונים למועד פרסום ספרו באנגלית, אי־אז בשנת 2022, ולא כוללים באופן מלא את השלכותיה הדרמטיות של מהפכת הבינה המלאכותית, שהיתה אז בחיתוליה. כיום ייתכן שאף חלה הידרדרות ביכולת שלנו להתרכז, שכן מנועי AI למיניהם דורשים מאיתנו מינימום משאבים, אנרגיה, מאמצים קוגניטיביים וריכוז.
ההשלכות של הקשב הגנוב שלנו קריטיות, יש שיאמרו הרות גורל: הירידה ביכולת שלנו להשקיע משאבים קוגניטיביים רציפים, לאורך זמן, משפיעה על התפוקה שלנו בעבודה ופוגעת בהתקדמות האנושות על כל תחומיה.
"הפרעת קשב גלובלית גורמת לנו להימנע מהתמודדות אמיתית עם האתגרים הגדולים ביותר שלנו - ממשבר האקלים ועד תנודתיות הדמוקרטיה", מסביר הארי. "כשאין לנו יכולת לזהות בעיות אמיתיות ולהגות פתרונות, פשוט כי אין לנו יכולת להתרכז, אנחנו פוגעים ביכולת שלנו לקיים חברה מתפקדת. עולם מלא באזרחים חשוכי קשב יהיה עולם של משברים מתגלגלים".
ומה קורה ברמת המיקרו?
"חיים שמלאים בהסחות דעת הם דלים יותר, ומונעים מאיתנו להשיג דברים שאנחנו רוצים בהם. אי אפשר לבלות כך בקשב מלא עם ילדינו, או אפילו לקרוא ספר להנאתנו. מחקר מאוניברסיטת אורגון מצא שכדי לחזור להתרכז במטלה שנקטעה, ולשוב לרמת הקשב שנרשמה לפני ההפרעה - לוקח 23 דקות. נתונים אחרים הראו שעובדים בארה"ב לא זוכים לעבוד שעה ברצף ללא הפרעות. זה גורם לנו ללכת לאיבוד בתוך חיינו".
ערפל מוחי
הארי מנסה, כפי שהבנתם, שלא להיסחף עם זמן המסך שלו, ושומר אותו סביב המינימום הנדרש: בין חצי שעה ביום טוב, לשלוש שעות ביום שבו הוא כותב. "ובכל שנה אני מנסה לקחת לפחות חודש אחד שבו אני כמעט לגמרי לא מחובר".
"כשאין לנו יכולת לזהות בעיות ולהגות פתרונות, פשוט כי אין לנו יכולת להתרכז, אנחנו פוגעים ביכולת שלנו לקיים חברה מתפקדת. עולם מלא באזרחים חשוכי קשב יהיה עולם של משברים מתגלגלים"
בשגרה הוא מעדיף קריאת עיתונים על פני גלילת פידים. "אני לא נגד טכנולוגיה. לא צריך לחיות במנזר. האידיאל הוא לייצר טכנולוגיה שתשפר את חיינו, ולא טכנולוגיה שעובדת נגדנו. אני מרגיש ש'תפריט הטכנולוגיה' שלי יותר בריא מבעבר, אף שיש פעמים שבהן אני סוטה מהדרך. אבל בסך הכל, החיים שלי הרבה יותר טובים מכפי שהיו אילו לא הייתי יוצא למסע הזה".
לצד האיזון - אתה כותב, מרצה ופעיל ברשתות חברתיות. גם אתה נשאב אל העולם הזה.
"תן לי להפתיע אותך - המדיה החברתית חסומה אצלי לצמיתות בטלפון. לפעמים אני משתמש בה במחשב הנייד, אבל למען האמת - יש לי עוזרת שמנהלת עבורי את המדיה החברתית. אני פשוט לא רוצה שאנשים יעמדו בהלוויה שלי ויגידו 'האיש שבילה את רוב זמנו מול מסך'. זה פשוט נראה לי כמו בזבוז של חיים".
מה עוד אתה עושה כדי לא להישאב לחלוטין לעולם הטכנולוגי?
"מכל 12 הגורמים שאני מתאר בספר ויכולים לסייע לנו לשמור על קשב, הגורם שהכי הפתיע אותי הוא נושא התזונה. האופן שבו אנחנו אוכלים משפיע לרעה על תשומת הלב שלנו. בארוחת הבוקר האמריקנית הסטנדרטית, למשל, אנשים אוכלים דגני בוקר ממותקים ולחם לבן עם חמאה. אחריה משתחררת במהירות כמות גדולה של גלוקוז וההרגשה נהדרת. אבל כשעה וחצי אחר כך מתרחשת נפילת אנרגיה איומה שמביאה לערפל מוחי. לכן אני מנסה לפתוח את הבוקר עם גרנולה ואוכמניות, שמונעות את הירידות והעליות החדות באנרגיה ובריכוז שלנו.
"שיניתי דרסטית גם את האופן שבו אני ישן. בני אדם ישנים פחות מבעבר. בבריטניה ישנים כ־%20 פחות ממה שאנשים ישנו לפני 100 שנה. הילד הבריטי הממוצע ישן 85 דקות פחות ממה שישן ב־1945, שזה יוצא דופן. חלק מהסיבות קשורות לאור המסכים שמלווה אותנו לפני ואחרי השינה.
"כשאנחנו ישנים מתרחשים תהליכים מוחיים חיוניים, אבל כשלא ישנים שינה הגונה, המוח לא מקבל הזדמנות לנקות את עצמו ואנחנו מרגישים במעין ערפל, וזה כמובן משפיע על תשומת הלב שלנו. אז אני מתעדף שינה ומתרחק ממסכים זוהרים שעתיים לפני השינה".
"אנחנו צועקים על ילדינו 'מספיק עם הטלפונים', בזמן שאנחנו שקועים בהם. המלצתי לכל אדם היא להכניס את הטלפון לכספת פלסטיק למשך 20 דקות ביום, ולהביט בעיני סביבתו, ממש כמו פעם"
הערפל המוחי שעליו מעיד הארי, מזכיר לי תופעה שבה אני נתקל יותר ויותר לאחרונה: קפיצה ספורדית של אנשים מניהול שיחה פנים אל פנים לבהייה ארוכה ומפתיעה במסך הטלפון. ללא שום הכנה מוקדמת, אחד הצדדים בשיחה משתתק - נאלם אל המסך, אם תרצו - ואז חוזר אליה לאחר זמן־מה, כאילו היה מדובר במעבר טבעי לחלוטין. הארי תופס את ראשו כשאני משתף אותו בדברים.
"התיאור שלך הוא סימפטום לבעיה רחבה יותר. אנחנו חיים במשבר עצום של ריכוז ותשומת לב, ויש לכך עדויות רבות. עובד משרד ממוצע, ספציפית בארה"ב, מתמקד כיום במשימה למשך פחות מ־40 שניות. על כל ילד אחד בבריטניה שאובחן עם בעיות קשב לפני כארבעה עשורים, יש כיום כ-100 ילדים מאובחנים.
"שאנשים יחשבו על כל דבר שהם השיגו אי־פעם בחייהם - מללמוד לנגן על כלי נגינה ועד להיות הורה טוב. כל דבר כזה דורש כמות עצומה של ריכוז מתמשך, שנמצא בבסיסו של כל הישג אנושי. בלעדיו, היכולת שלנו לפתור בעיות ולהשיג מטרות מתפרקת".
אבל חשוב מאוד להבין, הוא מוסיף, "שתשומת הלב שלנו לא קרסה. היא כמו נגנבה על ידי כוחות גדולים וחזקים, ומה שמפתיע הוא שלא הכל קשור לטכנולוגיה. זה מתחיל באוכל שאנחנו אוכלים, וממשיך באופן שבו בתי הספר של ילדינו פועלים, וגם בצורה שבה המשרדים שלנו מעוצבים".
"בצדק ילדינו לא רוצים להקדיש תשומת לב לשינון עובדות משעממות. זה צד בריא של הילדים שלנו, ולא ההפך. אין בנו שום דבר לא בסדר. משהו לא בסדר עם הסביבה, ואפשר לשנות אותה ביחד"
לדברי הארי, גורמים נוספים לסופת הקשב הגדולה, כאמור, הם העלייה במהירות הזפזופ וקושי בסינון תכנים, וקריסתה של הקריאה הממושכת. "כבר הפסקתי לספור את כמות האנשים שמתלוננים על כך שקשה להם לצלוח יותר מפרק או שניים בספרי קריאה", הוא מציין בדאגה. "במחקר אמריקני שכלל 26 אלף תושבים - נמצא ששיעור הגברים שקוראים להנאתם צנח ב־40% בשנים 2017-2004, ואילו שיעור הנשים ירד ב־29%.
"כשביקרתי בהרווארד, אחד הפרופסורים אמר לי שהוא מתקשה להניע את הסטודנטים שלו לקרוא ספרים, אפילו כשהם קצרים למדי, ומציע להם יותר ויותר פודקאסטים וסרטוני יוטיוב. ואנחנו מדברים על הרווארד! נראה שהרובד העמוק ביותר של החשיבה נעשה נגיש לאנשים מעטים יותר ויותר, עד שהוא עלול להפוך לנחלתם של קומץ משוגעים לדבר, בדומה לאופרה או לכדורעף".
עוד אלמנט שמקשה עלינו להתרכז הוא שיבושים ביכולת שלנו להגיע למצב של נדידת המחשבות, כפי שמסביר זאת הארי: "למרבה הפלא, נדמה היה שדווקא כשאפשרתי לזרקור הריכוז והמחשבה שלי להיעלם כליל, חל שיפור ביכולתי לחשוב ולהתרכז. פיזור דעת הוא חיוני לנו".
תסביר.
"אין לנו כמעט זמן להשתעמם, לבהות, לאפשר למחשבות לנדוד. אבל כשהמחשבה נודדת ללא מטרה מתרחשים דברים חשובים: אנו מפענחים באיטיות את העולם, חושבים עליו לעומק. בקריאת ספר, למשל, המוח שלנו נודד ונזכר. זה לא ליקוי בקריאה אלא המהות שלה. שנית, כשהמוח שלנו משוטט הוא מייצר קשרים חדשים - דבר שעשוי להניב פתרון לבעיותינו. שלישית, כשהמחשבה נודדת היא יוצאת למעין מסע בזמן - סוקרת את העבר ומנסה לחזות את העתיד, מה שמסייע לנו להתכונן לקראתו. פיזור דעת הוא לא היפוכו של הקשב, זה קשב - אבל מסוג אחר, שחיוני לנו לא פחות".
העניין הוא שפיזור דעת הופך לברירת מחדל, וכולנו מתפזרים לכמה כיוונים בכל משימה. מולטי־טאסקינג הוא המלך החדש.
"ב־MIT פגשתי את אחד ממדעני המוח המובילים בעולם, פרופ' ארל מילר, שאמר לי כך: 'יותר מכל דבר אחר, יש דבר אחד שחשוב להבין על המוח האנושי: אתה יכול לחשוב במודע רק על דבר אחד או לכל היותר שניים בכל זמן נתון. זוהי מגבלה בסיסית של המוח. אנחנו חיים בסערה מושלמת של הידרדרות קוגניטיבית'.
"מולטי־טאסקינג, ריבוי משימות, זה מיתוס", ממשיך הארי. "נפלנו לסוג של אשליה המונית, משום שנער ממוצע כיום מאמין שהוא יכול לעקוב אחרי שישה-שבעה סוגי מדיה במקביל. אבל כשבודקים זאת במעבדה התוצאה תמיד זהה: הקשב שלנו הרבה יותר מוגבל משנהוג לחשוב. אנחנו מלהטטים בין משימות וחושבים שאנחנו טובים בזה, אבל הלהטוט הזה מגיע עם מחיר כבד מאוד".
מה בדיוק המחיר?
"הוא נקרא אפקט עלות המעבר. מחקר שנערך בהזמנת חברת HP מצא שמנת המשכל של עובדים ירדה ב־10 נקודות כשדעתם הוסחה עם שיחה או הודעה. מעבר לכך, כשעוברים בין משימות מתחילות לצוץ טעויות, היצירתיות שלנו נפגעת, כמו גם הזיכרון לטווח קצר".
מגדלור הניתוק
הארי בילה זמן רב למדי בעמק הסיליקון, ושוחח עם האנשים שעיצבו היבטים מרכזיים בעולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים. "הדבר הכי משמעותי שממש היכה בי באותן שיחות הוא כמה אותם אנשים חשים אשמה וגועל ממה שהם עשו", נזכר הארי.
כך, למשל, הוא פגש את ג'יימס וויליאמס, ששימש במשך שנים אסטרטג בכיר בגוגל, ועזב כדי ללמוד על הקשב האנושי באוניברסיטת סטנפורד. "וויליאמס נאם בכנס מעצבי טכנולוגיה ושאל אותם, כפי שאני כותב בספר: 'כמה מכם רוצים לחיות בעולם שאתם מעצבים?' ונחש מה - אף יד לא הורמה באוויר.
"מה שמעניין חברות שונות הוא כמה פעמים פתחת את האפליקציה וגללת. בדיוק כפי שחברי, טריסטן האריס, שעבד בלב המכונה הזו, אמר בעבר כשהעיד בפני הסנאט: 'אתה יכול לעבוד על שליטה עצמית, אבל בכל פעם שאתה מנסה - יש 1,000 מהנדסים בצד השני של המסך שעובדים נגדך'. אנחנו לא יכולים לנצח בזה לבדנו".
יש מדינות שמהוות מגדלור בכאוס שאתה מתאר, ומעודדות ניתוק דיגיטלי?
"אציין את אוסטרליה וניו זילנד. אוסטרליה אסרה כל מדיה חברתית לילדים מתחת לגיל 16. זו התחלה מצוינת, ואני חושב שזה יתפשט בכל רחבי העולם".
זה נשמע לא ריאלי.
"אתה יודע, אמי היא אישה סקוטית ממעמד הפועלים, ומצאנו תמונה שלה עם סיגריה כשהיתה בת 10. יש תמונה נוספת שבה היא מיניקה אותי כשאני בן שישה חודשים, ובמקביל היא מעשנת ומניחה את המאפרה על הבטן שלי. כשהראיתי לה את התמונה היא אמרה לי 'היית תינוק קשה, הייתי צריכה את הסיגריה הזאת'. אני מספר לך את זה כי הדברים האלה היו נורמליים בעבר, אבל כיום נדיר יותר שתמצא ילדים מעשנים או אימהות המעשנות בזמן הנקה.
"הדבר הכי משמעותי שהיכה בי בשיחות שעשיתי בעמק הסיליקון, הוא כמה מעצבי הטכנולוגיה חשים אשמה וגועל ממה שהם עשו. שאלו אותם: 'כמה מכם רוצים לחיות בעולם שאתם מעצבים?' ונחש מה - אף יד לא הורמה באוויר"
"כשהייתי בן 10 חצי מהבריטים עישנו. עכשיו מדובר ב־10%. אני חושב שדור העתיד יביט על העובדה שנתנו טלפונים עמוסים באפליקציות לילדים בדיוק כפי שאנחנו מביטים בתימהון על דור העבר שעישן באופן לא אחראי".
למנף את צינורות הביוב
האם אתה מאמין שבעתיד נצטרך להגן על תשומת הלב באותו אופן שבו אנחנו מגינים על פרטיות, ממש כזכות יסוד או עיקרון חוקתי?
"תלוי מה נעשה עכשיו. כרגע, הגורמים שפוגעים בתשומת הלב מתעצמים ומחמירים. ייתכן שעוד נסתכל בנוסטלגיה על התקופה שבה הצלחנו להתרכז במשך 40 שניות ברצף. הדבר היחיד שיעצור את זה הוא יצירת תנועה דמוקרטית של אזרחים מן השורה שיגידו 'מספיק, אנחנו לא נסבול את זה'. כשאני או ילדיי לא הצלחנו להתרכז, כעסתי על עצמי ועליהם. חשבתי שמשהו לא בסדר איתנו".
מה דעתך על אבחון היתר של הפרעות קשב וריכוז בקרב ילדים? בישראל נרשמים שיעורי אבחון גבוהים למדי.
"כולם מתמודדים עם קשיי קשב. הבעיה אמיתית ואיש לא ממציא אותה. מה שמדאיג אותי הוא כשמספרים לאנשים סיפור ביולוגי פשטני מדי. זה לא אמין שהסיבה היחידה להפרעת קשב וריכוז היא ביולוגית, בשעה שיש טכנולוגיות שמלוות את ילדינו מדי יום; שהם אוכלים מזון שמקשה עליהם להקדיש תשומת לב; שעיצבנו את בתי הספר בדרכים שמקשות על ילדים להתרכז; שהם ישנים פחות. זה פשוט לא אמין שהגורמים האלה לא משחקים תפקיד. הראיות הן מוחצות.
"נוסף על כך, אנחנו החברה הראשונה אי־פעם שמנסה לגרום לילדים לשבת בשקט 8 שעות ביום. זה רעיון ממש טיפשי. פינלנד, למשל, נמצאת בתחתית טבלת אבחוני הפרעת קשב וריכוז".
מה הם עושים נכון יותר?
"הם לעולם לא גורמים לילדים לשבת בשקט יותר מ־45 דקות ביום, בלי לתת להם 15 דקות לרוץ. אין להם שיעורי בית, כי הם מבינים שמדובר בבזבוז זמן. והם מציבים משחק וכיף בלב החינוך של ילדיהם. לא פלא שהם גם מגיעים להישגים מהטובים בעולם במתמטיקה ובאנגלית.
"פינלנד נמצאת בתחתית טבלת אבחוני הפרעת קשב וריכוז. הם לא גורמים לילדים לשבת בשקט יותר מ־45 דקות ביום, מבלי לתת להם 15 דקות לרוץ. אין להם שיעורי בית, והם מציבים משחק בלב החינוך"
"אני חושב שבמדינות רבות מערכת החינוך משמימה, ומנסה לגרום לילדים לשבת בשקט ולשנן חומר חסר משמעות שלא מודד שום דבר בעל חשיבות. ילדים לא יכולים לעשות את זה בלי שזה יתבטא ברצון לרוץ, בחוסר קשב. והילדים שלנו בצדק לא רוצים להקדיש תשומת לב לשינון עובדות משעממות שאין להן משמעות. זה צד בריא של הילדים שלנו, ולא ההפך. אז במקום לשנות את מערכת החינוך - אנחנו אומרים לילדים שלנו שמשהו לא בסדר איתם. אנחנו צריכים להפסיק לכעוס על עצמנו ועל ילדינו, כי אין בנו שום דבר לא בסדר. משהו לא בסדר עם הסביבה, ואנחנו יכולים לשנות אותה ביחד".
אתה רוצה לצאת למאבק נגד חלק מהכוחות הדומיננטיים בעולם. זה כמעט לא סביר.
"גם אני חששתי שתנועה כזו תתקשה לתפוס תאוצה - אבל אז נזכרתי שכל התנועות ששינו את חיינו התקשו להתרומם. כשהומואים ולסביות התחילו לראשונה להתארגן בשנות ה־90 של המאה ה־19, הם היו עלולים להיכנס לכלא רק כי אמרו את מי הם אוהבים. כשאיגודי עובדים התחילו להיאבק למען חופש מעבודה בסופי שבוע, הם הוכו בידי שוטרים, ומנהיגיהם נורו או נתלו. במובנים רבים המאבק הנוכחי רחוק מלהיות מאתגר כמו המאבקים ההם.
"אין שום דבר נאיבי באמונה שפעילות פוליטית ממשית במסגרת דמוקרטית יכולה לשנות את העולם. אז כרגע הטכנולוגיה שלנו מעוצבת כדי לפלוש באופן מקסימלי לתשומת הלב שלנו, כי כך החברות האלה מרוויחות. אבל הטכנולוגיה שלנו לא חייבת לעבוד ככה".
אבל אז לחברות האלה לא יהיו הכנסות.
"יש פתרונות אחרים. חוקרים ואנשי אקדמיה מציעים שלוש דרכים שבהן מדיה חברתית יכולה להיות ממומנת. המודל העסקי של רוב הרשתות החברתיות הוא מה שמכנה הפרופסור מהרווארד שושנה זובוף 'קפיטליזם המעקב'. אתה מקבל את השירות בחינם, ובתמורה נאספים נתונים על המשתמשים, המשמשים לפרסום ממוקד המושך את תשומת הלב שלנו.
"המודל השני הוא בסגנון נטפליקס - תמורת סכום מסוים אתה מקבל גישה. פה איש לא רוצה שתבהה במסך כמה שיותר, כי במודל מנוי פתאום אתה הלקוח. המודל השלישי הוא מודל שכמעט כל אחד בישראל התנסה בו. תחשוב על מערכת הביוב. לפניה היו לנו שפכים ברחובות, אנשים חלו בכולרה, זה היה נורא. אבל עכשיו מערכת הביוב מתנהלת ברמת הרשויות המקומיות, תאגידי מים וביוב. כלומר, התושבים מממנים את התפעול דרך חשבונות מים, והרשויות מנהלות את העבודה בפועל. יכול להיות שכפי שאנחנו הבעלים של צינורות הביוב, נוכל להיות הבעלים הקולקטיביים של צינורות המידע.
"תראה את ה־BBC. בבריטניה כל מי שיש לו טלוויזיה משלם עבורה אגרה, והוא עובד עבורנו. לכל אחד מהמודלים האלה יש יתרונות וחסרונות, אבל הדבר המרכזי הוא שאם לא תשנה את התמריצים עכשיו הפריצה לתודעה שלנו תגבר".
קומוניזם בטיקטוק?
כהמשך לדבריו של הארי אמר בעבר פול גרהאם, אחד המשקיעים הגדולים בעמק הסיליקון, כי העולם צפוי להיות הרבה יותר ממכר ב־40 השנים הבאות. ההיגיון פשוט: אלגוריתם מוצלח שגורם לנו לצרוך עוד ועוד זמן מסך רק יהפוך למתוחכם יותר ככל שיחלוף הזמן, בסיועה של בינה מלאכותית.
"אני לא נגד אפליקציות ורשת חברתית כחלק מ'תפריט מאוזן' בחיינו. 40 דקות ביום זה בסדר", מדגיש הארי. "בסין מותר לילדים להשתמש בטיקטוק רק 40 דקות ביום, והתוכן שמציגים להם הוא שונה: לא שטויות וסרטי חתולים, אלא סרטונים מעצימים של מצטייני כיתה שמדגישים להם כמה חשוב ללמוד. יש לי הרבה ביקורת על הקומוניזם בסין, אבל זה דבר טוב אחד שהם עושים".
אפרופו שיטות משטר אחרות ודעות פוליטיות שונות - באילו תגובות נתקלת לאחר פרסום הספר?
"כשכתבתי את הספר אנשים עדיין אמרו 'האם באמת יש משבר קשב? האם הוא באמת כל כך נורא?'. עכשיו הקולות האלה הפכו לנדירים. למעשה, קיבלתי תמיכה רחבה מאוד מכל קצות הקשת הפוליטית. נפגשתי עם פוליטיקאים ברחבי העולם - מהשמאל, מהימין, מהמרכז, ועם אנשים נוספים בעלי דעות פוליטיות שונות. כולם מאוחדים סביב האג'נדה הזו שלפיה עלינו להיות מסוגלים לחשוב בבהירות, לעומק. אנחנו רוצים ילדים שיכולים לקרוא ספרים ולשחק בחוץ.
"תשומת הלב היא כוח־העל שלנו. וכרגע אנחנו מוקפים בקריפטונייט. אבל כשאתה מסלק את הקריפטונייט הזה מהדרך שלך, ההנאות הן כל כך גדולות. אתה מצליח להשיג ולהבין דברים. להיות נוכח עם האנשים שאתה אוהב. אין פרס גדול יותר מחיים של תשומת לב".
האם ענקיות טכנולוגיה כלשהן ניסו להשפיע, לצנזר או אפילו לחסום את פרסום הספר שלך?
"התגובה שלהן היא בעיקר כללית, בסגנון של 'אנחנו מטפלים בזה, אכפת לנו ואנחנו כל כך מודאגים מזה'. השינוי לא יבוא מתוך תעשיית הטכנולוגיה. המקומות שאני ואתה מגיעים מהם, ישראל ובריטניה, לא יושבים על מאגרי נפט גדולים, כך שאם אין לנו היכולת לחשוב בבהירות, להשתמש באינטלקט וללמוד דברים חדשים - אין לנו דבר. לכן אנחנו חייבים להפסיק לאפשר את ה'חטיפה' המתמשכת הזאת, שבפועל פוגעת במוח שלנו.
"והמרד, לשמחתי, כבר התחיל. באוסטרליה, כאמור, אסרו מדיה חברתית מתחת לגיל 16. צרפת הציגה את 'הזכות להתנתק', כך שאנשים לא צריכים לבדוק את הטלפון שלהם לאחר שעות העבודה".
המגמה הזו תימשך? אתה אופטימי באשר לעתיד להתרחש בעוד שניים-שלושה עשורים?
"אם זה יחמיר, אנחנו נהיה פחות מוכשרים, טיפשים יותר, נתקשה להתמודד עם אתגרים גדולים. אבל אני לא חושב שנגיע לכך. אנשים כבר מורדים, והספר שלי, שנמכר בהרבה יותר ממיליון עותקים ברחבי העולם, הוא עדות לכך. אני קורא לאנשים בישראל להצטרף ל'מרד הקשב' נגד הכוחות שמאיימים לחטוף את מוחותינו, ולהשיב את יכולתנו להקדיש תשומת לב. זה מאבק גדול, אבל הכי משתלם שיש. אנחנו לא איכרים מימי הביניים שמתחננים לפירורי קשב. אנחנו אזרחים חופשיים של מדינות דמוקרטיות. התודעה שלנו והחברה שלנו שייכות לנו, וביחד נוכל לקבל את הבעלות עליהן בחזרה".
Ranp@israelhayom.co.il
