"תלמיד ישיבת... בן 30, אותר הלילה בשכונת... כשהוא מחוסר הכרה. הוא פונה לבית החולים במצב אנוש".
הודעות כאלה ודומות להן, הממשיכות פעמים רבות לדיווח על מוות בנסיבות טרגיות של צעירים חרדים, צצות שוב ושוב ב"נייעס", אותן קבוצות המשמשות לעדכונים בחברה החרדית. חלקן נעלמות בתוך השיח בקבוצה, חלקן זוכות ללחישה דקה לפני שהן נדחקות החוצה, וכמעט אף אחת לא מגיעה לתקשורת הממוסדת. חלק מהסיבות מקצועיות, אחרות קשורות לחשש, לניסיון להגן על משפחות או פשוט למבוכה, אבל כולן מצביעות על אותו כאב, על תופעה שמתחבאת מתחת לפני השטח וזועקת לצאת החוצה - אובדנות בחברה החרדית.
מקרה אחד דווקא הפך לנקודת שבר ציבורית. בהפגנת הענק נגד חוק הגיוס בירושלים, לפני כחודש, הנער מנחם ליצמן קפץ אל מותו. חבריו פרסמו הודעת סליחה קצרה, נואשת. הפוסט של חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו ודודה של אמו של מנחם, פילח את הלב: "אנחנו עוד לא יודעים את הסיבה על בוריה, אבל העובדה הכואבת היא שמנחם קפץ אל מותו. לחשוב על מוסי החייכנית שצריכה להתמודד עם הידיעה הזו, זה נורא. בארץ אומרים שזה היה אולי עניין חברתי, אבל אולי זה בכלל היה עניין של נשמה כואבת. בואו נשים לב".
"ירידה בהסתרה"
תופעת האובדנות בישראל חוצה מגזרים, עדות, מגדרים ורמות סוציו־אקונומיות. על פי נתוני משרד הבריאות משנת 2023, מדי שנה מתאבדים בישראל כ־400 בני אדם ויותר מ־6,000 מבצעים ניסיונות אובדניים.
אובדנות צומחת בדרך כלל מתוך שילוב של כאבים רגשיים ונפשיים, חוויית בדידות, אובדן משמעות, טראומה, כישלון. התחושות הללו אינן מתקיימות בפני עצמן, הן מושפעות מהמרחב החברתי והתרבותי שבו חי אדם. בחברה החרדית המצוקה קיימת כמו בכל מקום אחר, אך היא נחשפת אחרת.
פעמים רבות היא נדחקת לשוליים, נעטפת בשתיקה או מוצאת מענה במסלולים עקיפים שאינם מאפשרים טיפול גלוי. נורמות קהילתיות מחמירות, פחד מפגיעה בשמה הטוב של המשפחה וחשש עמוק משידוך שייפגע, כל אלה יוצרים מציאות שבה הכאב נותר בתוך הבית. מנגנון ההסתרה הזה שומר אולי על חזות הקהילה, אך עלול להכביד מאוד על מי שמתמודד עם הסבל עצמו.
"העלייה לכאורה במספר מקרי האובדנות אינה חד־משמעית", מסייג אלכסנדר מושקוביץ, עובד סוציאלי ויו"ר עמותת "הביננו", הפועלת לקידום בריאות הנפש והרווחה הנפשית בהתאמה לאוכלוסייה החרדית והדתית. "יש גורמי מקצוע הטוענים שאכן נרשמה עלייה מסוימת, אך עדיין לא מדובר בעלייה העולה על זו שנרשמה במגזר הכללי, שגם בו ניכרת עלייה מסוימת", הוא מסביר.
"אחרים סבורים שהשינוי נובע בעיקר מירידה בהסתרה. מדובר במציאות מורכבת, שאינה ניתנת לצמצום להסבר אחד. גם לגבי ה'מניעים', חשוב להדגיש שמדובר בנושא רגיש ומורכב, לכן מסוכן להציג סיבות ישירות או ייחוס חד־משמעי לגורמים מסוימים. אמירות מהסוג הזה עלולות לפעמים דווקא להגביר סיכון לאובדנות, מה שנקרא 'אפקט הדבקה'".
באיזה אופן יבואו לידי ביטוי המאפיינים הסוציולוגיים בחברה החרדית?
"בחברה החרדית לא תמיד יקראו לתופעה בשמה. לעיתים כלל לא יזהו אותה ככזו, גם כאשר מדובר במעשים או בהתנהגויות בעלי מאפיינים אובדניים מובהקים. הרגישות הרוחנית העמוקה של החברה החרדית, לצד העובדה שאובדנות נחשבת לאיסור חמור שעליו נאמר כי 'המתאבד אין לו חלק לעולם הבא', גורמות לכך שהנושא נותר במידה רבה לא מדובר. נתקלתי לא אחת בבחורים שהיו להם מחשבות אובדניות, אך כשנשאלו על כך ענו 'ודאי שלא, אסור להתאבד'. היה בחור שהיתה לו תוכנית להתאבד והוא שיתף אותה כשאמר בראש השנה שהוא 'מרגיש שהוא לא נכתב לחיים'.
"מעבר לכך, גם נושאים של בריאות הנפש נחשבים במגזר החרדי לדקים ולרגישים. פעמים רבות קיימים פחדים טבעיים סביב בושה, שמירה על כבוד המשפחה או חשש לשידוכים, ואלה גורמים לכך שדברים רבים נשארים בתוך הבית ולעיתים מביאים למצבים קיצוניים יותר.
"עם זאת, חשוב להדגיש כי בשנים האחרונות ניכרת פתיחות הולכת וגדלה לנושא, ויש יותר מודעות ואומץ לפנות לעזרה. בנוסף, עם השנים צמחו יותר ויותר אנשי מקצוע מתוך המגזר עצמו, וגם הרבנים התחילו לאחרונה לעסוק יותר סביב מניעת אובדנות. בשנים האחרונות פועלים גם כמה קווים חמים המותאמים למגזר החרדי, ומאפשרים פנייה אנונימית ובטוחה בעת מצוקה. בין היתר מופעל גם הקו המקצועי של עמותת 'הביננו', שנותן מענה רגשי ראשוני במצבים של מצוקה ומניעת אובדנות".
"הצלת נפשות"
חיים ולדר, הסופר המפורסם ואיש ציבור חרדי, התאבד לאחר כתבה שחשפה כי פגע מינית בנשים, בנערות ובנערים. ההספד בעיתון "יתד נאמן" נכתב תחת הכותרת "הרב חיים ולדר זכרונו לברכה", והוא זכה להלוויה גדולה עם הספדים בשבחו מאנשי ציבור בכירים. באותם ימים אף התפרסם מכתב בשם רבנים שהאשים את "אלו שדיברו לשון הרע" נגדו, כאילו הם הרוצחים שגרמו למותו.
לולי בל, אחותה של שפרה הורביץ ז"ל שנמצאה ללא רוח חיים אחרי הלווייתו, משתפת כי "כששפרה נעדרה, יצרתי קשר עם חברות שלה כדי לנסות להבין מה עבר עליה בימים האחרונים ואיפה היא יכולה להיות. היו כמה חברות, שכל אחת מהן בנפרד ציטטה אותה מהפעם האחרונה שראו אותה, אמרו שהיתה נסערת מהמאורעות ואמרה 'אני לא מסוגלת, אני מרגישה שמשהו הולך לקרות לי'.
"אולי אם האמירה שלה היתה מעוררת אצל מישהו נורת אזהרה חזקה מספיק, מניעה מישהו לפעולה, אפילו כזו שכרוכה בסיכון לאיבוד הקשר הטוב איתה במחיר דאגה לחייה, הדברים היו נראים אחרת. זה לא בידיים שלנו, אבל אנחנו חייבים לנסות. לא להתעלם מאמירות, להסתכן שיכעסו עלינו. לאהוב באמת ולנסות להציל".
לולי בל, אחותה של שפרה הורביץ ז"ל: "היא אמרה לחברותיה 'אני מרגישה שמשהו הולך לקרות לי'. אולי אם האמירה שלה היתה מעוררת נורת אזהרה חזקה מספיק, מניעה לפעולה, אפילו כזו שכרוכה בסיכון לאיבוד הקשר הטוב, הדברים היו נראים אחרת"
בעבר, מקרי אובדנות במגזר החרדי לא דווחו, או כונו בשמות כמו "מחלה" ו"אסון פתאומי", מתוך נטייה להימנע מלדבר בגלוי על התופעה. לדברי מושקוביץ, "לעיתים רחוקות זה כלל גם זיוף תוצאות מחלות, כי הפיצו שסיבת המוות היתה מחלות רקע למיניהן. לדוגמה, היה מקרה שבו בני המשפחה שילמו הרבה כסף על בדיקה יקרה, כי סיפרו שלאח שנפטר באופן פתאומי היתה מחלה נדירה שמצריכה בדיקה לכל המשפחה, דבר שכמובן לא היה ולא נברא".
יש עוד מאפיינים ייחודיים לחברה החרדית בהיבט הזה?
"מחקר שערכנו בשנה שעברה בחן את נושא האובדנות במגזר החרדי בהיבטים הקשורים למאפייניו הייחודיים, למשל אדיקות דתית ואורח חיים מסורתי־שמרני. ניתוח התוכן העלה מגוון רחב של גורמים ותחושות הקשורים לאובדנות, למשל מצוקה נפשית עמוקה, דיכאון, חרדה, בדידות, חוסר תקווה וחוסר אונים. גם טריגרים כגון קונפליקטים במשפחה, אלימות במשפחה, הזנחה רגשית וחוסר תמיכה מצד בני המשפחה הוזכרו כגורמים מעוררי מצוקה אובדנית, לצד אירועי חיים טראומטיים כגון אובדן אדם קרוב, פגיעה מינית, התעללות, אובדן עבודה ועוד.
"כל אלה מהווים טריגרים מרכזיים להחרפת המצוקה ולהתפתחות מחשבות אובדניות, ועולים בקנה אחד עם הטריגרים הידועים והמתועדים בספרות המקצועית לגבי גורמי סיכון לאובדנות באוכלוסייה הכללית ובעולם כולו.
"בנוסף, על פי ממצאי המחקר, בעוד שמצד אחד אמונה יכולה להוות גורם חוסן משמעותי בבלימת דחפים אובדניים, כפי שגם מתועד בספרות המקצועית - מצד שני, הרתיעה מלדבר על התופעה יכולה להשפיע לרעה על אנשים המתמודדים עם מחשבות אובדניות, וזאת בשל הפחד לשתף את מצבם הנפשי בעקבות הסטיגמה הקיימת במגזר החרדי, והאיסור ההלכתי הקשור להתאבדות. עם זאת, יש שינוים בחברה, והיום מתחילים לדבר על הנושא ולתת עליו את הדעת".
מלבד הקונפליקט וחוסר היכולת לשתף, עם אילו דברים מתמודדים צעירים חרדים שיכולים להוסיף לקושי, לתחושת האין מוצא?
"בחורים צעירים יושבים בישיבות ולומדים, אבל יש בחורים עם אתגרים לימודיים או נפשיים. לא לכולם מתאים לעמוד במסגרת כזו של ציפיות ולא לכולם יש מענה אם הם נתקלים בקושי. זו בעיה גדולה שאני פוגש הרבה בשטח. הפער בין הנדרש לבין התוצאה מביא לתסכולים קשים, ואין מספיק מסגרות טיפוליות או מענה לבחורים שמתמודדים עם הקושי הזה.
אלכסנדר מושקוביץ: "נתקלתי לא אחת בבחורים שהיו להם מחשבות אובדניות, אך כשנשאלו על כך ענו 'ודאי שלא, אסור להתאבד'. היה בחור שהיתה לו תוכנית להתאבד והוא שיתף אותה כשאמר בראש השנה שהוא 'מרגיש שהוא לא נכתב לחיים'"
"רק לפני שבוע ישבתי עם סמנכ"ל מחוז ירושלים במשרד הרווחה, ושוחחנו על המחסור המשמעותי במסגרות ייעודיות למגזר החרדי עבור מצבי התמודדות מורכבים. כמו כן, אין בארץ אף מסגרת אשפוז 'סגורה' המותאמת למאפייני המגזר החרדי. 'מעייני הישועה' פועלת כמסגרת פתוחה לנוער בלבד. מצב זה גורם לאנשים רבים להימנע מפנייה לעזרה, משום שהמסגרות הקיימות אינן מותאמות לצרכים התרבותיים והקהילתיים שלהם".
אתה חש יותר פתיחות מצד המגזר ואנשי החינוך?
"בוודאי. בשנים האחרונות אנחנו רואים פתיחות גדולה יותר מצד אנשי החינוך והקהילה לעסוק בנושא. בעמותה שלנו מתקיימים עשרות ערבי עיון על מניעת אובדנות. בנוסף, בשיתוף עם היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ובמסגרת תוכנית 'שומרי הסף', הוכשרו אצלנו כבר מאות אנשי חינוך לטיפול בנושא.
"לי עצמי יש פודקאסט שבועי עם עשרת אלפים מאזינים שעוסק בבריאות הנפש. השבוע דיברנו לראשונה על אובדנות, וזו דוגמה לשינוי, כי עד היום לא העזתי לדבר על זה בפורמט כזה. כעת זו הצלת נפשות".
"בין הכאב לעזרה"
שמעון אפללו, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט, הוא יועץ מקצועי ביחידה למניעת אובדנות. אפללו וצוותים נוספים ביחידה, בניהולה של יעל פומרנץ, עושים רבות בשקט, הרחק מאור הזרקורים.
הצוות עוסק במניעה ובאיתור יזום של אנשים שעשויים להיות בסיכון, לצד פיתוח תוכניות חוסן וסיוע. הם מעבירים במגזר החרדי על גווניו וסוגיו הכשרות של "שומרי סף", תוכנית ייחודית למניעת אובדנות במגזר. את ההכשרות מעביר אפללו בחסידויות הסגורות ביותר, ועוברים אותן ראשי ישיבות, רבנים ואנשי חינוך, לצד הכשרה של מורות ומנהלות סמינרים לבנות וגופים נוספים.
"המטרה היא שאותם שומרי סף, שהם הדמויות שבאות במגע יומיומי עם הנמצאים בסיכון לאובדנות, יידעו לזהות בזמן את סימני המצוקה ולהציע מענים בהתאם", מסביר אפללו. "תפקידו של שומר סף במניעת אובדנות הוא לזהות מצוקה בזמן, לפתוח שיחה רגישה וישירה, להעריך מידת סיכון ראשונית ולהפנות את האדם לגורם מקצועי או רפואי מתאים בזמן אמת. שומר סף אינו מטפל, אלא גשר מציל חיים בין הכאב לעזרה, כאשר היחידה למניעת אובדנות מכשירה גם רופאי משפחה לזהות איך נראה דיכאון עם סימני אובדנות.
"בני אדם אוהבים לשמוע דברים טובים ומפחדים לערער את המוסכמות שעליהן גדלנו, למשל כמו המוסכמה 'למרות שקשה, אנחנו לא פוגעים בעצמנו או בגופנו'. כשאנחנו נפגשים עם אדם שכן עושה זאת, אנחנו מפחדים שזה יקרה גם לנו ואפילו מפחדים לשמוע על כך, אז אנחנו נמנעים, אבל המטרה היא שנגיש עזרה כמו חובשים שמגישים טיפול.
"אנחנו מלמדים הקשבה כנה, שימת לב והפניה לאנשי מקצוע. אתמול היה לי ראיון שפורסם ב'כיכר השבת' - התקשר אלי אדם שהיה מפונה במלחמה ואמר 'הכתבה שלך גרמה לי לדבר לראשונה על המחשבות האובדניות שלי'. בעצתי, הוא הלך לדבר עם בן משפחה וזה הוריד לו את הפחד שיעשה משהו לעצמו. מובן ששלחתי אותו גם לטיפול מקצועי.
"בכל מגזר קיימת אובדנות, אבל בציבור החרדי יש כיום יותר ידע ויש יותר רצון להגיע לטיפול מקצועי. מרגש אותי שאברכים מהמיינסטרים שואלים 'מה ההכשרה שלך?'. בתוך הציבור החרדי נעשית בעשור האחרון עבודת עומק בכל מה שקשור למניעת אובדנות".
במקרים שהובאו לטיפולך ולידיעתך, מי שביצעו את המעשה השאירו רמז, מכתב שיסביר את המעשה? האם המשפחה ידעה מה עומד להתרחש, היו סימנים מוקדמים?
"בהרבה מקרים האדם האובדני מתקשר את הכוונות שלו עם משפטים כמו 'אני עול על המשפחה שלי', 'אני מכביד ומעמיס עליכם' ו'יותר לא תצטרכו לדאוג לי'.
"בציבור החרדי יש קושי להגיד את המילים 'אני אובדני', כי יש איסור דתי. בנוסף, לאדם האובדני יש קושי בתמלול רגשות".
שמעון אפללו: "כשאנחנו נפגשים עם אדם שפגע בעצמו, אנחנו מפחדים שזה יקרה גם לנו ואפילו מפחדים לשמוע על כך, אז אנחנו נמנעים, אבל המטרה היא שנגיש עזרה כמו חובשים שמגישים טיפול"
איך אתם ביחידה מסייעים ונכנסים לאירוע כזה כאשר הוא מתרחש?
"כשיש אירוע אובדני, מתקשרים ליחידה מבתים של רבנים גדולים, כדי שנעשה התערבויות. לפעמים אפילו לכתוב הספדים, כדי למנוע אפקט הדבקה. מותר לדבר על אובדנות, אבל בלי הצהוב. צריך להוקיע את המעשה מבלי לדבר לגופו של אדם, ולהעביר את המסר שיש יותר מפתרון אחד, שהתאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית, שטיפול יכול לסייע.
"המשולש הקדוש של טיפול מקצועי הוא תמיכה קהילתית, תמיכה משפחתית ושליחות. כאשר אדם משמעותי למען הסביבה, מתנדב, זה מציל אותו. כשאין תמיכה משפחתית, נעשה מאמץ למצוא מישהו שאפשר להגדיר כמשפחה, אולי דוד רחוק או בן דוד.
"אני והצוותים שלי מעבירים את ההכשרות לצוותים בישיבות, למשגיחים, למיישיבים, לכל הקהילות כולן. יש עבור זה קופות צדקה. אנחנו עובדים עם מחלקות רווחה ועובדי ביטוח לאומי בערים חרדיות, עם רופאי משפחה, עם רבנים.
"יש מנחות ייחודיות לנשים, חלקן מהמגזר החסידי. אנחנו מגיעים למנהלי סמינרים, לארגונים של נשים אחרי לידה. בעבר חשבו שבקרב נשים אחרי לידה תהיה פחות אובדנות, אבל לצערנו אנחנו יודעים שזה לא נכון. יש נשים שמתמודדות עם דיכאון שעשויות, בהיעדר מענה טיפולי מקצועי והולם, להגיע חלילה לאובדנות. במסגרת היחידה למניעת אובדנות אנחנו מכשירים שומרי ושומרות סף לזהות דיכאון, והם הראשונים ששמים לב.
"אחת הבעיות שאני נתקל בהן היא שכאשר יש מקרים של מוות טרגי כזה, לא מדברים על האובדנות, אבל כן אוספים כסף על ידי פליירים בתיבות הדואר עם תיאורים מרטיטים על מצוקת המשפחה ועל המידות המיוחדות של הנפטר, ללא התייחסות לסיבת המוות.
"אנשים עם דיכאון וחובות קשים יכולים לראות בזה מפלט. הם אומרים 'הנה, מי שהתאבד לא שילם מחיר חברתי'. זה לא אחראי ועשוי לייצר הדבקה, וחלילה לתת לגיטימציה לפעולת האובדנות בקרב אחרים.
"היה מקרה ממש לאחרונה, שבו קופת צדקה אספה כסף עבור משפחה של אדם שהתאבד, ואנשים אומרים לי 'למה שלא אעשה זאת גם? הנה, אוספים כסף למשפחה שלו והוא גם מתואר כאדם צדיק'. אסור להאדיר את האובדנות, זו סכנה. המסר חייב להיות ברור: אובדנות איננה פתרון".
מה אתה מציע להורים לעשות כדי לצמצם את הסיכון לתופעה בקרב ילדים?
"כדי שילדים יגדלו רחוק מאובדנות, צריך לטפח שלושה יסודות: קשר, שפה ויכולת. קשר רגשי יציב שמעניק לילד תחושת שייכות, שיידע שרואים אותו, שפה שמאפשרת לדבר על פחד, בושה ומצוקה בלי להיבהל, ויכולת עם כלים של ויסות רגשי, זיהוי מצוקה ופנייה לעזרה.
"כשהורה או מחנך מחזיקים מרחב בטוח, מורידים סטיגמה ומזהים קושי מוקדם, נבנה חוסן שמלווה את הילד גם בבגרותו. ילד שלומד שיש לו ערך, שלא נשארים לבד עם כאב ושמותר לבקש עזרה, גדל עם מערכת חוסן נפשית שמגינה עליו ברגעי קושי. בסוף, זה לא רגע אחד, אלא אלפי רגעים קטנים של נוכחות, הקשבה ומשמעות, שמייצרים מבוגר שיודע לבחור בחיים גם כשהלב כואב".
"האחריות שלנו"
לדברי מנחם שוורץ, מרכז בכיר לקהילות החרדיות במחוז ירושלים במשרד הרווחה, "כמויות הכאב שאנחנו פוגשים בשטח גדולות הרבה יותר ממה שמדמיינים".
במסגרת תפקידו, שוורץ עובד מדי יום עם משפחות, בני נוער, אנשי חינוך ורבנים, ונדמה שכל שיחה חושפת עוד שכבה של מצוקה שמתקשה לקבל שם. "לפעמים הקהילה לא רוצה לראות, לפעמים אין לה כלים לראות, אבל האחריות שלנו היא להביט למקומות שאנשים מפחדים מהם", הוא אומר.
לדבריו, ההתמודדות עם אובדנות בחברה החרדית מתרחשת תמיד על התפר בין שני כוחות הפוכים: הרצון להגן על המרקם החברתי, התדמית, מסגרת השידוכים והנורמות - אל מול הצורך החיוני להציל חיים. "מי שעובד בתוך הקהילה נע בין רגישות תרבותית לבין חובה מקצועית", הוא מסביר. "איך מטפלים בנער בסיכון בלי לפגוע בו חברתית? איך מדברים עם משפחה שלא מסוגלת להכיר במצוקה של הילד שלה? אלה שאלות יומיומיות, לא פילוסופיה".
שוורץ מתאר פרדוקס שמורגש היטב בשטח: אותם מנגנוני שמירה שמייצרים קהילה חזקה ומגובשת, יוצרים גם רמות גבוהות של פיקוח, ציפייה והשתקה. "דיכאון אצל צעירים חרדים יופיע הרבה פעמים ברמזים, למשל עייפות מהחיים, כאבים בלי הסבר, ירידה בתפקוד. משאלות מוות כמעט לא ייאמרו מפורשות. זו שפה של הכחשה".
הבעיה, הוא מדגיש, אינה רק בזיהוי, אלא במציאות שמונעת מהפרט לומר את מה שהוא מרגיש. "ברגע שהכאב מתנגש עם ערכים של צניעות, של שלמות המשפחה, של שידוכים, הוא הופך לסוד. שום טיפול לא יכול להתחיל כשכאב הוא סוד".
מנחם שוורץ: "מי שעובד בתוך הקהילה נע בין רגישות תרבותית לבין חובה מקצועית. איך מטפלים בנער בסיכון בלי לפגוע בו חברתית? איך מדברים עם משפחה שלא מסוגלת להכיר במצוקה של הילד שלה? אלה שאלות יומיומיות, לא פילוסופיה"
"הגבול מיטשטש"
פנחס וייס, עו"ס קליני מומחה בטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, הוא מנהל המרכז הטיפולי של עמותת "מבטח" בירושלים.
"הקמתי את העמותה לפני שלוש שנים, אחרי שש שנים שבהן הייתי עו"ס במשטרה, בעיקר סביב נושא עבירות מין ואלימות במשפחה", הוא מספר. "הקמתי אותה במטרה לתת מענה לטראומה מינית בחברה החרדית, אירועי 7 באוקטובר הרחיבו את הפעילות שלנו והיום המרכז נותן מענה למשפחות השכול, לשורדי מסיבת הנובה, לאנשים שהתנדבו בזק"א וללוחמים. המומחיות של הצוות היא טראומה וטראומה מורכבת.
"במסגרת המפגש שלנו עם טראומה, בעיקר בשנה האחרונה, אנחנו רואים עלייה בהיקף האובדנות בחברה החרדית גם ברמה המספרית, וגם בשיח של המטופלים בקליניקה. בשנים האחרונות חלה עלייה גם מבחינת החשיפה של הציבור החרדי למוות בכלל ולאובדנות בפרט. היו מפורסמים חרדים שהתאבדו, בקורונה היה מגע דרמטי עם מוות, וגם באסון מירון. המפגש התכוף מדי עם הכאב והחשיפה המתמשכת למוות יצרה תופעה שאנחנו קוראים לה שחיקה מוסרית. זהו מצב שבו אדם מתרגל לראות מוות, עד שהגבול שבין החיים והמוות מיטשטש.
"כשנער במצוקה שומע אמירות ציבוריות קיצוניות כמו 'נמות ולא נתגייס', הוא עלול לפרש זאת אחרת לגמרי. זו אמירה שמסוכנת לנפש של מי שכואב באמת. אנחנו חייבים לומר בקול ברור: מוות הוא לא פתרון. בשנה האחרונה יש העלאת מודעות ולכן יש פנייה רחבה יותר לטיפול. במבחן התוצאה יש יותר פניות לעזרה מצד המגזר החרדי, ומי שפונים הם בעיקר הורים, עבור הילדים שחווים מצוקה. פונים גם אנשים מבוגרים יותר, שמתמודדים עם טראומה מהילדות או מהנערות".
כמה מקרי אובדנות במגזר החרדי הגיעו לאוזניך בשנה האחרונה?
"יותר מעשרה מקרים של צעירים חרדים שהתאבדו בגילי 14 עד 24, מרביתם גברים".
וזה רק מה שהגיע לפתחו של וויס. המספרים המדויקים והנתונים מדברים על עשרות מקרים מתחילת 2025, קפיצה של כ70%.
אתה מתכוון ל"יוצאים בשאלה"?
"לא. אלה חרדים שעדיין נמצאים בסביבה ובמוסד חרדי".
איך המשפחות מתמודדות?
"כל משפחה היא אחרת. היו משפחות שהתכחשו לגמרי ואמרו 'לא יכול להיות, אין מצב', אבל לאט־לאט הם מקבלים. ראיתי הורים שהתנהגו בבגרות, דיברו על זה בצורה עדינה בהלוויה ואף קראו לקבלת עזרה נפשית. בהלוויה מסוימת היתה אפילו פנייה לצוות החינוכי ולראש הקהילה להעביר את ההכשרה של משרד הבריאות מול הצוותים החינוכיים במוסדות החינוך".
המשפחות שיקיריהן התאבדו יכלו לדעת? לזהות? לראות סימן?
"הרבה מהמתאבדים עברו חרם בישיבה או בקהילה. הרבה מהם עברו גם פגיעה מינית בילדות שלא טופלה, או טופלה בצורה לא מקצועית. בחלק מהמקרים המשפחות לא ידעו, או גילו בדיעבד שהילד עבר חרם".
היו מקורות שונים שטענו כי חלק מהסיבות לאובדנות הן כדורים פסיכיאטריים שמקבלים בחורים בישיבות כדי לדכא יצר מיני טבעי. מה שהתחיל במחוזות סגורים, זלג גם לישיבות המיינסטרים.
"כשפנו אלי עם מקרים ואמרו שהנער נמצא תחת טיפול תרופתי בגלל אוננות, לא הסכמתי לקבל. מבחינתי זה לא מקצועי. חלקם פנו לאנשי מקצוע שמכבדים את עצמם ומשמשים אנשי חינוך ולא אנשי טיפול, ורובם הפסיקו את הטיפול הלא מקצועי. זה עזר להם בעיקר לרדת מרגשות האשם".
לווייס יש מסר נוקב להורים ולמחנכים שקוראים אותו. "הדור הצעיר הוא דור רגיש, שמרגיש עמוק, שמבקש משמעות, חום, הקשבה. אבל הוא גם דור שחווה עומס רגשי גדול מאוד, דור שחי תחת לחץ, חשיפה וציפיות בלתי פוסקות.
"דווקא משום כך, האחריות עלינו. על הורים, על מחנכים, על כל מי שמצוי בעמדת השפעה. עלינו לראות כל ילד וילדה לא רק כ'תלמיד', אלא כנשמה עם לב. שינוי בהתנהגות, ירידה בלימודים, התרחקות, חוצפה או שתיקה ממושכת, כל אלו הם לעיתים קריאה שקטה לעזרה. ילדים לא תמיד מדברים את הכאב שלהם במילים. לפעמים הם מביעים אותו בהתנהגות.
"לכן, צריך ליצור מרחב בטוח. מקום שבו ילד יודע שמותר לו לדבר, להרגיש, שמותר לו לבקש עזרה. חשוב לומר: אל תחכו למשבר כדי ללמוד איך להיות הורים. אפשר ללמוד מראש, לשאול, לקרוא, להתייעץ. הידע נגיש. בסופו של דבר, כמעט כל מי שאומר שהוא רוצה למות, בעצם אומר שהוא רוצה להפסיק לסבול".
בתוך החברה החרדית יש קבוצות שנשחקות יותר מהאחרות. לדברי מנחם שוורץ, זה לא קורה בגלל חולשה, אלא בגלל פער עמוק בין הצרכים האישיים לבין מבנה החיים הסגור. בין הקבוצות הללו:
יוצאים בשאלה | "משבר זהות טוטאלי"
מחקרים מצביעים על סיכון גבוה פי ארבעה לאובדנות בקרב מי שעוזבים את החברה החרדית. "זו לא רק עזיבת אמונה", מסביר שוורץ, "זו קריסה מוחלטת של הזהות, של השייכות, של הכלכלה, של האופק. יש גם עיבוד מאוחר של טראומות ילדות. אדם מאבד קהילה שלמה ביום אחד - זה כאב שקשה לשאת".
נשים אחרי לידה | "האידיאל החברתי מוחץ"
במגזר עם ילודה גבוהה ותכיפות לידות, דיכאון אחרי לידה נפוץ לא פחות מאשר בציבור הכללי, אך מדווח הרבה פחות. "האידיאל של אמא חזקה, שמחה, מתפקדת, הוא כל כך חזק, שכל רגש שסותר אותו הופך לבושה", אומר שוורץ. "נשים פוחדות לבקש עזרה, כי זו כמעט פגיעה בשידוך העתידי של הילדים".
נפגעי פגיעות מיניות | "הכאב השקט ביותר"
אף שחל שינוי משמעותי בעשור האחרון, שוורץ אומר שהנטייה להסתיר פגיעות עדיין עמוקה. "הפגיעה הראשונית קשה, אבל לפעמים ההשתקה קשה יותר. זה משאיר את הנפגע בבדידות חריפה, בלי לגיטימציה, בלי מילים. זה מצע מובהק לדיכאון וייאוש".
שלוש הקבוצות הללו, מדגיש שוורץ, שואלות למעשה את אותה שאלה: איך מבקשים עזרה בעולם שבו העזרה עצמה עלולה להיתפס כסיכון? לדבריו, מאחר שהעיסוק הציבורי באובדנות נוטה להתמקד במקרים הקיצוניים, העבודה האמיתית מתרחשת הרחק מהכותרות. "על מי ש'נפלו מבניין' כולם שומעים. על מי שהצלחנו להציל - אף אחד, וזה קורה מאות פעמים בשנה.
"משרד הרווחה פיתח מערכי התערבות ייחודיים למגזר החרדי, למשל 'נוחם', שמעניק מענה מותאם לנערים עם תוכניות חוץ־ביתיות בישיבות שמקבלות נוער שנפלט ממסגרות, או 'יתד', תוכנית רוחבית להעצמת בני נוער", הוא מספר. "בנוסף, יש לנו עבודה יומיומית משותפת עם ראשי ישיבות ורבנים בכל הקהילות החרדיות, כולל כאלה שנחשבות סגורות.
"אנחנו נכנסים היום למקומות שלא חלמנו להיכנס אליהם לפני עשור. רבנים מזמינים אותנו לדבר עם הצוותים החינוכיים על אובדנות, על סימני מצוקה, על פגיעות מיניות. פעם זו היתה מילת גנאי, היום מבינים שאם לא נטפל בזמן - המחיר עלול להיות אובדן חיים".
meravs1992@gmail.com
