מוציא את עצמו מן הכלל: על "נמות ולא נתגייס"

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר.

הוא אומר "נמות ולא נתגייס", אומר "נמות באוהלה של תורה", אבל באורח נס, למרות הנכונות המובעת בהצהרותיו הפומביות, איש מהרשעים האלו לא קבור בהר הרצל, ונשמתם אינה צרורה עם נשמת הקדושים והטהורים שנופלים ועולים בסערה השמימה, ונופלים ונופלים ונופלים, עם דמעות אימהותיהם ואבותיהם, והארץ רועשת מקולות קריעת החולצה ונפילת הגוף על הברכיים, שמיטת הידיים לצדדים, הטיית הראש הצידה בהלם ושאלה. לא, לא הם. העבודה הזאת, עבודת הקודש הזאת של הצלת העם והארץ, של הצלת ארבעת הבנים כולם, אינה שלהם. שמישהו אחר יתכבד ויעשה אותה, ואם אפשר בשקט. אנשים לומדים כאן.

רשע, מה הוא אומר?

שום דבר לא יזיז אותי מעמדתי. העולם אולי השתנה, אבל אני לא. מלחמת קיום אולי התרגשה על מדינת ישראל בה אני חי, ממנה אני ניזון, מכלכלתה אני נהנה, מהתרבות, מהחינוך, מאיכות הסביבה, מהתעשיה והמסחר, ממפעלי המורשת והתחבורה ובעיקר – ממערכת הביטחון שלה שבזכותה אני יכול להמשיך בחיי, אבל אני בשלי. יש לי מסכת לסיים.

ואם הכלל לא יפטור אותי ואת בני מלהיות חלק מהמלחמה הנוראה הזו שנכפתה עליו (עליו ולא עלי! איזה קשר יש לו לזה?), אם הוא לא ימשיך לתת לי את כל הזכויות אבל בלי החובות, ואם הוא יעז ויבקש שאוכיח שאני באמת מתייצב באוהלה של תורה בכל יום כמו שאני מצהיר (ואם באמת אני עושה את זה, מה הבעיה להוכיח?), הוא יענש.

באוהלה של תורה עולם כמנהגו נוהג. הרחק משדה הקרב, מקולות הפגזים והנק"ל, מהאבק והחום. באולמות ממוזגים יושבים אוגדות אוגדות של חיילים עריקים, פחדנים, רשעים, מפונקים, שהפציעה היחידה שיכולה להיות להם היא חתך נייר, ואם לא ניתן להם להמשיך להתחבא באוהל הגלמפינג הזה הם יגררו את כולנו למטה. הם יעצרו הכל, את המאמצים להשבת החטופים והכנעת החמאס, (כלומר פדיון שבויים ומלחמת מצווה, שכידוע, אליה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"(. הם יאיימו, ואם איומיהם ולא יועילו הם יתמקחו ואז יאיימו שוב, ואז בלי הנד עפעף, הם יפרקו את הממשלה יחלישו אותה ואולי אף יוליכו אותנו באמצע מלחמה לבחירות.

ולאורך כל הזמן הזה, יוסיף הרשע להביט במראה. ולא הוא ולא דמותו הרשעה ישפילו מבט, יתביישו שהם חיים בזכות אלה שנפלו גם בעדם. "נמות ולא נתגייס", הוא יחשוב ויחייך. ואם, חלילה, בזמן הזה יגיעו מההר הקדוש קולות בכי או תפילת "אל מלא רחמים", הוא יגיף את החלון וימשיך להצדיק את עצמו בהינף אגודל. ואשתו תישן לילות רצופים ושלמים, למרות שיש לה ילדים בגיל צבא. ושום חלום בעתה לא יטריד את מנוחתה. ושום דפיקה בדלת לא תקפיץ אותה, אפילו את האסוציאציה הזאת צריך להסביר לה.

וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.