"אמא, תצילי אותי?": המשבר שתוקף את הילדים, והנתון המטריד

גלי הטראומה הקיצונית ששברה את חיינו בטבח 7 באוקטובר עדיין מכים בנו. המציאות הבלתי נתפסת שבה אנחנו מגדלים את ילדינו מאז ממשיכה לכרסם בנפש שלנו, ההורים, וגם בזו הרכה והחשופה של ילדינו. כדי לנסות להבין מה קרה לנפש שלהם, פנינו למומחים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה של ילדים ובני נוער בצפון, בדרום ובמרכז, וכן לקופות החולים שפועלות בכל הארץ, וביקשנו נתונים על היקף הפניות לעזרה נפשית בשנים האחרונות ועל מגמות השימוש בתרופות פסיכיאטריות בקרב ילדים ונוער.

הממצאים החלקיים שנחשפנו אליהם מציירים תמונה מדאיגה: בד בבד עם העלייה החדה והדרמטית באתגרים הנפשיים והצורך המתגבר של הילדים במענים טיפוליים - העמיק גם המחסור במטפלים. "עוד לפני הקורונה היינו במצוקה. מטפלים בשירות הציבורי נשחקים, עוברים לשוק הפרטי או שעוזבים את המקצוע או את המדינה", אומר פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות ומנהל חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת כללית. "המטפלים שנשארים במערכת נושאים בעומס גובר, והשחיקה שהחלה בקורונה החמירה אחרי 7 באוקטובר".

לצד העלייה החדה בדיווחים על מצוקה, לחץ, חרדה ודיכאון, מאז 7 באוקטובר נרשמת עלייה מתמדת ומשמעותית, של בין 30% ל־%40, בצריכת תרופות נוגדות חרדה ודיכאון בקרב ילדים ונוער בישראל, גם בגילי ילדות צעירים. "זה נתון דרמטי שלא נרשם בשום מקום בעולם", אומר פרופ' זלצמן. "במרפאת ילדים ונוער בגהה, במחלקת היום, אנחנו רואים עלייה של 40% בפניות לטיפול נפשי, ופניות של ילדים שלא נזקקו בעבר לטיפול. יש במחלקת היום קלסר עם 100 ילדים שממתינים לטיפול - משך ההמתנה בתור הוא שנה. זה משהו שלא הכרנו לפני 7 באוקטובר".

חשוב להדגיש: יש מצבים קליניים שבהם טיפול תרופתי הוא מציל חיים. ועדיין, ביקשנו לבדוק עם המומחים אם היד של הרופאים קלה על המרשמים, בשל מצוקת המענים. התשובה אינה חד־ערכית או חד־משמעי, היא מורכבת. "המחסור במענים העלה את מספר המרשמים. רופאי ילדים רושמים יותר פרוזק ופריזמה, אבל אם לא מטפלים בדיכאון - הוא מחמיר, לכן טוב שמטפלים", אומר פרופ' זלצמן, שמבהיר: "התרופות נחשבות לבטוחות מאוד, וכמובן חשוב להיות במעקב הרופא שרשם את הטיפול התרופתי".

"עלויות מטורפות"

גאיה (שם בדוי), בת 15, סובלת מהתקפי חרדה. "זה התחיל עוד לפני המלחמה", מספר אביה, "אבל גבר אחרי שהמלחמה פרצה. היא יכולה להתעורר מסיוטים בלילה. יש ימים שבהם היא שוכבת במיטה ולא מסוגלת לקום. מצב הרוח שלה משתנה. אנחנו מרגישים הרבה חוסר סבלנות ועצבים". כמו הורים רבים, גם הוריה של גאיה ביקשו למצוא עזרה נפשית לבתם. "הלכנו לפסיכיאטר פרטי, כי חששנו שיהיה רישום שיחבל לה בצבא. זה ממש לא פשוט. העלויות מטורפות, אבל כל המשפחה מגויסת לעזור לגאיה להחלים".

ד"ר יונתן קורנשטיין: "אצל משפחות שפונו מביתן ונאלצו להתגורר במלון נוצרה פגיעה ביחסים במשפחה, בסמכות ההורית. אצל הרבה ילדים חוסר תפקוד הפך לנורמה. זה אפילו לא היה חריג, מרוב שזה היה נפוץ שילד מסתגר במלון ולא הולך ללימודים"

כל המומחים שעימם שוחחנו מרגישים בשטח את העלייה התלולה במצבי קיצון נפשיים של ילדים ובני נוער. "אנחנו רואים הרבה ילדים שהתפקוד שלהם נפגע מאוד, ורק עכשיו, שנתיים אחרי שהחלה המלחמה, הם מתחילים להתאושש", אומר ד"ר יונתן קורנשטיין, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ומנהל המרפאה הפסיכיאטרית לילדים ולנוער במרכז הרפואי זיו.

"אנחנו רואים שהאוכלוסייה הכי פגיעה היא זו שהיתה מפונה בשנה וחצי האחרונות, ולא היו לה מסגרות חינוכיות מסודרות. המשפחות נאלצו להתגורר במלון, וזה יצר פגיעה ביחסים במשפחה, פגע בסמכות ההורית. אצל הרבה ילדים חוסר תפקוד הפך לנורמה. זה אפילו לא היה חריג, מרוב שזה היה נפוץ שילד מסתגר בחדר המלון ולא הולך ללימודים".

ד"ר רשא אליאס, מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ומנהלת מחלקת "גוונים" לאשפוז פסיכיאטרי לנוער במרכז הרפואי זיו, מוסיפה: "לפני הקורונה, אם ילד לא הלך לבית הספר זה היה נחשב מצב חירום פסיכיאטרי. כל המערכת היתה נעמדת על הרגליים, היינו מפעילים גורמי טיפול, גורמים בקהילה, ואם היה צורך, גם התערבות של גורמי חוק, כי אנחנו מאמינים שילד צריך להיות במסגרת חינוכית קבועה ומתמשכת למען ההתפתחות התקינה שלו. היום, לצערי, אנחנו רואים את זה הרבה".

לדברי ד"ר קורנשטיין, "במערך הפסיכיאטריה של הילד אנחנו רואים עלייה משמעותית בהפרעות אכילה, עלייה גבוהה מאוד בחרדות, ובאופן כללי רואים הרבה יותר מקרי קצה. גם בגלל הסטרס הגדול שכולנו חיים בו וגם משום שהילדים הגיעו אלינו בשלבים מאוחרים יותר מאשר בעבר. גם מפני שהם היו פחות במסגרות והיו עליהם פחות עיניים, וגם כי לאורך המלחמה אנשים לא יצאו מהבית בשל ריבוי אזעקות ונפילות באזור, גם לא כדי לקבל טיפול".

"במחלקת האשפוז, שבה נמצאים המקרים האקוטיים ביותר", אומרת ד"ר אליאס, "היו לנו לפני המלחמה 15 מיטות, והן הספיקו. היום אנחנו עם שתי מחלקות בתפוסה של 30 מיטות מלאות. בגדול אפשר לומר שיש עלייה של 200%".

אצל ילדים, נוסף על הפגיעה המיידית, אומרים המומחים, נפגע גם מסלול ההתפתחות התקין של הילד. "אלה ילדים שחלקם סובל מנזק מצטבר. זה ציבור ענקי של ילדים שההתפתחות שלהם נפגעה, וזאת פגיעה שתלווה לאורך שנים. ייקח הרבה זמן להתאושש", אומר ד"ר קורנשטיין.

למרות הנתונים שמעידים על עלייה דרמטית במרשמים לתרופות פסיכיאטריות לילדים ולנוער, ד"ר קורנשטיין אינו מרגיש שבמערך חלה עלייה בשימוש בטיפול תרופתי. "אנחנו מאמינים בטיפול ביו־פסיכו־סוציאלי, בעבודה עם ההורים ובהחזרת הכוחות שלהם. אם יש עלייה, אולי אפשר לראות אותה אצל רופאי המשפחה והילדים, שאין להם אפשרות לתת מענים נוספים כמו שאנחנו יכולים לתת במערך הפסיכיאטרי".

מאז 7 באוקטובר הוכשרו רופאי ילדים ברחבי הארץ בתחום, וכמו רופאי משפחה החלו גם הם לרשום תרופות נוגדות חרדה ודיכאון. "השימוש בתרופות הפך נגיש יותר, ועם זאת הוא גם מציל חיים", אומרת דורית בן־גד אלבז, פסיכולוגית רפואית וחינוכית מומחית ומדריכה במרפאת בריאות הילד ב"מאוחדת", מחוז ירושלים.

"השנים האחרונות היו קשות מאוד לכולנו - למבוגרים ובוודאי לילדים ולנוער", ממשיכה בן־גד אלבז, "זה התחיל בקורונה. אני רואה הרבה ילדים שהיו בני 14-13 בזמן הקורונה ועכשיו הם בני 17-16, והם מתמודדים עם הרבה אתגרים. הם היו בבידוד חברתי, למדו בזום, וזה העלה הרבה קשיים".

"לזהות את החרדה"

מנתוני "מאוחדת", בין השנים 2020 ל־2025 יש עלייה מתמדת בצריכת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בקרב ילדים. כך, לדוגמה, לפני חמש שנים קיבלו 1,185 ילדים בגילי 12-6 תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, ובשנת 2024 קיבלו 1,647 ילדים באותם הגילים טיפול תרופתי. בגילי 18-13 בשנת 2020 קיבלו 4,156 מבוטחי הקופה תרופות, ובשנת 2023 קיבלו טיפול תרופתי כבר 5,967 ילדים באותם הגילים.

"טיפלתי בנערה בת 13, שההורים שלה חשבו שהיא על הרצף האוטיסטי כי היו לה הרבה קשיים חברתיים. היא סיפרה שבבית הספר היא קפואה ולא מצליחה לדבר עם חברות", אומרת בן־גד אלבז. "היא סבלה מהתקפי חרדה עוד לפני 7 באוקטובר, והחלטנו לנסות טיפול תרופתי. אחרי תקופה לא ארוכה היא הגיעה אלי וסיפרה 'פתאום יש לי חברות'. אמרתי לה 'תמיד היו לך חברות, פשוט עכשיו את יכולה לדבר איתן והן מגיבות אלייך'.

פרופ' גיל זלצמן: "במחקר באונ' תל אביב, שהחל בתקופת הקורונה, נבדקו מדדים של דחק בקרב הסטודנטים בעזרת שעון חכם. המדדים הראו עליית סטרס בתקופות של סבבים בעזה, ועלייה שלא נרשמה בשום מקום בעולם ברמות של סטרס ב־7 באוקטובר"

"הטיפול התרופתי היה מלווה בטיפול רגשי, ובהמשך הנערה החלה לרדת במינון של התרופה. היא למדה לזהות את החרדה ולהיעזר בכלים אחרים כמו נשימות, עד שהפסקנו את הטיפול התרופתי לגמרי".

גם נתוני קופות החולים לאומית ומכבי מצביעים על עלייה עקבית ומשמעותית במספר הילדים ובני הנוער שמקבלים מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, וכן לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. נתוני הרכישות הכוללים (לכל הגילים) בקופת חולים לאומית מצביעים על עומס רכישות ניכר במחצית הראשונה של 2025: בעוד בכל שנת 2024 בוצעו 197,564 רכישות, במחצית הראשונה של 2025 היו כבר 138,214 רכישות - מה שמעיד על המשך המגמה ואף על האצה יחסית.

בסקר בריאות מקיף שבוצע באפריל 2025 בקרב בני נוער בגילי 18-14 במכבי שירותי בריאות - 20% מבני הנוער דיווחו על תחושת חרדה, דיכאון או כעס לעיתים קרובות או כל הזמן, 18% העידו שהם זקוקים לסיוע נפשי מקצועי בעקבות המלחמה, 40% העידו שהם נוהגים לצרוך משקאות אלכוהוליים, 30% דיווחו שהם פחות מרוכזים בלימודים, ו־40% שיתפו שהם ישנים פחות טוב מאז המלחמה. ד״ר יהודה תנורי לימן, ראש מערך בריאות הנפש במכבי שירותי בריאות, אומר כי "שתיית אלכוהול לעיתים קרובות מביעה מצוקה שאינה מדוברת או מטופלת".

לדבריו, "אנחנו רואים עלייה בחרדה גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. אנחנו יודעים גם להגיד שיש עלייה במתן תרופות אנטי־חרדתיות בקרב ילדים כמו באוכלוסייה הכללית. אין עלייה באבחנות של הפרעת קשב וריכוז, אף שאפשר בהחלט לומר שבעקבות המלחמה טווח הקשב אצל כולנו התקצר". כמו בקופות החולים האחרות, גם ב"מכבי" יינתן במקרים מסוימים טיפול תרופתי גם בגילים רכים עד גיל 5. "בגילים האלה ננסה למצות טיפולים אחרים, אבל אם יש אבחנה פסיכיאטרית ויש צורך, נתחיל טיפול גם בגיל צעיר".

"ואם יחטפו אותי?"

"באוקטובר 2023 עברנו אירוע קיצון שאין דומה לו בעולם, אירוע שעדיין אין ספרות בנושא שלו. למעשה, זה אירוע הטרור הכי גדול בהיסטוריה, ביחס לאוכלוסייה אזרחית, שפגע בנשים בהיריון, בילדים, בתינוקות, בזקנים, באנשים עם אוטיזם ועם נכויות. כולם נפגעו, והכל שודר ברשתות החברתיות בלייב. יש פה אימפקט חסר תקדים", אומר פרופ' זלצמן.

עבודות שנעשו בשירותי בריאות כללית מצביעות, לדבריו, על עלייה של 50% בצריכת נוגדי חרדה באוכלוסייה הכללית, כלומר מבוגרים ובני נוער, וצריכה גבוהה פי שלושה של משככי כאבים פיזיים נרקוטיים. מדובר בסקר שנערך בקרב 3 מיליון מבוטחים. "בעוטף נרשמה עלייה של 200% בצריכת תרופות - שזה נתון שלא נרשם בשום מקום בעולם".

לדברי פרופ' זלצמן, משרד הבריאות השווה נתונים של הרבעון האחרון של 2023, שבו פרצה המלחמה, לרבעון האחרון של 2024, ומצא עלייה של 19% בצריכת נוגדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI בכל האוכלוסייה. במחקר אחר של "מכבי", לדבריו, נרשמה עלייה של 317% בצריכת נוגדי חרדה, כלומר פי שלושה בכל האוכלוסייה - מאז המלחמה.

נירית צוק: "השילוב של מציאות חיים בלתי יציבה, מלחמות, אזעקות וטילים מכניס את כולנו לסחרור, ועל אחת כמה וכמה את הילדים והמתבגרים. כשמוסיפים לזה את החשיפה לתכנים קשים ברשתות, כולל פייק ניוז והפחדות יתר - מפלס החרדה עולה"

לדבריו, המנבא הטוב ביותר לחרדה אצל ילד אינו קרבתו לסכנה, אלא מצבו של המבוגר המטפל העיקרי שלו. "אנחנו יודעים שילדים מושפעים מהמבוגרים בסביבתם באופן הישרדותי", אומר פרופ' זלצמן. "בתקופת מלחמת המפרץ, פרופ' נתי לאור חקר ומצא ש'אם ההורה, המטפל העיקרי של הילד, רגוע - הילד רגוע. אם ההורה בחרדה - גם הילד בחרדה'. יש לזה הסבר אבולוציוני", אומר פרופ' זלצמן.

"תחשבי על במבי ביער. הוא נולד לפני שעתיים, נעמד ליד אמא שלו, האיילה, ואוכל עשב. אין לו תחושת סכנה. מתחיל רחש בשיחים, אמא איילה מריחה אריה שמתקרב לטרוף אותם ומגיבה ב־fight or flight (הילחם או ברח) - מפרישה אדרנלין, מעלה קצב לב ונשימה, מרחיבה אישונים, מזרימה דם לקצות הגפיים ומתחילה לרוץ. הבמבי ייצמד אליה וירוץ אחריה, גם אם אין אריה בשיחים. נניח שזו איילה חרדתית, בכל פעם שהיא שומעת רחש בשיחים, היא מתחילה לברוח, והבמבי נצמד ובורח איתה. הוא לומד ממנה מהי סכנה.

"כך גם אצל בני האדם: אם המבוגר המטפל העיקרי מעביר איתות שהעולם מסוכן - הילד סופג את האיתות ומגיב בהתאם", אומר פרופ' זלצמן. "אנחנו נראה ילדים שנצמדים לרגל של האם ולא עוזבים אותה, כשלפני המלחמה הם היו רצים לשחק בלי בעיה. נראה ילד שהיה הולך לבית הספר בשמחה ופתאום לא מוכן ללכת. ילד שנגמל מחיתולים חוזר פתאום להרטיב".

"כל ילדי ישראל נחשפו מאז 7 באוקטובר לטראומה הלאומית - ברשתות, על גבי שלטים בכבישים, דרך הטלוויזיה הדולקת בסלון או מדיבורים בין מבוגרים על המצב, וכמובן, ילדי המילואימניקים שחיים את מצב החירום כל זמן שההורה המגויס לא איתם", אומרת יפעת גונן־בן ענת, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה, מנהלת השירות הפסיכולוגי חינוכי במועצה האזורית עמק המעיינות. חשוב לה להדגיש שהיא מתארת את המצב דרך פריזמה מקומית בלבד.

"אין להשוות את רמת הדחק והסטרס באזור שאנחנו גרים בו, לעומת ילדים בעוטף, בצפון וגם במרכז. אמנם האזור שלנו חווה אזעקות ונפילות, בעיקר כשהלחימה התרכזה בצפון, אבל לא באותם ממדים כמו באזורים אחרים". עם זאת, גם בעמק המעיינות נצפתה עלייה במצוקה הנפשית מאז פרצה המלחמה. "בהתחלה ראינו פחד ממשי וברור אצל חלק מהילדים, שהגיע בדמות שאלות כמו 'מה יקרה אם יחטפו אותי, אמא? איך תוכלי להציל אותי?' זה פחד מאוד קונקרטי.

"ככל שחלף הזמן, ובשילוב הדחף שלנו לחזור לשגרה, זה הפך יותר תת־קרקעי. השגרה כמובן מיטיבה, אבל יש לכך גם מחירים. אנחנו פוסחים על קשיים, שממשיכים לפעפע מתחת לפני השטח, וזה מתבטא באופן עקיף. אנחנו רואים הרבה חרדה שמתבטאת ברגרסיה לשלבי התפתחות קודמים, היצמדות של ילדים שהיו עצמאיים להורים שלהם, חזרה למקום של תלות, התעוררות מרובה במהלך הלילה, סיוטים. אצל מתבגרים, נראה פחות יציאה מהבית, וזה כמובן מחובר גם לקורונה, עד לנסיגה חברתית. נראה הרבה מאוד כעסים בעוצמות לפעמים חריגות. נראה גם חלקים דיכאוניים", אומרת גונן־בן ענת.

"ההורים מותשים"

לדברי פרופ' זלצמן, "העלייה בצריכת תרופות פסיכיאטריות בקרב ילדים ונוער מעסיקה חוקרים וגורמי טיפול בכל העולם. המגזין 'TIME' פרסם ב־2003 כתבת שער נרחבת שכותרתה 'האם אנחנו נותנים יותר מדי תרופות לילדים שלנו', בעקבות מגמת עלייה בשימוש בכל התרופות, כולל תרופות נוגדות דיכאון וחרדה.

"ב־2015 הראה צוות פסיכיאטרים בראשות פרופ' מארק אולפסון מאוניברסיטת קולומביה עלייה בשימוש בנוגדי חרדה כמו וליום, ואבן, לוריוון וקסנקס בקרב ילדים וכן עלייה דרמטית יותר של כמעט פי שניים בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה מסוג SSRI בקרב ילדים בארה"ב בתוך שני עשורים. אחת הסיבות היא אולי מחקרים רבים שהראו שתרופות אלה בטוחות לשימוש. כלומר, העלייה בשימוש בתרופות נוגדות חרדה ובתרופות נוגדות חרדה ודיכאון בקרב ילדים ונוער עולה בלי קשר ל־7 באוקטובר".

עם זאת, פרופ' זלצמן מבהיר כי "בהחלט רואים עלייה בתחלואה של PTSS - Post-Traumatic Stress Symptoms. למשל, יש עבודות שמדברות על כך ש־90% מהילדים ומהמבוגרים בישראל מעידים על פגיעה במשך השינה ובאיכותה.

במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב, שהחל בתקופת הקורונה, נבדקו מדדים של דחק בקרב הסטודנטים בעזרת שעון חכם. המדדים הראו עלייה של מדדי סטרס בתקופות של סבבים בעזה, ועלייה שלא נרשמה בשום מקום בעולם ברמות של סטרס ב־7 באוקטובר. אצל כולם ירדה איכות השינה, נפגע משך השינה, ועלה הדיווח על חרדה. אם באוכלוסייה הכללית שכיחות החרדה היא 11%, מאז 7 באוקטובר אנחנו רואים שכיחות של 55% מהאוכלוסייה. זה דרמטי", אומר פרופ' זלצמן.

"אני פוגשת הרבה הורים מותשים, שמרגישים לבד מול המערכת", אומרת נירית צוק, חוקרת תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים למתבגרים. "מחקרים מראים שמתחילת המלחמה יש עלייה בתחושות חרדה ודיכאון בקרב ילדים ובני נוער. השילוב של מציאות חיים בלתי יציבה, מלחמות, חוסר ודאות, אזעקות וטילים מכניס את כולנו לסחרור, ועל אחת כמה וכמה את הילדים והמתבגרים.

"כשמוסיפים לזה את החשיפה לתכנים קשים ברשתות, כולל פייק ניוז והפחדות יתר - מפלס החרדה עולה. כשההורים מבינים שהילד סובל מחרדות וממצוקות נפשיות, הם מנסים להיעזר במערכת החינוך או הבריאות, שלא תמיד מצליחות לעמוד בעומס. מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית, מוצא פתרונות, ומי שלא - נשאר לפעמים לבד עם המצוקה".

"גם תקווה וניסים"

סיגל סידליק אלון, פסיכולוגית ארצית בחטיבת קהילה בשירותי בריאות כללית, מתארת כי "מאז הקורונה הילדים שלנו במשבר וזקוקים יותר לעזרה. ראינו קפיצה בהרבה מאוד מצבים נפשיים מורכבים אצל בני נוער, כמו עלייה בהפרעות אכילה, עלייה בהסתגרות וגם בחרדה. על כל זה הגיעה המלחמה, ובהחלט יש עומס גדול ועלייה בביקוש לטיפול, אבל חשוב לומר שיש גם עלייה גדולה בהיצע. אנחנו מגדילים גם את כמות וגם את מגוון המענים", היא אומרת.

יפעת גונן־בן ענת: "אנחנו רואים הרבה חרדה, שמתבטאת ברגרסיה לשלבי התפתחות קודמים, היצמדות להורים, התעוררות מרובה בלילה, סיוטים. אצל מתבגרים, נראה הרבה מאוד כעסים בעוצמות לפעמים חריגות, וגם חלקים דיכאוניים"

"הצורך היום בישראל גדול מאוד. גם כשמבקשים להשיג מענה בשוק הפרטי לילדים יש תורי המתנה של חודשים, וזאת בהחלט בעיה. אנחנו קוראים לזה 'זמן ילד': ילד בן 3 שמחכה חודש או ילד בן 10 שממתין לטיפול חצי שנה - זה בפרופורציות אחרות מאדם מבוגר שמחכה, גם מבחינת היחס בין ההמתנה לשנות החיים וגם מבחינת ההתפתחות, שהיא קריטית.

"לכן אנחנו משתדלים להיות קשובים לנושא הזה של 'זמן ילד'. לא כל ילד צריך מענה מסורתי של טיפול שבועי מתמשך, חלק מהילדים צריכים טיפול קצר וממוקד. לכן פתחנו שירותים של 'התערבות ממוקדת משבר', כדי לסייע לילד שזקוק למענה מהיר כך שהמצוקה לא תתפתח לבעיה שתצריך בהמשך טיפול ממושך".

לדברי סידליק אלון, שירותי בריאות כללית הגדילו באופן משמעותי את מספר המרפאות, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים, וכן את האפשרות לקבל טיפול בתוך המרפאות, בבתי החולים או אצל מטפלים בהסדר. כמו כן, נוספו התערבויות ממוקדות מקוונות המאפשרות מענה מהיר לילדים ולנוער עד שמונה פגישות, ושלוש שיחות תמיכה טלפוניות להורים ולמתבגרים, על ידי פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, בתוך שבוע-שבועיים מרגע הפנייה.

כל פונה עובר הערכה ראשונית בתוך חודש-חודש וחצי לצורך שיקול דעת קליני והפניה למסלול הטיפול המתאים. נוספו טיפולים קבוצתיים כדי לתת מענה רחב יותר לילדים, ותוגבר המענה לגיל הרך, כולל טיפול בתינוקות ובפעוטות ובבני משפחותיהם במקרים של דיכאון, חרדה, אירועים טראומתיים או קשיים התפתחותיים.

"יש מקרים דחופים שיקבלו מענה מהיר יותר, ויש לצערנו כאלה שימתינו יותר זמן בתור. אנחנו עדיין לא נמצאים במקום שבו היינו רוצים לראות את המענה הנפשי בישראל. גם במערכת החינוך יש פסיכולוג אחד על 1,000 ילדים, וגם שם יש המתנה. זה מאוד כואב, אבל זה המצב כיום, ולכן אנחנו מגדילים את כמות הטיפולים הקבוצתיים".

בד בבד עם העלייה בצורך בטיפול רגשי בעקבות המלחמה, יש כמובן את "מצוקות השגרה". "אלה יכולים להיות ילדים שמתקשים להיגמל מחיתולים או ילד שעבר התעללות בגן. כל המקרים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת מגיעים אלינו לטיפול. יש מקרים של דיכאון אחרי לידה, וגם ילד שנולד לו אח והוא חזר להרטיב, או ילד שאבא שלו במילואים והוא חזר להתעורר בלילה ולישון במיטת ההורים".

בדרום הארץ, שספג את המהלומה המחרידה של טבח 7 באוקטובר, המצב מדאיג עוד יותר. ד"ר יקטרינה קובלונוק, מנהלת מרפאה לילדים ולנוער ביחידה לפסיכיאטריה לילדים ולנוער בביה"ח סורוקה, מספרת שהיא רואה במיון הפסיכיאטרי עלייה ניכרת במקרים של דיכאון ואובדנות בקרב בני נוער מאז 7 באוקטובר.

"פתחנו שלוחה בשדרות, מרפאת עוטף נפש. אחד המומחים שלנו יורד פעם בשבוע לשדרות כדי לטפל בתסמיני פוסט־טראומה. גם באזורים של נתיבות, אופקים והעוטף רואים הרבה יותר אובדנות וחלקים דיכאוניים. הילדים שם חרדתיים יותר, וגם ההורים, שהם העוגן של הילדים, נמצאים בחרדה". כמו בצפון הארץ גם בדרום, ד"ר קובלונוק צופה כי גל של פניות יגיע אחרי שהאירוע יסתיים. "אצל ילדים נראה הרבה נשירה, גלויה וסמויה. חלק מהילדים לא חזרו לתפקוד עוד מאז הקורונה".

גונן־בן ענת מתארת עלייה משמעותית בחרדה ובהתנהגויות תוקפניות: "למשל, ילדים בגן או בבית ספר יסודי שממחיזים חטיפה תוך כדי משחק. ילדים משתמשים במרחב המשחקי כדי להתמודד עם החרדה הכי גדולה שפשטה בציבור אחרי 7 באוקטובר. אף אחד לא העלה על דעתו שיהיה אפשר להוציא ילדים, נערים ובוגרים מהמיטות שלהם, ופתאום זה הפך מוחשי, ומדובר בתקופה הראשונה של המלחמה.

"באותה תקופה עוד היו ילדים בשבי, ולנו, אנשי הטיפול, היה ברור שהילדים חייבים לווסת את החרדה ואת הפחד הממשי. אני חושבת שהמרחב המשחקי הפך למקום שבו אפשר לתת דרור לפחדים האלה. התפקיד שלנו פעמים רבות היה לעזור לאנשי החינוך מצד אחד להגיב לפי הנהלים ונורמות ההתנהגות, ומצד שני להיות באמפתיה ובחמלה, תוך הבנה מה עומד מאחורי ההתנהגות התוקפנית".

גונן־בן ענת מספרת על עלייה במצבים של ילדים צעירים מאוד עם אמירות אובדניות. "לא עם כוונות ממשיות או תוכניות קונקרטיות, אבל השיח הזה של 'הכל כל כך קשה ומפחיד ומאיים' בהחלט קיים שם. אני מניחה שזה מגיע מילדים שממילא המבנה האישיותי שלהם רגיש יותר והם מצליחים פחות להדחיק. גם ההורים לא יודעים לתת מענה. לפעמים ההורים מגיבים בבהלה, וכשילד מבוהל פוגש עיניים של הורה מבוהל - החוויה היא שהאדמה רועדת ואין מי שיחזיק".

לצד המצב הנפשי המטריד, המומחים מציינים גם את השיפור ואת הגיוון הרב במענים שהתפתחו בעקבות המצוקה. "חשוב לומר שאנחנו רואים גם תקווה וניסים בעבודה שלנו", אומר ד"ר קורנשטיין. "אנחנו רואים ילדים שלא תפקדו, שלא יצאו מהחדר, שלא היו להם קשרים חברתיים והיו אובדניים או עם הפרעות אכילה קשות - ורואים גם הרבה החלמה. ילדים אמנם פגיעים, אבל גם עם יכולת צמיחה והחלמה מאוד גבוהה אם הם מקבלים טיפול ומענה".

למה אנחנו, ההורים, חייבים לשים לב? | פרופ' גיל זצלמן

1. כל שינוי בהתנהגות של הילד.
למשל, אם הילד היה פעלתן ופתאום הוא שקט ומופנם.

2. תוקפנות ורגזנות אצל ילד הן סימפטומים ראשונים לדיכאון ולחרדה.

3. חוסר תפקוד - אם הילד מפסיק ללכת לבית הספר, לחוגים, לפעילויות שאהב.

4. הפרעות בשינה. ילד עם דיכאון וחרדה לא נרדם או מתעורר מוקדם או כמה פעמים במהלך הלילה.

5. נסיגה לשלב התפתחותי קודם.

6. פגיעה עצמית ללא אובדנות.

7. מחשבות אובדניות.

פרופ' זלצמן מבהיר כי לא נצפתה עד כה עלייה בהתאבדויות בעקבות 7 באוקטובר, למרות העלייה החדה בתסמיני פוסט־טראומה, בדיכאון ובחרדה. עם זאת, אובדנות בקרב ילדים ובני נוער ניתנת למניעה.

"חשוב לשאול. אנשים חוששים לשאול את הילד שלהם אם יש לו מחשבות על התאבדות. מחקרים מוכיחים שזה לא מסוכן לשאול ילדים גם מתחת לגיל 12 באופן ישיר. הוכח מדעית שלא רק עצם השאלה לא מסוכנת - היא גם מצילה חיים. אם ילד מסתובב בבדידות נוראית, עם מחשבות שהוא לא יודע מאיפה הן מגיעות, ואתם שואלים - הילד משתף. יש לו הקלה. הוא מבין שזה יכול לקרות. מפנים אותו לטיפול, הוא מדבר עם גורם טיפול מקצועי, ואם יש צורך הוא מקבל טיפול תרופתי. אם אין לו מחשבות אובדניות - השאלה תעבור לידו".

מה עושים במצב חירום?

• אם יש סכנה מיידית - מגיעים למיון פסיכיאטרי או רגיל.
• אם יש סכנה והיא לא מיידית - הרחקת אמצעים היא הדרך הטובה ביותר למנוע התאבדות. להרחיק תרופות וכדורים כך שלא יהיו בהישג יד. לשמור על הנשק האישי מופרד ממחסנית ונעול בכספת. מאז 7 באוקטובר יש 200 אלף אקדחים נוספים. חשוב להתקין סורגים ולחסום עלייה לגג. לפנות לעזרה מקצועית כמה שיותר מהר.

טלפונים לחירום:

ער"ן: 1201
סה"ר: צ'אט או ווטסאפ של עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

Noam.barkan@gmail.com