ההלכה אוסרת על זה. אז מה? די להרגיש אשמים

קצת התפלאתי כשאוניברסיטת תל אביב בחרה להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לגברת עינב צנגאוקר. לא אמרתי כלום אבל הרמתי גבה. גם במשך השנתיים שבהן בנה של עינב, מתן, היה בשבי חמאס, ועינב הובילה את הקו הקשה ביותר להשבת החטופים, לא היה לי דחוף לצאת נגדה כי חשבתי שאין לי שום כלי כדי לדון אדם במצבה; אני לא יודע מה הרקע שלה, אני לא יודע מי חינך אותה, אני לא יודע עליה כלום.

ביני לביני חשבתי שהסגנון שבו בחרה צנגאוקר להתבטא ולפעול היה מיותר לגמרי, לא הועיל בשום דבר, יצר פילוג ושנאה, פיזר אלימות ושפה רעה, ולא היה אפשר להגיד מילה.

עינב הפגינה מסירות גדולה בתור אמא, נלחמה בכל הכלים שהיו
לה, אבל דווקא הורים אחרים שבחרו בשפה יותר מתונה, לא
קיללו, לא איימו, לא שברו את כל הכלים, היו יותר מודל הורי עבורי

הרגשתי כלפי עינב חמלה על האופן שבו היא פועלת, אבל בתוכנית שלי, בניגוד לתוכניות שחיבקו אותה השכם והערב,  העדפתי לראיין הורי חטופים שבחרו בשיח אחר, כמו למשל מירב לשם גונן ואיריס חיים. כבוד.

ולא הייתי אומר מילה, אילולא איריס חיים עצמה התבטאה בעניין התואר שקיבלה עינב צנגאוקר מאוניברסיטת תל אביב והסתייגה מההחלטה לתת לה אותו. ואני שותף להסתייגותה. כי גם אם אני לא דן את אמא של מתן, כיוון שאני לא במקומה, את אוניברסיטת תל אביב אני יכול כן לדון ואני חושד שהתואר שניתן לה הוא דווקא בגלל השפה האלימה כלפי ראש הממשלה שעולה בקנה אחד עם הקו הסופר-שמאלני של האוניברסיטה, זאת שאיפשרה הפגנות יום נכבה בשעריה. למוסד אקדמי שמחלק תארים על פי חישובים פוליטיים הבנות שלי לא ילכו. לא במימוני.

עינב הפגינה במשך שנתיים מסירות גדולה בתור אמא, ונלחמה בכל הכלים שהיו לה. אבל אם להגיד את האמת, דווקא הורים אחרים שבחרו בשפה יותר מתונה, לא קיללו, לא איימו, לא שברו את כל הכלים, היו מודל הורי יותר מוצלח עבורי. יש מצב שאני אחליט להעניק להם תואר לשם כבוד מטעמי, אני רק צריך למצוא איפה שמתי אותו במגירה.

בטלה

אני כותב פה עכשיו על נושא רגיש, אז אם אתם מהרגישים, דפדפו לקטע הבא.

צריך לדבר ברצינות על איסור הוצאת זרע לבטלה, האיסור היחיד בשולחן ערוך שלא ניתן לכפר עליו ואי אפשר לחזור עליו בתשובה. חכו שניה, הקטע הזה אינו דיון הלכתי, וגם לא דיון דתי. תיכף מגיע נתון רפואי שיהפוך לכם את הראש, אבל עד שנגיע אליו צריך להגיד שהאיסור הזה משבש את דעתם של בחורים דתיים כבר שנים רבות. או שהם חוטאים בחטא הזה והולכים עם רגשי אשם נוראים, או שהם מצייתים ואין להם לאן להוליך את האנרגיה הנצברת בתוכם והם מנווטים אותה לעיתים למעשים קשים.

אם תשאלו אותי, הבחורים שטיפסו על מנופים בהפגנת המיליון בירושלים הם בחורים שלו היו מוציאים קצת לבטלה היו מסתפקים בהשתתפות בהפגנה על פני הקרקע. ברור שבזמן שנכתב השולחן ערוך, כשבחורים היו מתחתנים מאוד צעירים, ובמרחב הציבורי לא היו גירויים כלל, היה יותר קל לעמוד אל מול הפיתויים, אבל עכשיו זה פשוט לא אנושי.

והנה הנקודה – מחקרים גדולים מראים שגברים צעירים שפולטים זרע 21(!) פעמים בחודש, מגינים על עצמם מפני סרטן ערמונית. תגידו, 21 פעמים זה ממש הרבה, מי יכול לעמוד בזה? אין מערכת יחסים, למעט חודשי ההתאהבות הראשונים, שבה זה סביר. וכאן נכנס הגורם של ה"לבטלה". ההוצאה לבטלה היא כנראה מנגנון אבולוציוני בריאותי שנועד לשמור על תקינות המערכת ולא לאחסן במיכלים נוזל שכנראה, על פי אורולוגים מומחים, יש לו גם תכונות דלקתיות.

אז בשביל מה אני כותב את כל הקטע הזה, שיכול להיות שגורם לכם לתחושה של מה שנקרא היום קרינג'? כי גם מי שאיננו דתי וגם מי ששולחנו אינו ערוך, עשוי להידבק ברגשי האשם על הפעולה הזאת שעכשיו מסתבר שהיא פעולה לא רק טבעית, אלא נדרשת. כמו שמנקים אוזניים, כמו שמוחטים את האף, צריך גם לנקז את המערכת ההיא.

אז לא צריך מקלחות קרות לא הסחות דעת, לא איומים בעונשים ולא בושה וביושים, אפשר לעשות מה שהטבע התכוון, ולהתייחס לזה כעוד פעולה לשימור הבריאות לאורך ימים ושנים. והמילים האלה מכוונות לא רק לגברים, אלא גם לנשים שיש בהן שנעלבות שהגבר שלהן לא מסתפק רק בהן ולעיתים גם מטפל בעצמו. זה לטובתו, זה לטובתכן, זה לטובת העולם כולו.

ברגר

לפעמים אני שוכח כמה אני אוהב את דנה ברגר. לפעמים אני אפילו לא זוכר כמה הייתי מאוהב בה לרגע כשהיינו צעירים. אבל הנה חבר שלי הזמין אותי להופעה לרגל 25 שנים לאלבום הנהדר שלה "עד הקצה" בחיפה, אז נסעתי לחיפה, ולא הצטערתי על קילומטר אחד שגמעתי.

היא כבר בת 55 והיא עדיין המלכה. שרה מדהים, מנגנת נהדר, מופיעה פגז ומדברת לעניין בין השירים. הטקסטים שלה מדברים ללב שלי הרבה יותר מהטקסטים של הזמרות החדשות. היא אישה חזקה בלי לעשות מזה עניין. אם הגל העכור של תרבות ההלום ושום דבר עוד לא הטביע אתכם, חפשו את מועד ההופעה הבאה. ותודו לי בלב.