"כשתדרכי איפה שדרכתי, אז תביני": המקום שהופך טראומה לתקווה

ריח חמים ומתוק של עוגיות הולך ומתחזק ככל שמתקרבים אל הבית. הדלת פתוחה לרווחה. מוזיקה קצבית ושמחה מתנגנת, בזמן שגבר צעיר גורף את המים המבושמים של ניקיונות הבוקר. בצידי מדרגות האבן שמובילות אל הכניסה פורחת צמחייה ירוקה, מקושטת פרחים מלאי צבע וחיים. מעל כוננית הספרים, בכניסה, תלוי שלט מעץ שבו חרוט "הגעתי. אני בבית". תכלת, אם הבית, שולפת את מגש עוגיות החמאה מהתנור.

כך מתחיל עוד בוקר בבית המאזן "דרור" בקיסריה - חלופת אשפוז טיפולית ייחודית לסובלים ממשבר נפשי מתוך טראומה, שהוקמה על ידי עמותת "איזון בחזרה למסלול", במטרה להחזיר את המטופלים לחיים שהם רוצים וראויים לחיות. כאן הם לומדים לנשום מחדש, למצוא את הכוחות הפנימיים ולהבין שהם לא לבד במסע ושיש תקווה. מי שמגיע לכאן כבר פגש את תחתית התהום שלו, התנפץ לחתיכות, וכעת מתחיל לאסוף את החלקים השבורים ולנסות לאחותם.

תכלת אבידור (33) הגיעה לבית המאזן מתוך "בור שחור". היא שירתה כמעט 13 שנים בתפקידי פיקוד במערכים מבצעיים, ולאורך כל השנים הצטיינה. כשהיתה בת 27, היא יצאה ללימודים מטעם הצבא. "הייתי על הגל, עם מסלול שירות ברור עד הפרישה", היא מספרת. "אחרי תשע שנים מאוד אינטנסיביות בשירות, יצאתי ללמוד עבודה סוציאלית מתוך קריאה פנימית. לימודים הם בדרך כלל תקופת הזוהר של אנשי צבא - אבל אצלי דווקא אז המשבר התפרץ, כמו הר געש. תסמינים שהיו שם קודם הגיעו בעוצמות מאוד גבוהות, דווקא מתוך השקט. הייתי בדיכאון, היו לי התקפי זעם, התנתקתי מהמשפחה ומהחברים, ותוך כדי המשכתי לתפקד ולהצטיין".

במהלך הלימודים היא אובחנה עם פוסט־טראומה, ובכל זאת סיימה את התואר בהצטיינות. כשהיא חזרה לצבא, מצבה הנפשי החמיר. האירוע הטראומטי שעברה בדצמבר 2013 בגבול לבנון, כשהיתה קצינה צעירה, בת 21, לא הניח לה. "איבדתי חבר בהיתקלות בגזרה הצפונית, דווקא בתקופה של שקט", היא משתפת. "המוצב היה על הגדר, וזה היה אירוע שהגיע משום מקום. צלף שהמתין שמישהו מאיתנו יעבור ירה. זו היתה חוויה של חוסר אונים מוחלט".

החבר נהרג במקום. ותכלת, שלא עברה כל עיבוד של הטראומה שחוותה, המשיכה בשירות כרגיל. "במשך שנים היה סרט שלם שנבנה אצלי בראש של אשמה וכישלון, אף על פי שעובדתית לא היה מה לעשות, ובמשך השנים זה הלך וגדל בלי שיהיה לזה מקום".

הבור השחור הגיע חודשיים אחרי שהיא חזרה לצבא. "הייתי במצב מאוד גרוע של דיכאון, התקפי חרדה, הימנעות מלצאת מהבית ולפגוש בני אדם. התמודדתי עם אנורקסיה שהחמירה, והייתי מאוד אובדנית".

היא הגיעה לאשפוז בבית חולים כדי להתייצב, שם שמעה על הבית המאזן "חבצלת", שבאותו הזמן החל את פעילותו. "הגעתי מאוד מכונסת, עם קפוצ'ון על הראש, ולא יצרתי קשר עין. שיח רגשי היה עבורי משהו זר, מפחיד ומאיים. הייתי כמעט מיואשת. הרגשתי שהייתי הכל - וברגע אחד הפכתי לכלום. מרב־סרן מצטיינת נהייתי מטופלת קטנה. היה לי קשה לראות את האופק".

אם הבית, תכלת: "תסמינים שהיו שם קודם הגיעו בעוצמות מאוד גבוהות, דווקא מתוך השקט. הייתי בדיכאון, היו לי התקפי זעם, התנתקתי מהמשפחה ומהחברים, ותוך כדי המשכתי לתפקד ולהצטיין"

ובכל זאת, לדבריה, ההתאקלמות היתה מהירה יחסית. "בפעם הראשונה הרגשתי בנוח. התמסרתי, יצרתי קשרים, שיתפתי, הרגשתי שרואים אותי. הבאתי את עצמי, שיתפתי בדברים שאף פעם לא הוצאתי מהפה. אחד מהתהליכים שעברתי בבית היה התרככות. הגעתי בשיא הנוקשות עם עצמי ועם העולם, ופתאום קיבלתי משהו רך".

היא התנסתה שם בטיפולים מגוונים וייחודיים. "אף פעם לא עשיתי יוגה מכוונת טראומה - וזה היה מכונן. גם טיפול באמנות ופסיכודרמה אלה דברים שלא הכרתי. חוץ מזה, להבדיל ממחלקה בבית חולים, שבה אין לך עם מי לדבר ורוב היום את בוהה בקירות, כאן יש בית חם ועוטף. כל הזמן יש מדריכים, יש שיח, לא רואים רק את החולי. יכולתי להביא את עצמי, להקים ערוגה. כשהייתי מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, יכולתי להגיע למטבח ולאפות לחם לכולם".

היום תכלת עובדת במקום בעצמה. היא אם הבית, אשפית העוגיות. כעת היא זו שמקבלת, עוטפת ומחזקת את מי שמגיעים לכאן במשבר. "מטופלים שמגיעים עם פוסט־טראומה מהשירות הצבאי הם משהו שמגייס אותי", היא מסבירה. "אני מוצאת הרבה נקודות של הזדהות איתם. אני יכולה לייעץ מהניסיון שלי, וזה גם נותן לי פרספקטיבה לראות את הדרך שאני עברתי, את המקום שבו אני היום. זה נס. כשמטופלים שומעים שגם אני פוסט־טראומטית, הם בשוק, אבל זה גם נותן להם המון תקווה".

"קום, יש מלחמה"

שעת צהריים. ארוחה חמה ממתינה במטבח, וכל אחד מבני הבית מוזמן לקחת צלחת ולהתיישב עם כולם לאכול. בזמן הזה, הרכז יושב על הספה ומנגן בגיטרה. ג'קי הכלב מתיישב לידו וממתין לליטוף. ג'קי היה הכלב של השכנים בבית המאזן של העמותה בשדות ים.

"הוא היה מגיע לבקר אותנו כל הזמן, עד שהוא פשוט נשאר איתנו", אומרת מיכל כנפו, מנהלת הבתים המאזנים ואחת החלוצות בהקמתם, המכונה כאן "הלוחשת לכלבים". "הרבה מטופלים אומרים שהוא חלק בלתי נפרד מהצוות. כולנו מטפלים בו, ובסופי שבוע הוא מגיע אלי הביתה".

מהגינה הרחבה שבחצר נשקף נוף עוצר נשימה, מרחבים של אינסוף והרבה אדמה. במרפסת יש אופני כושר, פינות ישיבה פסטורליות וגם יורט - צריף טיפולי עגול מעץ שמבפנים מזכיר צימר מרגיע. אנחנו מתיישבים בצריף על כורסאות רכות. עומר (27) נכנס בשקט לחדר, מתיישב ומחייך. בעוד שבוע הוא מסיים את הטיפול בבית המאזן ויוצא אל החיים. "הטיפול בבית לא מוחק לנו את הזיכרון, אבל הוא נותן לנו לחיות בצורה טובה יותר עם מה שיש לנו", הוא אומר. "עטפו אותי פה מכל הכיוונים. כל מה שהייתי צריך - קיבלתי מצד המטפלים והמדריכים".

עומר, לוחם לשעבר, נשוי ואב לילד בן שנה, שירת ביחידה מבצעית והשתתף בלחימה בעזה ובגזרה הצפונית. 7 באוקטובר היה נקודת השבר המשמעותית בחייו. "באותה שבת התעוררתי וראיתי מראות קשים בסרטונים. ראיתי את הלוחמים שנרצחו במיטות שלהם, וכל הגוף שלי רעד. הרגשתי שאני בסרט. המפקד שלי התקשר ואמר 'קום, יש מלחמה, תבוא דחוף לבסיס'. יצאתי לבסיס כשאני בטראומה ממה שראיתי בסרטונים. עד היום אני לא מעכל דברים שראיתי".

ד"ר אסטריה ברק, פסיכיאטרית הבית: "המטופל פוגש את עצמו דרך הגוף והיצירה, וזה פותח בפניו אפשרויות להשתפר. לבית החולים אנשים מגיעים שלא מרצונם. לכאן מגיעים כדי לעשות שינוי. אני רואה בנאדם, לא מישהו שצריך תרופה"

המשימה של היחידה שבה הוצב עומר התמקדה בגזרה הצפונית. "היו לנו המון היתקלויות בגבול, וקיבלנו המון ירי של נ"ט על המוצב. בהמשך הלחימה נכנסתי גם לעזה. עברתי הרבה אתגרים קשים בפנים, אירועים שהשפיעו על החיים שלי, וכשהייתי חוזר הביתה לא ידעתי לעשות את ההפרדה. הייתי מוציא עצבים בבית. התחילו לי סיוטים ופלאשבקים מהמלחמה. עברנו דברים לא פשוטים, והרגשתי שאשתי לא יכולה להבין. אמרתי לה 'כשתנעלי את אותן הנעליים ותדרכי באותם המקומות שהייתי בהם - רק אז תביני'".

כשנולד לו בן, עומר התקשה להתחבר אליו. "המשכתי בתמרונים קשים בעזה, עד שאמרתי לעצמי 'סטופ, אני לא יכול יותר, אני צריך טיפול'. היום, ארבעה חודשים אחרי, אני במקום אחר לגמרי. יש שיפור מאוד משמעותי במצבי הרוח. הקשר עם אשתי התחזק. ועכשיו, כשאני לקראת שחרור, אני רואה את עצמי חוזר לעבוד, חוזר לחיים עם המון כלים שקיבלתי כאן".

מ', אב לארבעה, לוחם לשעבר בכוחות המיוחדים, גדל בירושלים וחווה את טראומת הפיגועים כבר בילדותו, ובהמשך גם בשירותו הצבאי. ב־7 באוקטובר הוא זינק לתוך הכאוס כדי להילחם במחבלים, ונחשף למראות ולמצבים קיצוניים. כשהגיע לבית המאזן "חבצלת", מצבו היה קשה עד כדי כך שספק היה אם יוכל להחזיק ימים ספורים. הוא הגיע סוער, דרוך, עם תחושת קריסה של תפיסות יסוד על המדינה, על ההורות, על הזוגיות ועל העולם בכלל. "מ' הגיע עם שאלה אמיתית, כולל התאריך שבו הוא הולך למות", מספרת כנפו. "המודל הוא חלוצי. המטרה שלנו היא לבנות בריאות נפש בגובה העיניים".

"הרגשתי שהילדים שלי לא צריכים אותי", משתף מ'. "הייתי עם התקפי זעם. יום אחד, כשהבן שלי עלה למגרש הכדורגל, שמעתי לידי ערבית והתחלתי לצעוק כמו משוגע, עד שהרחיקו אותי. כשהגיעה ההודעה שהילד ייאלץ לפרוש מהספורט 'כי אבא שלו לא יודע להתנהג', הבנתי שאני חייב עזרה".

בבית המאזן מ' קיבל כלים לחיים. הוא למד שפה חדשה של קשר ונוכחות עם אנשים. "כל החיים הייתי לוחם, זאב בודד", מסביר הלוחם, שקיבל כאן את היכולת להיות חלק מלהקה. "למדתי לאכול אחרת, לנשום אחרת, להתנועע אחרת, לדעת לקבל טיפולים. זה פותח את הסקרנות ואת הגוף לדברים חדשים, כמו יוגה, שבעזרתה למדתי לקבל את הגוף ולעבוד איתו. למדתי שהגוף מסייע לנפש להירפא. מכל המעטפת הזאת, אפשר לצאת לחיים ולהיות אדם מתפקד. הגעתי עם שבר מאוד עמוק עם העולם, עשיתי חישוב מחדש, ועכשיו אני יכול לחזור לכאן כמתנדב. הבית הזה הוא פשוט מקום שבו אנשים טובים פועלים כשהמערכת נגמרת".

עמותת "איזון בחזרה למסלול" פועלת כבר 25 שנים כגוף ייחודי בתחום בריאות הנפש. בשנת 2001 היא הקימה כפר איזון בשדות ים, המתמחה בבני 18-40 שמתמודדים עם משבר כפול - מצוקה נפשית ושימוש בחומרים משני תודעה. בשנת 2019 היא החלה להפעיל בקיסריה את הבית המאזן "חבצלת" למתמודדים עם משבר שנוצר בעקבות טראומה.

"ב־7 באוקטובר היה ברור שעל העמותה שלנו, כאחת מהוותיקות בתחום, להיכנס מתחת לאלונקה", אומרת ד"ר אורית שפירו, מנכ"לית העמותה. "אמרנו: אוקיי, ניתן לזה מענה מיידי, מענה לטווח הביניים ומענה לטווח הארוך. הבית המאזן שהקמנו בקיסריה הוא חלק מהמענה ארוך־הטווח. זו חלופת אשפוז. טיפול בתוך בית, בתוך הקהילה".

מיכל כנפו, מנהלת הבתים המאזנים: "המטרה שלנו היא לבנות בריאות נפש 'בגובה העיניים'. אנחנו לא סוחבים את המטופל עלינו - אנחנו מצטרפים למסע שלו. לא אומרים לו 'רק תישען אחורה'. הוא מתחייב להתמודד עם החיים ועם המציאות"

שבוע בלבד לאחר 7 באוקטובר, העמותה הקימה את המרחב הטיפולי "איזונובה", שנתן מענה מיידי לשורדים של מסיבת הנובה ובני משפחותיהם, ואת "איזון ארנה", שסיפק להם טיפול משלים. במארס 2024, לאחר סבבי הלחימה בעזה, הורחב המענה והגיע גם מעבר לים: העמותה הקימה ריטריט איזון בהודו, שאליו הוטס צוות מקצועי שטיפל ב־12 מחזורים בכ־220 שורדי מסיבות, לוחמים ומפונים מהצפון ומהדרום.

"רואים כאן ניסים"

הבית המאזן "דרור" הוקם לפני שנה בדיוק, לנוכח הצורך הגובר בשטח טיפולי נוסף. טיטה מזל טוב, אחראית קשרי קהילה ואם בית ב"דרור", מדווחת על זינוק של 20% במספר הפניות מאז תחילת השנה, שהגיע ל־841. בכל רגע נתון שוהים בבית 12 מטופלות ומטופלים, ויש רשימת המתנה ארוכה.

בכלל, בבית "דרור", כל המטופלים זוכים לרשת מאוד גדולה של מטפלים, "שרואים אותם, חושבים אותם ומתכווננים למטרות הטיפוליות שלהם", אומרת כנפו. "אנחנו לא סוחבים את המטופלים עלינו - אנחנו מצטרפים למסע שלהם. והמסע הזה אינטנסיבי. יש בתים מאווררים יותר, אבל אצלנו יש דרישה. זה לא בית שאומר 'רק תישענו אחורה'. מי שמגיעים לכאן מתחייבים להתמודד עם החיים ועם המציאות".

הבתים פועלים בפיקוח משרד הבריאות ומוכרים על ידי קופות החולים (כללית, מכבי ומאוחדת), ביטוח לאומי ומשרד הביטחון. משך הטיפול משתנה בין הארגונים השונים, ומטופלי משרד הביטחון יכולים לקבל גם טיפול בבית למשך שלושה עד ארבעה חודשים. המטופלים מופנים דרך הארגונים, אבל לא כל אחד מתקבל. "יש אנשים שמגיעים עם שאלה אמיתית - האם אני רוצה לחיות או לא?", אומרת טיטה."אנחנו בודקים אם אפשר להשהות את הבחירה שלהם למות. לא יתקבלו לכאן מטופלים שמצבם דורש השגחה רפואית צמודה, שמתנהלים באלימות או שמתמודדים עם אובדנות קיצונית.

המטופל מ': "יום אחד הבן שלי עלה למגרש הכדורגל, שמעתי שם ערבית לידי, והתחלתי לצעוק כמו משוגע עד שהרחיקו אותי. כשהגיעה ההודעה מהמאמן שהילד ייאלץ לפרוש מהספורט 'כי אבא שלו לא יודע להתנהג', הבנתי שאני חייב עזרה"

"אנחנו עובדים עם הרצון. גם במשבר הכי עמוק, אנחנו מוצאים את הניצוץ הקטן שאיתו אפשר להתחיל להירפא. הבחירה לבוא לטיפול היא העיקרון הראשון. כל הזמן אני זוכרת שכל אחד מאיתנו או מהקרובים שלנו יכול להזדקק לבית הזה".

צוות הבית כולל כ־30 אנשי צוות, ובהם פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלי גוף־נפש, מדריכי יוגה, מיינדפולנס ושיאצו ומטפלים בכתיבה, באמנות ובגינון. "עד שאת לא נכנסת לכאן, את לא מבינה את העוצמה של 30 אנשי צוות שחושבים על כל מטופל ומטופל", אומר שי פיסטוק, אחד מרכזי הבית. "אנחנו ממש רואים כאן ניסים".

"המודל הטיפולי ההוליסטי מייצר חוויה שבה כל הבית הוא קהילה", מצטרפת כנפו. "לכל מטפל פרטני יש ארבעה מטופלים שהוא פוגש פעמיים בשבוע, ואותם מטפלים מנחים גם קבוצות כדי לחוות את כל הקבוצה. הם נמצאים בבית 24/7 ומהווים את רשת הביטחון המיידית".

"צורת החשיבה פה מאוד שונה מאשר בבית חולים", מסבירה ד"ר אסטריה ברק, הפסיכיאטרית של הבית המאזן, שהגיעה לכאן לאחר שנים בביה"ח לב השרון. "המטופלים פוגשים את עצמם דרך הרבה ערוצים - לא רק ורבליים, אלא גם דרך הגוף והיצירה - וזה פותח בפניהם הרבה אפשרויות שדרכן הם יכולים להשתפר. לבית החולים אנשים מגיעים שלא מרצונם. לכאן מגיעים עם הרבה כוונה, כדי לעשות שינוי. תרופות הן נדבך קטן בתוך המכלול. אני רואה בן אדם, לא מישהו שצריך תרופה".

שירה ברוקנר, פסיכולוגית מומחית ומדריכה קלינית, מלווה ומדריכה את הצוותים בשני הבתים מיום הקמתם. "זו מסגרת שמאפשרת לתת למשבר גם איזושהי משמעות", היא אומרת. "לכל מדריך יש מטפל שנותן לו הדרכה, ולכל מטפל ורכז יש הדרכה מאיתנו. זו שרשרת כזאת, שנועדה להתמודד עם העוצמות הגדולות מאוד שהמטופלים מביאים, וגם להעביר מידע בין כל המטפלים. כי בסוף, את המטופל האחד רואים 20 זוגות עיניים.

"יש המון חשיבה על כל מטופל, דרך הרבה זוויות. אנחנו רואים את המטופל גם באינטראקציה היומיומית, גם בחדר הטיפולים, גם דרך תנועה ומוזיקה וגם בתוך קבוצות הבוקר. האינטימיות שנוצרת בחודש וחצי או בחודשיים היא שוות־ערך להרבה שנות טיפול. המטרה היא לעזור למטופלים להתחבר לכוחות, ליכולות שלהם, לאקטיביות שלהם. זה אחד הדברים שהכי עוזרים בריפוי - לא להיות מטופלים פאסיביים, ולהבין שיש משמעות לסבל. משמעות ושייכות הן שני דברים מאוד משמעותיים בצמיחה מטראומה".

"מגיעים אלינו אנשים מפורקים, לא בתפקוד", אומרת סיגל תבל, אחת מרכזות הבית. "הם חווים כאב גדול. הרבה אזורים בחיים שלהם נפגעו, ברמת המשפחה, ההורות, התעסוקה, ההנאה והתחביבים. העוצמות כאן מאוד גבוהות. לא סתם מגיעים לחלופת אשפוז. ובתוך כל זה, אנחנו מייצרים מודל של בית מתפקד. זו חוויה עוצמתית ומחזיקה, שמאפשרת למטופלים לסמוך מחדש".

לכל מטופל שמסיים את הטיפול בבית נבנית תוכנית המשך טיפול ומעקב בקהילה. "זה לא רק להציל חיים של מטופלים - זה להציל את החיים של הילדים והמשפחות שלהם", מסבירה ד"ר שפירו. "רק להציל חיים זה לא מספיק מבחינתנו. המטרה היא שכל אדם ירגיש שהוא ראוי לחיות את החיים שמגיעים לו. את החיים שהוא רוצה. אני קוראת למי שמצויים במשבר נפשי להרים אלינו טלפון ולהתחיל במסע ההחלמה שלהם. אנחנו כאן עבורם". 

לפניות למערך הבתים המאזנים של "דרך האמצע": ⁠

מיייל: bait@izun.org.il ⁠

טלפון להודעות ווטסאפ: 053-54484820 

Noam.barkan@gmail.com