האלגוריתם לא ירה בצ'ארלי קירק. אבל הוא עשה משהו גרוע לא פחות

לפעמים אני חברה לא כל כך טובה. לפעמים אני ממש מרוכזת בעצמי. לפעמים דברים קטנים באים לי רע, ואני מעדיפה לנתק מגע ושוכחת את החסד שאדם אחר עשה איתי. לפעמים אני לא מצליחה להתגבר על הנטייה לבקר ולשפוט. אני חסרת סבלנות, מניפולטיבית לעיתים, אני לא מספיק נדיבה, אני נוטה למצבי רוח, אני בטוחה שאני יודעת הכל.

נשים זרות באינסטגרם מציעות לי חברות. הן ממש חמודות, הן כותבות לי "אנחנו חייבות להיות חברות!" ומשאירות לפעמים אפילו מספר טלפון. אם הייתי צעירה יותר, בת 22 אולי, יכול להיות שהייתי מאמינה להן שאני באמת מושלמת ושהשיער שלי תמיד נראה נהדר. אבל כשאני הייתי בת 22 עוד לא היו רשתות חברתיות, וכדי לשתף אותך במה הם חושבים עלייך - אנשים היו צריכים להגיד לך את זה בפנים או להרים לך טלפון.
הן לא מכירות אותי. גם אנשים שמשאירים לי תגובות מרושעות לא מכירים אותי. בשלב זה אני כבר יודעת שאי אפשר לסכם אותי בציוץ. ניסיתי לאחרונה להסביר לבת שלי איך זה שאנשים יכולים לכתוב דברים רעים על שירים שאני מוציאה, כי מה כבר יש כל כך לכעוס על שיר, ועדיין. מתברר שקל מאוד להאמין שבן אדם הוא סך כל מה שאתה יודע עליו, גם כשזה מעט מאוד. הנה, זה קורה גם לנשים בוגרות באינסטגרם.

הרשת מאפשרת לנו להאמין שאנחנו מכירים אנשים שאנחנו לא מכירים. זו נטייה אנושית ותיקה, רק שברשת זה קורה בהיקפים חדשים לחלוטין. ולא רק על "מפורסמים" - על כולם, כל הזמן, על כל האנשים, וזאת מצריכה חלקית של פירורי המידע שהם החליטו לשתף איתנו. אבל אנשים הם דמויות מורכבות, מלאות סתירות, והחיים שלהם אף פעם לא קלים כמו שנדמה לנו. אנחנו לומדים את השיעור הזה, שוכחים אותו, לומדים אותו שוב, וחוזר חלילה.

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשם צ׳ארלי קירק היתה אחרי 7 באוקטובר, כשכולנו חיפשנו (ועדיין מחפשים) קול חיצוני שיאשר לנו שאנחנו לא 10 מיליון מטורללים. שאיך שאנחנו, הישראלים, רואים את המצב שבו אנחנו נמצאים הוא לא בלתי הגיוני. האלגוריתם של טיקטוק זיהה, בחוכמתו, שאני מעוניינת לצרוך סרטונים של קירק מגן בלהט על ישראל, והציע לי עוד ועוד מהם. הוא לא הציע לי שום סרטון של קירק מגן בלהט על הזכות לשאת נשק (גם במחיר של אירועי ירי המוני), או מתעקש שאין דבר כזה טרנסג'נדר, שנישואים הם רק בין גבר לאישה, ושישו הוא התשובה לכל הסבל האנושי. ויש לא מעט סרטונים כאלה.

אם האלגוריתם כן היה מציע לי אותם, הייתי ממשיכה לגלול הלאה, קצת בזעם, איך מעז התוכן הזה לנחות אצלי על המסך בשעה עשר וחצי בלילה, כשכל מה שאני מסוגלת לצרוך כרגע זה סרטוני חתולים, ניתוח שירים של טיילור סוויפט לפי אקס ואנשים שמסכימים איתי.

הפילוסוף, הנוירולוג והפובליציסט האמריקני מסביר את זה מצוין: "האלימות לא מוגבלת לצד אחד של המפה. ההתעקשות שכן מתדלקת עוד פאניקה מוסרנית. הרשתות מגבירות דעות קיצוניות, ורבים מאבדים את היכולת להבין איך אחרים באמת חושבים"

ואם סרטונים כאלה היו מגיעים במקרה אל הפיד שלי לפני 7 באוקטובר, כנראה הייתי מחזיקה בדעה שונה לחלוטין על קירק, על פועלו ועל חוש המוסר שלו. מי צודקת יותר? האיה הזאת, או האיה ההיא? וגם אם הייתי יושבת לצפות בכל סרטון שלו אי פעם, האם הייתי מכירה מספיק את צ׳ארלי קירק כדי לחרוץ דעה?

בן אדם, גם הוא, גם אני, גם אתם, יפים ומכוערים, חכמים וטיפשים, צודקים וטועים, ואף אחד לא ראוי לסוף העצוב כל כך של קירק - איש צעיר כל כך, בן זוג ואבא לשני ילדים קטנים. ואנחנו מצקצקים ונאנחים ומתנהגים כאילו מישהו צריך ללמוד משהו מהסיפור הזה. מישהו, לא אנחנו.

ברגע שהחלטנו שאנחנו מכירים אדם אחר, כבר קל להניח שאנחנו מכירים את כל הקבוצה שאליה החלטנו שהוא משתייך. הרשתות החברתיות כמובן לא המציאו את הרצח הפוליטי - בני אדם המציאו אותו. אבל המשבר הפוליטי והתרבותי העמוק שאנחנו נמצאים בו כרגע הוא תולדה של אלגוריתם. 100 אלף שנים של תקשורת אנושית לא הכינו אותנו לזה.

הפילוסוף, הנוירולוג והפובליציסט האמריקני סם האריס כותב כך: "פלטפורמות כמו טוויטר וטיקטוק הורסות את התרבות שלנו. אין מטאפורה שמצליחה להעביר את חומרת הבעיה במדויק. השוויתי את הרשתות החברתיות לניסוי פסיכולוגי מסוכן, למכונת הזיות, למראה מעוותת בקרקס, לביוב דיגיטלי - אבל שום דבר לא מצליח לבטא את העלבונות האבסורדיים, את ההידרדרות המוסרית ואת האשליות שמיליונים מאיתנו מייצרים וצורכים ברצון אונליין. אם המדיום הוא המסר - אז המסר הוא פסיכוזה המונית, והיא תגרור אותנו ממשבר פוליטי אחד לאחר. העובדה שחלק מהתכנים הכי משבשים ומפלגים נוצרים (או מוגברים) על ידי מדינות אויב - ושהקמנו ומימנו בפועל את היכולת שלהן לעשות זאת - גובלת בבלתי נתפס. אנחנו מרעילים את עצמנו ומזמינים אחרים להרעיל אותנו.

"האלימות לא מוגבלת לצד אחד של המפה. ההתעקשות שכן רק מתדלקת עוד פאניקה מוסרנית. הרשתות החברתיות מגבירות דעות קיצוניות כאילו הן מייצגות את רוב האמריקנים, ורבים מאיתנו מאבדים את היכולת להבין איך אנשים אחרים באמת חושבים. נדמה שרבים כלל לא מודעים לכך שאחיזתם במציאות נשחקת בהדרגה בגלל מה שהם רואים באינטרנט, ושהמודלים העסקיים של הפלטפורמות האלה - כמו גם פרנסתם של אינספור 'משפיענים' - תלויים בכך שנמשיך לבהות ולצרוח אל תוך התהום הדיגיטלית. צאו מהרשתות החברתיות. קראו ספרים טובים ועיתונות אמיתית. מצאו את החברים שלכם. ותיהנו מהחיים".