"אני רץ לחדר באמוק, נועל את הדלת. אני מרגיש שהיחיד שרואה הכל ויודע מה עובר עלי זה בורא עולם. אני מוציא את המחברת, מדפדף לדף האחרון, כותב לו שני משפטים: 'בבקשה תוציא אותי מהפלונטר הזה; תשמור על אשתי והילדים'. בשלב הזה קו המחשבה הרציף כבר לא נמצא שם. באקט אימפולסיבי וחסר מעצורים, אני דורך את האקדח, מכוון ממש מתחת לראש, לסנטר, ולוחץ על ההדק.
"אני נופל למיטה. אחרי דקה-שתיים אני מושיט את היד למצח. אני מרגיש חור ורואה כמויות של דם, ופתאום, בשנייה, נופל לי האסימון: ההשלכות של המעשה הזה על הילדים ועל אשתי. אני נכנס לאטרף של לחץ, של חרטה, של 'מה עשיתי?'. אני קם מהמיטה, הכל דם מסביב. אני פותח את הדלת. הלשון שלי קרועה ומנופחת בתוך הפה, ואני לא מצליח לדבר. אני רק צורח. מכאן והלאה, כל מה שאני חושב עליו זה רק על דבר אחד - איך לא למות".
במילים אלה, בצלילות ובבהירות, מתאר אברהם זרן (25), נגד לשעבר בחיל הרבנות בצה"ל, את הרגע הקיצוני בחייו, שנראה כמעט בלתי הפיך - ובכל זאת שרד אותו כדי לספר. במסמך יוצא דופן הוא מספק הצצה נדירה בכנותה למוחו של אדם שגמר אומר ליטול את חייו.
"למה יריתי בעצמי? גם לי לא היה ברור"
לאחר המעשה הרופאים הגדירו את מצבו אנוש. להוריו ולאשתו נאמר להתכונן לגרוע מכל, אך כשהתעורר, אחרי ניתוח ראשון, צוות בית החולים שבדק אותו היה המום – לא נמצאה שום עדות לפגיעה מוחית, הראייה שלו לא נפגעה, והוא תקשר באופן מלא.
רק דבר אחד לא היה ברור: למה הוא עשה זאת. אף אחד לא קישר את זה לאירוע טראומטי שחווה רק זמן קצר קודם לכן. גם לא זרן עצמו. "כשהתעוררתי בבית החולים כולם מאוד נזהרו לגבי מי נכנס אלי ועל מה מדברים איתי", הוא משחזר. "אף אחד לא ידע מה הסיבה שיריתי בעצמי. האמת, גם אני לא ידעתי אז. אם מישהו היה שואל אותי למה, לא היתה לי תשובה".
סיפור גבורתו של איגור פיבנב ז"ל // דוברות המשטרה
ההתאוששות הגופנית המהירה היה רק תחילת המסע של זרן, שכולל שיקום אינטנסיבי של פניו שנפגעו, ושהדרך בו עוד ארוכה. אבל הקרב האמיתי היה פנימי - להודות, קודם כל בפני עצמו ואחר כך בפני יקיריו, שיש לו בעיה. אחר כך היה עליו להבין כיצד הגיע נגד מצטיין בצה"ל, אב צעיר ובן זוג מסור, לנקודת אל־חזור כזו - ומה הקשר לאירוע בעברו הצבאי.
סיפורו של זרן נחשף בעיתוי קריטי, כשבמערכת הבריאות ובמשרד הביטחון מזהים עלייה בדיווחים על מצוקה נפשית בקרב חיילים ואנשי כוחות הביטחון מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל - מצוקה שבעקבותיה השוטר רס"ם איגור פיבנב (32), גיבור ישראל שחיסל לבדו 13 מחבלים ב־7 באוקטובר, שם קץ לחייו ביום שלישי השבוע.
מומחי בריאות הנפש מזהירים, בהסתמך על מחקרים בתחום הפוסט־טראומה, בעיקר מארה"ב שלאחר 11 בספטמבר, כי הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות ועלייה בשיעורי המוות כתוצאה מאובדנות עלולים להופיע גם שנים אחרי הטראומה, כך שהחשש הכבד הוא שהרע עוד לפנינו.
בינתיים, תחום בריאות הנפש בישראל מפוזר בין כמה משרדים, והרשויות מתקשות לגבש נתונים מדויקים ולספק תמונה ברורה של המצב מאז פרוץ המלחמה. זאת, בין השאר, בשל גל עזיבות בכירים באגף השיקום במשרד הביטחון - מה שעשוי להצביע על משבר. "יש דחיפות ברורה בהיערכות מיידית", התריע פסיכיאטר בכיר בפני ועדת הבריאות של הכנסת בחודש מארס האחרון.
"זה בסדר לא להיות בסדר"
"אני לא רוצה שישתמע מדבריי שזה בסדר לחשוב בצורה אובדנית או לנסות להתאבד - כי זה לא", מבקש זרן להדגיש בפתח דבריו, "אבל בשביל אדם שחושב להתאבד, אחד הצעדים הראשונים להתמודדות הוא להבין שזה בסדר להיות לא בסדר. זה לא בסדר להתאבד, אבל זה בסדר לחשוב את זה". הוא גם מבקש להזהיר את הקוראים שבשורות הבאות הם יקראו תיאורים קשים של מה שעבר עליו, בתחום הרגיש כל כך של אובדנות. עם זאת, חשוב לו לשתף, והוא עושה זאת בפתיחות מפליאה.
"סיפרתי לרופא שלפני שיריתי, הרמתי את הראש למעלה וביקשתי מבורא עולם 'חאלס'. הוא אמר שזה הציל אותי: אם הראש היה שני סנטימטרים למטה, הכדור היה עובר במוח ולא הייתי כאן"
הוא גדל בבת עין, התגייס לצה"ל במסלול הסדר לבני ישיבות, וכעבור שנה אחת בישיבה התחתן. בני הזוג עברו להתגורר בצפת, שם נולד בנם הראשון. זרן שובץ כמשגיח כשרות בחיל הרבנות בפיקוד צפון. הוא היה אחראי על כשרות, על שבתות וחגים, על שילוב חיילים דתיים, על תפעול בתי הכנסת ועוד. "יש עוד תחום שהייתי אחראי עליו - זיהוי חללים וטיפול בהם, אבל זה לא דבר שיצא לי לעסוק בו בסדיר", הוא מגלה.
בהמשך עזבה המשפחה את צפת לטובת היישוב משכיות שבצפון בקעת הירדן, וזרן הוצב בחטיבת הבקעה והעמקים. "ממש בסוף הסדיר נולד הבן השני שלנו, וכשסיימתי את השירות חיפשו נגד רבנות בקבע לגדוד. הכירו אותי שם, וזה התאים כמו כפפה ליד".
זרן נכנס לתפקידו החדש במאי 2023, חמישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. "הייתי מאוד פעיל, וזה עשה לי טוב. הרגשתי שאני תורם. לא היה אחד בגדוד שלא הכיר אותי". לפני ראש השנה הוא עוד הספיק לקבל אות מצטיין מח"ט. כמה ימים לפני הטבח ארגן סיור סליחות לחיילים - "אבל אז פרצה המלחמה".
אחרי 7 באוקטובר תוגבר הגדוד של זרן באנשי מילואים. בדצמבר, שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, בשעות הבוקר המוקדמות, החריד צרור יריות את הבסיס. "מילואימניק מאחד הגדודים שהצטרפו אלינו ירה בעצמו למוות", מספר זרן. "רב החטיבה התקשר אלי ב־8 בבוקר והזכיר לי שבמסגרת תחומי אחריותי אני צריך להגיע לטפל בחלל.
"הלכתי איתו ועשינו כל מה שצריך. הנהלים בצה"ל, וגם ההלכה, מחייבים לאסוף הכל, עד טיפת הדם האחרונה. במשך כמה שעות עבדנו, הרב ואני, עד שסיימנו הכל. מייד אחר כך נדרשתי להגיע למטבח. יש נוהל בחיל הרבנות שאומר כי אחרי מקרה כזה צריך לעבור עיבוד, אבל מה שקרה במלחמה זה סיפור אחר לגמרי. הלכתי למטבח, המשכתי בחיי כרגיל. בסוף היום הרב התקשר אלי ושאל 'איך אתה?'. לא הרגשתי משהו חריג".
שבועיים אחרי האירוע בבסיס זרן יצא לחופשה של חודש מהצבא לטובת עניינים משפחתיים. לדבריו, משהו במעבר מהאינטנסיביות הצבאית לחיי הבית שבר אותו. "התחלתי לחוות חרדות, סיוטים, רעידות בלילה. לא הצלחתי לתפקד. עברו לי בראש גם מחשבות אובדניות, אבל לא הייתי מוכן להודות בהן אפילו בפני עצמי. וכל הזמן הזה לא ידעתי למה זה קורה לי".
לא קישרת את זה לאירוע בבסיס?
"לא, לא הצלחתי לקשר את זה לכלום. אחרי חודש בבית הייתי צריך לחזור לבסיס. אני ממש זוכר את התחושה הקשה שהיתה לי, שאני לא רוצה לחזור, כי אני מרגיש שזה לא יהיה לי טוב. מצד שני, הרגשתי שאין לי ברירה. לא רציתי לאבד את הפרנסה".
הנהלים בצה"ל, וגם ההלכה, מחייבים לאסוף הכל, עד טיפת הדם האחרונה. במשך כמה שעות עבדנו, הרב ואני, עד שסיימנו הכל. הלכתי למטבח, המשכתי בחיי. בסוף היום הרב התקשר אלי ושאל 'איך אתה?'. לא הרגשתי משהו חריג"
זרן ממשיך ומספר את מה ששחזר פעמים רבות בטיפולים הרבים שעבר מאז. "חזרתי לבסיס, ויומיים אחרי - הכל התפוצץ. לא הצלחתי לסדר את הראש. חוויתי לחץ ובלאגן, שרק מתגברים, ובדידות. לא פיזית, אבל מנטלית. לא הבנתי איך ממצטיין מח"ט, שכולם מכירים כסופרמן, פתאום אני לא מצליח לדבר עם אנשים בצורה סדירה. חברים שאלו אותי, 'מה עובר עליך, אחי?', אבל כל מה שאמרתי היה 'הכל טוב'. לצד החרדות והסיוטים, הפחד מה יגידו עלי הוסיף לכל הלחץ".
התבוננות חומלת
זרן זוכר היטב את רגע הירייה, את הלחץ בראש בעקבותיה, את ההתעשתות, את החרטה, ואת ההבנה שעכשיו עליו להילחם על חייו. "רצתי החוצה והשתטחתי על הרצפה בצרחות. מישהו שראה אותי הזעיק פרמדיקים. הם התחילו לטפל בי והעלו אותי לאמבולנס.
"אני זוכר שניסיתי להחזיק את עצמי ער. לא הצלחתי לדבר, אבל סימנתי עם היד שאני מבקש לכתוב. מישהו שישב לידי שלף דף ועט מהכיס. כתבתי לאשתי ולילדים 'עשיתי טעות', וביקשתי מהשם שלא ייקח אותי'". זרן מוציא מהכיס נייר מקופל ומוכתם בדם - "עד היום המכתב הזה הולך איתי לכל מקום".
האמבולנס ובתוכו זרן שעט לביה"ח העמק שבעפולה. "בדרך אני שומע את הנהג שואל את הפרמדיקית אם להזמין מסוק, ואותה עונה לו: 'אם אנחנו מחכים למסוק, אנחנו מאבדים אותו'. אני זוכר שבבית החולים הכניסו אותי לחדר הלם ושמו לי הנשמה. הרופאים לא נתנו לי סיכויים גדולים. כשההורים שלי ואשתי באו, אמרו להם להתכונן לנורא מכל.
"כשהתעוררתי, הרופאים שבדקו אותי היו בשוק. אין פגיעה במוח, אין פגיעה בעיניים, ואני מדבר ומתקשר עם אנשים. אחד הרופאים הסתקרן לדעת איך זה הגיוני. באחת הביקורות הוא שאל אותי מה היה רגע לפני. שיתפתי אותו בזה שכתבתי לבורא עולם לפני שיריתי.
"אז הוא שאל: 'תגיד, יכול להיות שזה שכתבת לבורא עולם גרם לך להרים את הראש למעלה?' עניתי לו שכן, הרמתי את הראש וביקשתי, 'די, חאלס'. הרופא אמר שזה מה שהציל אותי. אם הראש היה שני סנטימטרים למטה, הכדור היה עובר במוח ולא הייתי כאן.
"אני רוצה להגיד לך שזה מדהים איך הנפש עובדת. התעוררתי, הלסת שלי היתה מחוברת עם ברזלים, כל הראש שלי תחבושות, כי חתכו בגולגולת כדי לשחרר לחץ, ובכל זאת לא הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. מה שהטריד אותי הכי הרבה היה מה חושבים עלי".
ממה חששת?
"פחדתי שיחשבו שאני אגואיסט, שלא חשבתי על אשתי ועל הילדים. לא רציתי להיות בקטגוריה הזאת, של חולי נפש. לכן היה לי חשוב לשדר שהכל בסדר. הצלחתי לעבוד אפילו על הפסיכיאטרית. היא רשמה בדוחות: 'בבדיקה הראשונית לא נראה שהוא אובדני'. אחרי שלושה שבועות בבית חולים, קבעו שאני יכול ללכת הביתה. אשתי המלאכית שמעה את זה, וביציאה מבית החולים אמרה לי: 'אם אתה לא בא איתי למיון פסיכיאטרי ומתאשפז - אני עוזבת אותך'. בזמנו זה היה לי קשוח, אבל כיום אני מודה לה על זה כל כך".
במשך חודש הוא היה מאושפז בבית החולים לבריאות הנפש שער מנשה. "פשוט סבלתי שם. זה רק הגביר אצלי המון דברים. שיחקו לי שם עם התרופות. פתאום הייתי בהיי, טיפסתי על עץ של 30 מטר, ואז קלטו שזה לא נכון, אז הורידו לי מינון. הרגשתי שלא מתייחסים אלי ממקום אמפתי ומכיל, אלא מנסים להכניס אותי להגדרות ולראות איך מסדרים את זה עם תרופות".
הצוות לא היה אדיש לסבלו, והפנה אותו לבית המאזן "סוטריה" שבירושלים. "את לא עושה שם כלום", הוא מספר. "מכבסים לך, מבשלים לך, מחליפים לך מצעים - זה הקונספט. קחי את הזמן, רק שבי ותחשבי. תני לדברים לצוף, תני להם את המקום. זה, וטיפולים. חמישה טיפולים בשבוע. זה מאוד אינטנסיבי".
שלושה חודשים בבית המאזן הביאו לשיפור־מה במצבו של זרן ולירידה במינון התרופות שנטל, "אבל עדיין לא הצלחתי לשנות פאזה. מאפשרים לך שם להחליט אם אתה יוצא הביתה בשבת או לא. רציתי מאוד להוכיח לכולם שאני בסדר ומתקדם בתהליך, אז בכל סוף שבוע יצאתי הביתה. ככה יצא שכל התקדמות הכי קטנה נבלמה.
"אחרי שלושה חודשים עברתי עוד ניתוח להשתלת עצם, ופתאום, במהלך ההתאוששות, הגיעה התפרקות כזאת, איזושהי הבנה עמוקה, פנימית, שאני לא בסדר. פתאום זו לא היתה האשמה עצמית, אלא התבוננות חומלת. הבנה שעברתי משהו קשה, אני לא יודע מה הוא, אבל אני בקושי - וזה בסדר".
הצוות בסוטריה המליץ לו להישאר בשבת הבאה ולא לנסוע הביתה - והוא קיבל את ההמלצה, ונשאר שם לשלושת החודשים הבאים. הוא לא יצא הביתה, לא ראה את הילדים ולא את אשתו, שהיתה אז בהיריון שלישי. "אמרתי לה שעם כל זה שיריתי בעצמי והיא נשארה איתי, אני כרגע לא בא הביתה, אני משקיע בעצמי. גם את זה היא קיבלה".
"מדהים איך הנפש עובדת. התעוררתי, הלסת שלי היתה מחוברת עם ברזלים, כל הראש שלי תחבושות, ובכל זאת לא הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. מה שהטריד אותי הכי הרבה היה מה חושבים עלי"
ככל שזרן התקדם בתהליך הטיפולי, כך גברו החרדות והסיוטים שמהם סבל. "הפסקתי לנסות להדחיק את זה, ונתתי לכך מקום. ככה צפו התמונות מהטיפול במילואימניק. אחרי שיצאתי מסוטריה, במהלך טיפול פסיכולוגי, צף לי עוד זיכרון: שנייה לפני ששמתי לעצמי כדור בראש, המחשבות שעברו לי בראש היו שהוא עשה את זה, ואחר כך אמרו עליו כמה הוא היה אדם טוב. בתת־מודע שלי זה היה מין אישור כזה. לכן אני נזהר מלספר את הסיפור שלי, שחלילה זה לא יעורר משהו אצל אחרים.
"מצד שני, אם כל בן אדם שמתמודד עם מחשבות אובדניות היה יודע שהסביבה שלו לא חושבת עליו שהוא מוזר או חריג, אני חושב שמקרי ההתאבדות היו יורדים בכמה ספרות. אז נכון, אתה לא תפקודי ואתה לא מצליח לתקשר - אבל זה בסדר, רק תושיט יד".
אין פה משחקים
גם י' (23), שגויס חודש אחרי פרוץ המלחמה למילואים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, נקלע למצב אובדני עקב פוסט־טראומה. "הוא ראה וחווה זוועות עולם", מספרת א', אמו. "לפני המלחמה הוא עבד ושכר דירה, סיים שירות צבאי מלא, אבל כשהוא חזר מהמילואים בפעם האחרונה הוא היה במצב ממש לא טוב. היו לו התפרצויות זעם, והוא אמר שהוא רוצה לגמור עם החיים שלו. הוא עושה מוזיקה, ויש לו בבית אולפן שהוא השקיע בו. לילה אחד הוא קם עם סיוטים, שבר את כל האולפן ונפצע בידיים. הוא בעצם קם לתוך המלחמה".
לפני המלחמה היו לו התפרצויות זעם?
"לא. הוא כעס לפעמים, אבל לא ברמה כזאת, ובטח לא הזיק לעצמו. לא מזמן הוא התקשר אלי ב־3 לפנות בוקר, אבל ישנתי ולא ראיתי. בבוקר קמתי וראיתי שהוא התקשר, אז ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה. הייתי במצוקה נוראית. חיפשנו אותו, ובסוף מצאנו. הוא סיפר שבלילה הוא לקח דלק מתחנת דלק כדי להצית את עצמו, אבל הוא לא מסוגל היה לעשות את זה.
"חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'תקשיב, אתה חייב לעזור לעצמך. עכשיו אתה מתקשר לצבא'. הוא התחיל לבכות, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה הוא הושיט יד. היום, כשזה טוב, זה טוב ממש. יש קשר, מדברים, צוחקים, הולכים יחד לסופר, אבל עדיין יש לו התפרצויות זעם, כמו בערב שבת האחרון, שהוא שבר לי דברים בבית. אמרתי לו שילך מהבית, הוא יצא ובכיתי. אני מרגישה שאני צריכה כלים להתמודד, כי זה לא פשוט".
לדברי האם, י' נמצא בתהליך הכרה במשרד הביטחון, וכבר קיבל מימון לטיפול פסיכולוגי. "הוא היה אצל מישהו ולא התחבר, אז הוא החליף למטפל אחר. בשבוע שעבר הוא חטף התקף חרדה אצלי בבית. הוא מדבר על הריח של המוות. יש לו אחות גדולה, שפתאום הוא החליט שהיא לא אחותו. הוא קיבל עליה סיבוב, בלי סיבה מיוחדת. כולנו בהלם מזה".
א', אמו של י' שנקלע למצב אובדני בשל פוסט-טראומה: "באחד הלילות הוא לקח דלק מתחנת דלק כדי להצית את עצמו, אבל הוא לא מסוגל היה לעשות את זה.הוא מדבר על הריח של המוות. יש לו אחות שפתאום החליט שהיא לא אחותו. אנחנו בהלם"
נדב וירש, ששירת כמילואימניק בשריון במבצע צוק איתן, מגדיר את עצמו "הלום קרב גאה", ובמסגרת פורום "יהלומי קרב", שהקים לפני כמה שנים, הוא מסייע ללוחמים רבים שמתמודדים עם פוסט־טראומה בדרגות שונות.
"הם חוזרים מהקרב עם הטירוף הזה, הריגוש שזורם בדם, אבל בבית הם לא חווים את זה והדופמין יורד", הוא מסביר. "התחושה שלהם היא שהם נתנו הכל למדינה, ועכשיו נדרש מהם לחזור לחיים, לעבודה, לטיפול בילדים - ורבים מהם לא מצליחים להסתגל למצב החדש. גם אני הייתי ככה. רציתי להוכיח שחזרתי לעצמי, ודפקתי את עצמי. אני זוכר את עצמי בוהה במסך בעבודה ולא מבין - 'על מה הם מדברים? ממה הם שמחים?'.
"ואז אומרים לך, 'לך לטיפול'. הם לא מבינים אותך. ואז הפציעה מתחילה להתגבר. אתה תקוע בתוך המחשבות שלך, ואף אחד לא עוקב אחריך, מוודא שאתה בסדר, שמישהו איתך. אנשים לא מצליחים ללמוד, מפוטרים מהעבודה, חווים קשיים עם המשפחה. אני מלווה מילואימניקים במצבים אובדניים קשים, ואנחנו סופרים עוד ועוד מקרים. אנשים מגיעים לייאוש. אני רוצה שיבינו שאין משחקים בדבר הזה. מישהו צריך לקחת אחריות".
"זה לא מפתיע שחיילי מילואים מתמודדים עם מחשבות אובדניות", אומר פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. "טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל יוצרים אצל כולנו, ובוודאי אצל אנשים שעשו שירות מילואים פעיל ונחשפו לאירועים קשים, כאב נפשי לא מבוטל. החוויה הזאת היא קשה, כואבת, ולפעמים עלולה אפילו להוביל לשאלות אם החיים שווים את זה, ואם אפשר להמשיך לשאת את הכאב הזה לאורך זמן.
"לאנשים שבסביבתם יש מישהו שחווה אירועים קשים בעקבות המלחמה ובכלל אני רוצה להגיד שהם בהחלט יכולים לסייע, כי התאבדות נמנעת בקהילה. אם נשים לב, נהיה ערים לקשיים נפשיים של הסובבים אותנו, נפנה אליהם ונבקש באמת לדעת מה קורה, ולא סתם נשאל - נוכל ממש להיות חלק מתהליך שמציל חיים".
אפשר לשאול אדם ישירות אם יש לו מחשבות אובדניות?
"למרות המיתוס השגוי, שלפיו לשאול אדם על אובדנות עלול להכניס לו מחשבות לראש, האמת היא בדיוק הפוכה. הידע המחקרי והקליני שלנו מבהירים שכשאנחנו שואלים בצורה ישירה 'האם יש לך מחשבות לפגוע בעצמך?', אנחנו בעצם מאפשרים לאדם לדבר בכנות. הוא מרגיש שאיתנו אפשר לדבר על זה, כי אנחנו לא מפחדים להגיד את המילה 'התאבדות'. אם אני שואל את זה, אני יכול לשאת את זה - זה לא טאבו שאסור לדבר עליו".
אבודים מול המערכת
לאחרונה התקיים דיון דחוף בוועדת הבריאות של הכנסת, בהשתתפות נציגי החברה האזרחית, מתמודדי נפש ובני משפחותיהם, שהתריעו מפני עלייה במספר מקרי הקצה והחירום, והביעו חשש אמיתי כי הגל המשמעותי עוד נמצא לפנינו.
דיון בוועדת הבריאות בנושא העלייה באובדנות בעקבות אירועי 7 באוקטובר | ערוץ הכנסת
על פי נתוני משרד הבריאות, כ־500-400 אנשים מתים כתוצאה מאובדנות מדי שנה בישראל, וכ־7,000 ניסיונות התאבדות מדווחים בשנה. אבל כפי שהודה פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות, הנתונים הם באיחור של שנתיים. "אנחנו בעצם לא יודעים מספר אמיתי. אנחנו יודעים על מספר דו־ספרתי של אנשי מילואים".
אי אפשר לדבר במספרים מוחלטים בקרב אנשי מילואים, הסביר סא"ל כרמל קלה, ראש הענף הקליני בחיל הרפואה, שכן סדר הכוחות עלה באלפי אחוזים. ואף שידוע כי מספר המתאבדים בשנה בישראל גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, "לצערי הרב, לא בשלה העת מבחינת משרד הבריאות להקמת רשות לאומית למניעת אובדנות, דוגמת הרשות לבטיחות בדרכים, שמרכזת את הנתונים, המחקר ודרכי הפעולה".
נציגי צה"ל הציגו את הדרך הארוכה שעשה הצבא בטיפול בפצועי תגובות קרב. סא"ל קלה ציין את עיבוי צוותי המקצוע מתחום בריאות הנפש המיועדים לחיילי המילואים, וסא"ל יגל שרעבי, ראש ענף חוסן ארגוני בצה"ל, הוסיף כי כרבע מיליון חיילים עברו "ימי עיבוד" לאחר הלחימה, כדי למנוע הדחקה ופיתוח חריף של הלם קרב, תהליך המחייב את כל חיילי היחידה, זאת לצד טיפול פרטני.
רויטל אורדן, מנהלת המערך האמבולטורי במשרד הבריאות, פירטה את התוכנית הלאומית לבריאות נפשית, בתקציב של כ־1.4 מיליארד שקלים. לדבריה, היחידה פועלת למניעת אובדנות במשרדי ממשלה, מערכות הבריאות, רשויות מקומיות ועוד.
ד"ר יואב דומני, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בביה"ח מעייני הישועה, הציג שיטות טיפול חדשניות בתחום האובדנות, דוגמת הזרקת קטמין. "יש מחקרים בעולם על כך שהוא יעיל בטיפול באובדנות. הייתי מצפה שישראל תהיה חלוצה משמעותית בתחום הטיפול ב־PTSD (תסמונת פוסט־טראומה) בתרופות פסיכדליות, אבל זה עדיין לא מאושר. אנחנו במצב של אסון, ולכן אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה".
ערב פרוץ המלחמה טיפלו באגף השיקום בכ־60 אלף נכי צה"ל, מתוכם כ־8,500 עם פוסט־טראומה. אבל הגל שהגיע אחרי 7 באוקטובר היכה את כולם בתדהמה. על פי נתוני האגף שפורסמו בחודש מארס האחרון, מספר הפצועים והפצועות בקרב צה"ל וכוחות הביטחון הגיע ליותר מ־78 אלף, כשאחד מכל שני פצועים שמטופלים באגף מתמודד עם תגובות נפשיות. באגף, כמו גם בצה"ל, מבינים שתחום בריאות הנפש הוא בעל חשיבות עילאית בימים אלה.
אולם בתקופה האחרונה, בעיצומה של המלחמה, מסתמן משבר כוח אדם אקוטי באגף השיקום של משרד הביטחון: שורה של בכירים עזבו, מחלקת השיקום פועלת כבר חמישה חודשים בלי ראש, ונראה שאיש לא מעוניין בתפקיד. נוסף על ראש יחידת השיקום, עזבו את האגף ראש יחידת התעסוקה, הרופא הראשי (ראש יחידת הרפואה) ועשרה עובדים סוציאליים, ובקרוב צפויה לעזוב גם ראש יחידת אפיוני רפואה.
במילים אחרות, האגף קורס תחת העומס - מה שאולי נובע גם משינוי בהגדרות המיון והקליטה של החיילים. "לא ייתכן שבכל מלחמות ישראל 15% מנכי צה"ל סובלים מפוסט־טראומה, ופתאום זה אחד מכל שניים", אומר בכיר לשעבר באגף השיקום, שעזב לאחרונה. "כיום כל מי שמגיש בקשה נכנס למערכת. זאת הדירקטיבה שמוביל האגף מאז 7 באוקטובר".
לדברי הבכיר, "רוב התקנים שהתקבלו ורוב המשאבים שהוקצו הולכים לתשלומים עבור שירותים חיצוניים - תנו להם כסף ותייצרו שקט תעשייתי. לנו יש כ־30 עובדים סוציאליים, וכל אחד מהם מטפל ב־800-700 תיקים. זה לא סביר. אי אפשר לטפל ככה ואי אפשר לשקם.
"אנשים עם פוסט־טראומה הם לא פצועים שנותנים להם פרוטזה ושולחים אותם לפיזיותרפיה. אלה אנשים שצריכים ליווי, הכוונה, סיוע צמוד. חבר'ה שמתמודדים עם תסמינים מאוד מורכבים. הם נעים על רצף, וכל אחד צריך התאמה אישית.
"קצת לפני המלחמה נסגרה יחידת התעסוקה. הוחלט להעביר את הטיפול לחברה חיצונית ולהכפיף אותה לעובדים הסוציאליים, שגם ככה קורסים תחת העומס. זה דבר לא נכון. כשמדובר על נכי צה"ל, בדגש על פוסט־טראומה, תעסוקה היא מומחיות. יש חבר'ה שעבדו עד המלחמה ולא יכולים לחזור לעבודה, כי הם לא ישנים בלילה. צריך לעזור להם לחשב מסלול מחדש - ואי אפשר לעשות את זה בהפניה למיקור חוץ. לא מספיק להפנות אותם לחברת השמה שתמצא להם עבודה".
הנכונות של אגף השיקום לממן טיפולים לכמה שיותר אנשי כוחות ביטחון היא דווקא מבורכת, לא?
"נכון, אבל זה לא שיקום. שיקום הוא תהליך ארוך טווח, והוא תלוי בקשר אישי. צריך להיפגש עם עובד סוציאלי ולבנות תוכנית שיקום מתאימה, שכוללת תחומים כמו לימודים, תעסוקה, זוגיות ומשפחה. אם ניתנה הפניה, צריך לעשות מעקב. צריך להיות בקשר. כיום אין לעובד הסוציאלי יכולת כזו. העובדים הסוציאליים באגף השיקום עושים מעל ומעבר כדי להיות בקשר, אבל יש מקרים שמתפספסים. רפורמת 'נפש אחת' לא מתאימה למצב כיום. לצד הדברים המדהימים שקורים שם, היעדר הקשר הוא בעיה".
"יש הרבה מחקרים על אובדנות. שאלו אנשים שעשו מעשים אובדניים קיצוניים ושרדו 'מה היה מונע את האירוע?'. רבים ענו שהתשובה היא קשר אישי, אם היה להם מישהו לדבר איתו בשעת השי"ן. ברבים מהמקרים האחרונים לא מדובר על אנשים עם דיכאון מז'ורי או פסיכוזות. אף אחד מהאנשים האלה לא היה עם מחלה נפשית. הם פשוט היו אבודים".
תגובות
דובר צה"ל: "המדיניות בצה"ל מראשית המלחמה ועד היום היא מתן טיפול מקצועי, נגיש ורגיש למשרתים. צה"ל אינו מסתפק בדיווח עצמי של המשרתים, אלא נוקט גישה פרו־אקטיבית כדי להגיע לכמה שיותר משרתים שסובלים ממצוקה, לאבחן ולהציע טיפול מתאים. במסגרת גישה זו הוקמו מוקדים שיצרו קשר עם אלפי משרתים.
"המרכז לבריאות הנפש (מב"ה) סיפק בחודשי המלחמה הראשונים טיפול יום אינטנסיבי לחיילים עם תסמינים פוסט־טראומטיים, ובהמשך הוחלף על ידי מרכז 'תעצומות', שמטרתו לתת מענה לצרכים הייחודיים של לוחמים המתמודדים עם תסמינים פוסט־טראומטיים.
"מתחילת המלחמה הופעלו יותר מאלף קב"נים במילואים ובסדיר, כולל בתוך רצועת עזה, לביצוע עיבוד ראשוני. נוסף על כך, היחידה לתגובות קרב של חיל הרפואה פועלת לטיפול בחיילים משוחררים שלקחו חלק בלחימה, כולל אלו שאינם מוכרים על ידי משרד הביטחון, וללא ביורוקרטיה".
אגף השיקום במשרד הביטחון: "האגף מטפל ביותר מ־17 אלף פצועי 'חרבות ברזל', וכ־50% מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות. האגף פועל בכל דרך ליצירת מענים חדשים והגדלת הקיימים, מתוך הבנה שהושטת סיוע בזמן עשויה לצמצם מצבי קיצון ואובדנות, ובהם שמונה חוות שיקומיות וצוות חירום שמגיע לבית הפצוע במקרי קיצון נפשיים. אגף השיקום ימשיך לעשות מאמץ מתמיד לשפר ולהרחיב את המענה עבור פצועי צה"ל וכוחות הביטחון, ושל מתמודדי הנפש בפרט".
משרד הבריאות: "המשרד עוסק כל העת במתן מענים בנושא מניעת אובדנות ומנגיש מידע עדכני באמצעות התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, הפועלת בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, אקדמיה וארגוני חברה אזרחית".
* * *
קו הסיוע "נפש אחת" 8944* מעניק תמיכה נפשית לפצועים ולפצועות של צה"ל וכוחות הביטחון.
הקו זמין 24/7, כל השנה, גם עבור בני המשפחה.
קו הסיוע הנפשי של חיל הרפואה במוקד "מקול הלב" זמין לחיילים בסדיר ובמילואים ומאויש על ידי קציני בריאות הנפש 24/7, במספר 6690* שלוחה 3
